מותה של אגדה

עבור דורות של חובבי סרטים צרפתיים הפנים היפות והמחוספסות במקביל של ז'אן פול בלמונדו היו כל מה שביטא את מה שהופך את צרפת למה שהיא. אם תרצו, מלך הקוּל של צרפת - או השארם. בלמונדו הרבה לגלם על המסך פושעים זוטרים עם מבט של בוז תמידי אבל גם של שעשוע. אם תרצו, צרפת בהתגלמותה: מתנשאת אך מקסימה.

הכוכב הצרפתי, שהלך לעולמו בערב ראש השנה בגיל 88, היה אייקון של ממש בחצי השני של המאה שעברה. הוא פרץ לתודעה במקביל לכוכב השני הכי גדול של התקופה שהיה יריבו ולעיתים נדירות שותפו למסך - אלן דלון. בלמונדו נחשב לפרוע ו"המסוכן" מבין השניים: הוא אמנם נולד בבית בורגני ואמיד, אך בגלל שבצעירותו ניסה את מזלו בקריירת אגרוף כושלת, המראה שלו עם אף שבור תמיד גרם לו להיראות כמו עבריין צעצוע.

זה בדיוק התפקיד שאיתו פרץ לתודעה העולמית, ובמידה רבה נותר תפקידו הגדול עד היום: כעבריין צרפתי חביב המתאהב בצעירה אמריקאית ביצירת המופת האלמותית "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר מ־1960. הסרט נחשב כזה שפתח את "הגל החדש", גל של יצירות מאתגרות ששברו את השפה הקולנועית מכל כיוון (והשפיעו עמוקות על במאים עד ימינו, למשל על טרנטינו). בלמונדו המשיך לשתף פעולה עם גודאר בסרטי מופת כמו "פיירו המשוגע" ו"אישה היא אישה", ובמקביל הפך בצרפת גם לכוכב של ממש בשורה של סרטי אקשן וריגול מקומיים, כמו "האיש מריו"', "הגנב", "בורסלינו" מול דלון ו"המקצוען" שהפך לסרט קאלט. בכולם הוא פשוט נראה נהדר עם אקדח.

היום, במרכז פריז, יתאספו בכירי צרפת ובהם הנשיא עמנואל מקרון וישירו לכבודו את המנון ה"מרסייז". ככה זה כשאתה הפנים של צרפת.