פנים אל מול פנים

גידי גוב יודע בדיוק מה ייקח לאי בודד. "את הבית של יודה פוליקר, ברור", הוא נחרץ, "פעם הייתי אצלו בבית. הוא יכול לחיות חודשיים קדימה עם מה שיש לו, בלי להיות תלוי בשום מקור אספקה. עומדים לך שם שני מקררי ענק, ציוד לחיים, אי־אפשר ליפול איתו".

פוליקר מחייך: "זה תסביכי השואה, אתה יודע, אני אוגר ושומר כדי שלא יהיה חסר שום דבר, אף פעם. יש לי גם חדר כושר קטן בתוך הבית ובקורונה הפכתי את המילה נגן לגנן. זרעתי את כל האדניות, יש לי גינה מדהימה עכשיו. עם הזמן הזדהיתי עם הפרחים, אמרתי לעצמי שאפסיק להסתפר ונראה מה יצמח. נהיה לי קוקו פעם ראשונה בחיים".

גוב: "תראה, הקורונה הפתיעה את כולנו, את העולם, אני לא ממש יודע מה לעשות עד היום בדיוק. עשינו חיסון שלישי. מה הלאה? לאן כל זה הולך? לדעתי אנחנו בסוג של הלם קטן, ופשוט אף אחד לא מדבר על זה. יהודה ידע מה הוא עושה לפני כולם".

פוליקר: "חודשיים לפני הקורונה היה פה חבר טוב שלי, קוסטס, הוא האסטרולוג הכי טוב ביוון ולדעתי הוא גם הכי טוב בכלל. הוא אמר לי - ויש לי את זה מוקלט - שעוד חודשיים־שלושה יקרה משהו שיפיל את כל העולם. הוא לא אמר קורונה אלא שכל כלכלות העולם ייפלו ושזה יבוא מסין".

צילום: אייל פישר

מכרת את תיק המניות?

"לא מכרתי כלום, כי אין לי מניות. במה שאני לא מבין, לא מתעסק. מזל שבמוזיקה אני קצת יודע".

× × ×

הם החלו לעבוד על ההופעה המשותפת עוד לפני הקורונה, ואז המגפה הכתה ואחרי דחייה, יצאו לדרך בחודש שעבר. בסוף ספטמבר מתוכננות שתי הופעות: ב־24.9 בפסטיבל התמר, במצדה, וב־30.9 באמפי קיסריה. "כל העסק חדל עם הקורונה אבל אני לא עצרתי לרגע", אומר גוב, "זימנו אותנו לעשות מחדש את 'זהו זה' ואפילו הרגשתי חיוני, הוציאו לי אישור מיוחד".

אצלך, יהודה, החיים מקצועיים נעצרו לראשונה אחרי עשרות שנים.

"אני אוהב להיות בבית. תן לי כדורגל בטלוויזיה, ארוחה טובה, והעולם פורח עבורי. מה רע? נהניתי. הרגשתי במבצר. אני מגיל 15 מופיע, אז שנת שבתון באה לי בול. כן הפריע לי שאני לא יכול לנסוע ליוון, או לאירופה. פתאום אתה חנוק פה. והמחשבות על המתים עשו לי מאוד עצוב. הייתי חרד כששלומי שבת נכנס לבית חולים. כל כך שמחתי כשיצא מזה".

שניכם בקבוצת סיכון. פחדתם לחלות?

פוליקר: "פוחדים בשבילנו מסביב. זה די מספיק. אני תמיד יותר זהיר בענייני בריאות".

גוב: "אני גם עקרונית לא משתגע על זה שכל פעם שנפגשים ישר מתחבקים, נשיקות. אז לא נוגע, לא שלום, לא לחיצה – עזוב אותי. תמיד הייתי ככה, אבל היום זה כבר ברשות. הסתדר לי".

המדינה עשתה מספיק בשביל התרבות בקורונה?

פוליקר: "לא. היו צריכים לעזור הרבה יותר לנגנים, מפיקים, תאורנים, כל מי שעובד מסביב".

גוב: "ענף התרבות נסגר ראשון ונפתח אחרון. זו עובדה. ואני פתאום שומע את גדעון סער אומר, 'לדעתי אפשר להסתדר בלי הופעות גדולות'. כאילו בלי יהודה וגידי. הוא שר המשפטים, ממש לא שר הבריאות. עכשיו, אדוני, מה זאת אומרת 'לדעתך'? יש את ניצן הורוביץ שר הבריאות, יש מומחים. מה זו הדעה הזאת?"

פוליקר: "אז לדעתי אפשר להסתדר גם בלי 120 חברי כנסת. בגלל שכלום לא ברור, נורא פחדתי שההופעה שלנו שוב תתבטל. חשבתי שאם עוצרים, ניקח משאית גדולה, נשים את כל הציוד, ניסע בכל בארץ, ונעשה הופעות ככה".

כמו הביטלס על הגג, גם יו2.

"בדיוק".

דעתכם על מתנגדי החיסונים?

פוליקר: "פשוט טמבלים".

גם מתי כספי חברכם ביטל הופעות כי הוא לא מוכן להופיע תחת הגבלות.

"שילך לבתי חולים ויראה אנשים שסירבו להתחסן ויושבים על סף המוות. אני מאחל לו בריאות".

גוב: "אני גם מאחל לו בריאות, אני פשוט לא מבין את זה. מי שלא מתחסן, זאת זכותו. אבל אני לא רוצה שהוא יישב איתי במסעדה ואני לא רוצה שהוא יבוא להופעה וידביק את הקהל. אני גם לא רוצה שהוא ילמד את הנכדים שלי".

גידי אתה בזוגיות, יהודה חי לבד. מה עדיף בסגר?

גוב: "שאלת מיליון הדולר. אני חושב שבקורונה היה צריך הרבה מחשבה על הפורמט. יש את הדבר הזה שאומר, מתחתנים, אוהבים, יש לנו איזה שבוע של ירח דבש ואחרי זה כל אחד בענייניו. את לזה, אני לשם. לפעמים נלך לסרט, יהיה כיף, נעשה אהבה, אבל לא 24 שעות יחד כל הזמן. אף אחד לא תיכנן את הדבר הזה, שקרה בקורונה. אבל אני חושב שזוגות טובים או חכמים, או גם וגם, הצליחו למצוא עניין. אצלנו אני עבדתי, היא גם עבדה".

פוליקר: "זוגות טובים יודעים פשוט לעשות את ההפרדה לענייניהם".

התאהבת בשנים האחרונות?

"רק בעבר, שדי רחוק ממני. זה בדרך כלל איכשהו קורה קשה אצלי, כשמתאהבים. זה לא מורכב ומסובך תמיד. אני מחכה לפשטות, אולי זה יקרה. אולי האהבה תבוא יום אחד".

בראיון קודם שאלתי אותך אם אתה מצטער שאין לך ילדים. עכשיו אשאל ברשותך אם אתה מצטער שאין לך ילדים או נכדים.

"לא, ככה גורלי, להיות כנראה לבד".

זה נשמע נורא עצוב.

"זה עצוב. אני מוקף באחיינים שלי, יש לי חברים טובים, מספיק לי והכל בסדר. אני בודד, נולדתי בודד ואשאר בודד, אלא אם החיים יפתיעו אותנו. אולי לעת זקנה אמצא לי קשר להזדקן יחד. נראה. כנראה שכבר לא יהיו לי ילדים ולא נכדים, יש לי חתולים בבניין, היו תמיד שניים בבית".

ועכשיו?

"אין, כי כולם הלכו לעולמם. היה לי שיברון לב אחרי שהחתולה האחרונה, ריני, מתה ואני לא רוצה יותר את שיברוני הלב האלה. אולי אחרי שאעבור דירה. תל־אביב עוברת עכשיו מהפכה של פינוי בינוי, אז אשכור דירה עד ששלי תהיה מוכנה, אבל אני לא עוזב את תל־אביב".

"תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות שורפות אותך". עדיין?

"תמיד, אבל אני בן־אדם שהחיים שלו נעים סביב יצירה, וילדים לא היו נותנים לי את אותו שקט יצירתי אולי".

× × ×

המזל שלנו הוא שזכינו לקבל את פוליקר ואת גוב, שני ענקי מוזיקה שלא רק עיצבו פלייליסט יפהפה נצחי אלא גם הפכו לאייקונים של תרבות ישראלית. גוב העיר את המוזיקה הישראלית מתרדמתה עם כוורת, גזוז ודודה, הבריק בסרטים שהפכו לקאלט, השתלט על פריים־טיים של ערוץ מסחרי ובדרך הוציא אלבומי סולו מעולים. פוליקר עשה רוק עם זיפים בבנזין, הניח מחדש את הבסיס למוזיקה יוונית - הרבה מעבר לכפיים – ויצר עם יעקב גלעד את 'אפר ואבק', האלבום הישראלי החשוב והטוב אי פעם. עכשיו, כשהם מאחדים כוחות לסיבוב משותף של הופעות, זה כמו לשים בקבוצה אחת את מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס. אי־אפשר שלא לנצח.

קשה לזקק מאות שירים גדולים לשעתיים וקצת של הופעה משותפת, כי תמיד יהיה חסר משהו למישהו, אבל פנים אל מול פנים, איפשהו קצת אחרי אמצע החיים, הם חוברים להופעה עוצרת נשימה שאי־אפשר להתנתק ממנה לרגע, שלא תפספסו את 'משמרת לילה' דווקא בסולו הבוער של גוב או את 'נערה במשקפיים' שפוליקר מגיש בקסם ביישני. הכימיה על הבמה מושלמת, הם מפלרטטים זה עם זה ועם הקהל המרותק. "רואים שכיף לנו יחד לא?" קובע־שואל פוליקר.

המפגש הראשון ביניהם נולד כשגוב החל לחפש חומרים לאלבום 'דרך ארץ' שיצא ב־1987 והומלץ לו להגיע לפוליקר, שכבר היה אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום היווני 'עיניים שלי' ועבד במקביל על 'אפר ואבק' עם גלעד. "לא היינו חברים אבל אני לא כותב שירים וחיפשתי חומרים, אז הגעתי אליו", נזכר גוב.

אל תצטנע. יש לך קרדיט כתיבה ב'אלף כבאים'.

"כתבתי אה? נתתי שורה, 'מספריים מתקרב לראש, ת'אוזניים הוא רוצה לחתוך', וזו בעצם התרומה היחידה שלי אי פעם בכתיבה לשירים בזמר העברי. אז התעניינתי, אולי אמצא דברים טובים אצל פוליקר".

פוליקר: "הוא שמע בנזין, כנראה נדלק".

גוב: "הגעתי אל יודה הביתה וגיליתי בן־אדם עם כמות שירים פסיכית. כמו להסתובב בחנות ממתקים. שמעתי המון מנגינות שמוקלטות בג'יבריש. אמרתי, 'תביא את זה ואת זה ואת זה ואת זה'. ואז יהודה עדר לקח ארבעה לחנים שבחרתי למאיר אריאל, חזרו ארבעה שירים, וכך התחיל כל העסק בינינו ושל האלבום 'דרך ארץ'".

פוליקר: "גידי ידע בדיוק מה הוא רוצה, אבל למזלנו שיר אחד הם פיספסו. גם השיר 'אפר ואבק' היה כלול בשירים שגידי לקח. לואי להב קיבל את הלחן, אבל ויתר. לא התאים לו לקונספט. יעקב גלעד שמע את הלחן כשלואי החזיר אותו ואמר, 'תגיד, איך בכלל נתת את זה?' התעצבן עליי".

סיפרת שחשבת שאיש לא יקשיב לאלבום, בגלל הדיכאון.

"זה נכון. חשבתי שעשינו את האלבום לעצמנו, כדי לזעוק, להוציא את הכל. מי חשב על פופולריות? מי האמין שיתפוס בכלל מעבר לכמה מאות? בסוף מה שקרה זה ששיחררנו שם קיטור של 35 שנה מתוך עצמנו".

איזה שיר של גידי היית ממש רוצה שיהיה שלך?

"'יש אי שם', יפהפה בעיניי. גם את 'נערה במשקפיים' אני מאוד אוהב לשיר".

גוב: "התאהבתי מחדש ב'עיניים שלי' והצעתי שנעשה אותו בהופעה. אמרתי ליודה שזה שיר שעובר כמו ויסקי טוב בגרון. הייתי מאמץ אותו, ברור".

פוליקר: "הוא שר את זה נורא יפה".

ברוחו 'עיניים שלי' מאוד מתכתב עם 'אפר ואבק'.

אם לא היה 'עיניים שלי', לא היה 'אפר ואבק'. הדמעות שירדו לי כששרתי את 'עיניים שלי' הביאו את הזיכרונות, לקחו אותי להורים שלי ולשואה. סיפרתי ליעקב על הרגשות מהשיר הזה ושם בעצם נולד 'אפר ואבק'".

שניכם לא כתבתם טקסטים לשירים שנים, יהודה בסוף עשה את זה ופרץ את המחסום.

גוב: "ניסיתי לכתוב שירים, אבל אני פשוט לא טוב בזה לצערי. האהבה שלי מתחילה ממנגינות".

פוליקר: "אני הייתי מגמגם, הייתי בטיפול פסיכולוגי, ואז כתבתי את 'הצל שלי ואני', בעצם השיר הראשון שהעזתי להוציא ממני. כשכתבתי, היו מי שאמרו, 'מה זה הטקסט הזה?', הרימו גבות. אני חשבתי שהוא טוב והלכתי איתו קדימה. היום מלמדים את זה באוניברסיטה כחיבור בין נפש לגוף. אבל אני כתבתי בסך הכל מה שהיה אצלי. זה גם השיר שהפסיק אצלי את הגמגום".

אחרי הפרידה מיעקב גלעד כבר כתבת די בקלות.

"כן הוצאתי הרבה שירים, אני כותב מלא גם בשנה האחרונה. עדיין יש לי דברים שאני לא מעז להוציא, יש שירים שאני עדיין לא בטוח בהם, אבל אולי יום אחד אני אגיד לגידי, 'בוא תראה כמה טקסטים'. אני הייתי מעז לכתוב פעם ספר? בחיים לא. אבל עובדה שעשיתי".

מתגעגע לטקסטים של יעקב גלעד? החיבור ביניכם היה פנומנלי.

"יעקב יודע לכתוב. אני הייתי שמח אם היה כותב לי, אבל זה לא יקרה. אולי יום אחד, מי יודע? הוא איש של מילים, הוא גם יודע להגיד לך את ההערות הנכונות מעבר לזה".

למה שזה לא יקרה בעצם?

שתיקה.

שניכם חגגתם 70, איחלתם מזל טוב אחד לשני?

"לא".

זה משהו שיכול להשתנות? היית רוצה שהוא ישתנה?

"מבחינתי כן".

אם אנחנו כבר מדברים על סיכומים ושירים. כוורת התאחדה לא מעט. יש משהו בכיוון גם לעשור הזה?

גוב: "באמת התאחדנו כמעט כל עשור אבל דני (סנדרסון) אמר משהו נכון אחרי האיחוד של 2013: כל עוד אנחנו נראים בסדר, יכולים לעמוד על במה, בואו נעשה את זה. אז באמת עשינו. אבל די, בעיניי כבר אי־אפשר. אני הייתי רוצה לראות איחוד של בנזין. זה יהיה מדליק".

למה לא באמת?

פוליקר: "אחד חזר בתשובה, אחד נמצא במקום שאני לא יודע עליו. אלי חדד היחיד שבקשר איתי".

הנה אפילו אבבא התאחדו. גידי, אתה מכיר אותם מהאירוויזיון.

"ועוד איך. זאת אומרת, לא היה בינינו היי־היי, אבל היינו באולם החזרות יחד. הם היו עולים עם אוברולים כאלה, מתוקתקים מאוד. אולי אפילו ענת (גוב) ישבה באותה מספרה יחד עם אנייטה, מי יודע? אני זוכר שהייתה שם גם אוליביה ניוטון ג'ון. הבנתי שאבבא חוזרים להופעות בהולוגרמה, כשאני אמות כנראה זה יהיה סטנדרט אבל עד אז אני עדיין אולד־פשן, מעדיף אמנים ממש על במה".

יהודה, לא הייתה לך חוויה של אירוויזיון.

"לא קיבלו אותי ללהקה צבאית, אתה מדבר על אירוויזיון? הגעתי לבחינה כגיטריסט, לא שרתי. יאיר רוזנבלום אמר, 'יפה מאוד, עכשיו בוא תקרא לי מהדף תווים'. אמרתי לו, 'אני מצטער, לא קורא תווים'. אז לא קיבלו אותי ובהמשך זרקו אותי בלהקה שהופיעה בכל דבר אפשרי. מאז בעצם אני לא יכול שיגידו לי מה לעשות. לגבי אירוויזיון, זה רחוק ממני מאוד. בוא, אני לא בנוי לתחרויות".

× × ×

גוב חגג 71 באוגוסט האחרון, פוליקר חגג 70 בדצמבר. ימי ההולדת העגולים של שניהם נחגגו בגדול, עם מצעדים ברדיו והצדעות לשירים הגדולים. "זה לא היה מביך, זה משמח, מספר עגול", אומר גוב, "אתה הופך לסוג של בוגר. פתאום נהיה עניין, כל הדור שלנו בני 70, דני ויוני ויצחק ואלון. אתם בטח הייתם נרגשים לגלות שבעצם אנחנו לא מתים".

אריק איינשטיין ז"ל אמר כאן פעם: "עד גיל 70 מרגילים אותך לחיות, מגיל 70 אומרים לך סטופ, תעצור את ההרגל". כלומר, שאתה צריך לחשוב על המוות.

גוב: "זה טרגי, הלוואי שאריק היה הולך לרופא לפני מה שקרה".

פוליקר: "אני חושב על המוות כבר מגיל 20. הרי גדלתי בשואה, חוץ מזה שמחוץ לבית שלי לא היו גדרות, היה הכל. העניין הוא שבארץ אם אתה מעל גיל 30, אתה כבר מחוק איפשהו, אתה כבר כאילו זקן".

גוב: "אני באמת מתפעל מזה שאנחנו לא יוצאים לפנסיה, אנחנו עובדים, עושים חזרות, מופיעים".

לאונרד כהן הופיע כמעט עד יומו האחרון.

פוליקר: "גם אנחנו נשיר עד יומנו האחרון. מבחינת הקול לא תהיה בעיה. גידי למשל שר היום לדעתי הכי טוב אי פעם".

גוב: "אני מרגיש עכשיו שאני עף כשאני שר".

לא באתי להוריד, אבל אין מחשבות על מוות בגיל כזה?

גוב: "מה זה יעזור לי? הדבר היחיד שאומר לי הגיל, זה שאני יותר משוחרר. פעם היה לי קשה יותר לסרב. היום אני יכול לומר בקלות שלשם ולפה אני לא רוצה לבוא".

פוליקר: "תראה, אני לא אוהב שמשהו אצלי לא בסדר. אז אני אולי קצת היפוכונדר אבל לא ממש. היה לי כאב גב לפני חודשיים, לא יכולתי לזוז, הבנתי שחייב לרזות. הבטן הייתה כנראה גדולה מדי בשביל הגב. ירדתי עד עכשיו 13 קילו".

איך?

"עוף וסלט כל היום. והליכות של שעה ו־20 דקות בכל פעם עם מקלות מיוחדים שמפעילים גם את הידיים. כמו המכשיר בחדר כושר, רק בחוץ. זה חיזק לי גם את השריר האחורי בידיים. שלא יהיה שם מה לתפוס. כדאי לך גידי".

גוב: "לא יקרה".

פוליקר: "אני אביא לך מקלות, אתה תלך?"

גוב: "לא לא. מה שייגמר ייגמר. די. לא עושה גם דיאטות".

פוליקר: "אני מגיל צעיר חושב על מוות, ככה גדלתי. אני גם אשקר אם אגיד שאני לא מפחד כשמשהו לא בסדר בגוף. השאלה עד כמה אתה חזק להתמודד, עד כמה אתה נחוש להמשיך למרות המחשבות".

מה עשה לך ה־70?

"אתה לא רואה אותי יוצא ומבלה יותר, נכון? אני לא אוהב חגיגות סביבי. רצו להזמין אותי לארוחות, אבל עזוב. לא חוגג ימי הולדת. הפתיעו אותי כמה פעמים במסיבות הפתעה ולא אהבתי. ביום הזה אני בורח".

בילדות חגגו לך ימי הולדת?

"ממש לא. אמא שלי תמיד הייתה ביום ההולדת אומרת לי, 'בוקר טוב יודקו, יש לך יום הולדת היום', מביאה עוגה ועוגייה וזהו, לא חוגגים ולא כלום. רגיל".

ואבא?

"עוד יום. היה אומר מזל טוב ושם זה נגמר. לא מתנות ולא שטויות. בגלל שאני בן הזקונים, הכל עבר כרגיל, לא היה משהו מיוחד אף פעם. הזכרת קודם את אריק, הוא ואני מזל גדי שנינו, לא אוהבים רעש מסביב. כשזה מגיע לפרטיות שלי, עד כאן. כשאני עושה הליכות עוצרים אותי, ואני אף פעם לא מסרב, אני כן מצטלם, מבין את זה, אבל הייתי מעדיף ללכת בשקט. המזל הוא שבגלל הקוקו לא מזהים אותי וגם יש מסכות אז יותר קל. אני בורח ולא מזהים אותי. חזרתי לאנונימיות".

מה הפתיע אותך ביום שחגגת 70?

פוליקר: "הייתה תחושה בחוץ שנכנסתי לאיזה פנתיאון של מבוגרים אבל אצלי בפנים לא הרגשתי משהו מיוחד".

גוב: "אני חושב שגדלנו, אני והדור שלנו, במדינה אולי יותר נאיבית, יותר רגועה, לא מספיק ידענו מה קורה. היה איזשהו יושר, דיגניטי, לקיחת אחריות. אלה דברים שנעלמו מהעולם".

פוליקר: "היית פעם משאיר דלת פתוחה, לא קושר את האופניים, הכל היה בסדר".

גוב: "ופתאום נהייתה איזו שפת דיבור. אתם שרים, אתם חברי כנסת, איך אתם מדברים? מה זה? השפה שלכם, ההתלהמות שלכם, ההמון שלפעמים מוסת. ופתאום לא נעים לי. ממש לא נעים לי".

יש את תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה שקיבלה מינוף מהפרשן ד"ר אבישי בן חיים. מכירים?

גוב: "תעזוב אותי, הוא בכלל ממציא. מה זה ישראל הראשונה והשנייה? אני לא מכיר את זה, לא האנשים שאני עובד איתם ולא הקהל שבא אלינו".

פוליקר: "שיבדוק רגשי אשמה אצלו עם פסיכולוגים. זה בתוך תוכו, אולי הוא מרגיש את זה. אני חושב שהיום אשכנזי מתחתן עם מרוקאי, או אתיופית, ואיש לא עושה עניין. גדל פה דור חדש וביום שלא ידברו על ישראל הראשונה או השנייה, נדע שאנחנו בכיוון הנכון".

גוב: "עפרה חזה באה מהשכונות. היא הצליחה, היא ישראל הראשונה או השנייה? אבל יש אנשים שאומרי, יופי, בוא נדליק אש, בוא נגרום לאנשים לחשוב ככה וככה. אני באמת סולד מהדיבורים האלה. אין דבר כזה בעיניי ואותי מקומם הדיבור הזה. לא שאני מתעלם מבעיות חברתיות. יש עוני, יש חוסר שוויון. צריך לטפל בהן. בשביל זה יש ממשלה ומשרד אוצר. אבל בין זה לבין תיאוריות כזב, המרחק גדול".

ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט מצאה את גוב מאוד מפויס. "אני מבסוט", הוא מספר, "אני הכי בעד חיבור והבנה בין הפלסטינים לבינינו, ובין ימין לבין שמאל. ממשלה שיש בה ממרצ וערבים עד בנט, ובאמצע לפיד, היא ממשלה שמייצגת בעיניי את עם ישראל. אני לא רוצה ממשלה רק של מפלגת העבודה. בשבילי זו התגשמות של הטוב ביותר".

פוליקר: "אני חשבתי שצריך שינוי אחרי הרבה שנים עם ראש ממשלה אחד. המדינה הזאת הייתה צריכה את הזעזוע ואת השינוי".

איך היה להדליק משואה ביום העצמאות?

"פחדתי שאגמגם אבל אמרתי, על החיים ועל המוות".

גוב: "אני ראיתי. היה לך לגמרי בסדר".

פוליקר: "אבל רק בבר־מצווה שמו לי חליפה ובחיים לא הייתי בחליפה מאז. התרגשתי מאוד כי ידעתי שזה בשידור חי ואני צריך להיות פה בפרונט ואני ממש לא אוהב שמשהו יוצא לא בסדר. גם בהופעות, אם יש תקלה, אם המוניטור יעשה לי רעש באוזן, אוי ואבוי".

לשניהם יש חשבונות אינסטגרם ופייסבוק, אבל הם לא נמצאים שם באמת.

תשמעו, אמן חדש חייב להיות היום ברשתות, לטפח פרופיל אינסטגרם תוסס.

גוב: "זה פחות מעניין אותי. אני כנראה כבר לא אהיה אמן טוב".

פוליקר: "זהו נגמר, אין לך סיכוי יקירי".

גוב: "אני לא אגיע להתעסקות הזאת. נורא אהבתי אגב את האלבום ששלום חנוך הוציא, 'הרצל לילנבלום', שירים נפלאים. אני לא חושב שהוא חזק באינסטוש ולא פגשתי אותו שם, אבל וואלה, נראה לי שיש עליו, על שלום. שמע, אין לי אינסטגרם, המשרד מתפעל את הדף. אני לא מסתכל וזה לא מעניין אותי, גם לא פייסבוק. אבל אני לא שופט את אלה שמשתתפים בזה".

והתופעה של אנשים שעובדים רק בזה?

"את זה הצלחתי להבין. אם יש לך מיליון וחצי עוקבים, אתה תתפרנס מזה, יקנו סחורה. שמעתי מישהי שהתראיינה בנושא. היא אמרה, 'ברור, אני משקיעה בזה שעתיים ביום, אני קמה בבוקר'. תשמעי, גברתי, כל הכבוד על ההשקעה".

פוליקר: "גם לי יש מי שמנהל לי את זה. אם יש משהו חשוב, מיידעים אותי. אבל אני לא מסתכל, לא פייסבוק ולא שמייסבוק. אני בעולם שלי. אבל דווקא טכנולוגיה וחידושים אני אוהב".

גוב: "לי לקח המון זמן עד שהיה לי סלולרי. בהתחלה בכלל אמרתי, אני לא רוצה שייכנסו לי לחיים. מי שרוצה אותי ישיג אותי, מה שקורה עד היום. תשמע אני לא מזלזל ברשתות האלה. ברור שזו דרך להגיע לקהל".

אבל?

"להגיד לעולם, 'וואו חברים, הייתי אתמול עם יהודה?' זה סתם. במקום זה אני יושב ועושה משהו חשוב מאוד: בוהה בטלוויזיה. הייתי די דבוק לאולימפיאדה, מתרגש גם מההישגים של הפראלימפיים. תשמע, הטלוויזיה זו המצאה, משהו".

רז שכניק