עוד בוודאי ייכתב לא מעט על שרשרת המחדלים שהביאו לאירוע הבריחה, שנחקר כעת בלהב 433. אבל בלי קשר לגורמים לאירוע המביך, העיניים מפוקסות עכשיו על תוצאותיו: הסיכוי שהבריחה תהיה הניצוץ שיצית תבערה גדולה הרבה יותר. נציגי השב"כ הביעו בפני ראש הממשלה והשר לביטחון הפנים את החשש כי כל עוד השישה חופשיים, עלול הממד התודעתי של האירוע הזה – הרבה יותר מהסכנה הישירה שהם מהווים – לשמש מקור אנרגיה להתפרצויות אלימות גם בתוך בתי הכלא וגם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בכלל.
וההתפרצות האלימה, מלווה ברעמי העידוד ברשת החברתית מטעם הג'יהאד, חמאס וגורמים נוספים, אכן באה. בכל מוקדי המחאה בגדה, כולם אזורים מועדים לפורענות, בלילה שבין רביעי לחמישי, היו 500 מפגינים בסך הכל. מחד גיסא – זה לא מספר גדול. מאידך גיסא – ברור שפוטנציאל האהדה לבורחים ולמה שהם מייצגים הוא גדול בהרבה. מדובר בעשרות אלפי פלסטינים, אם לא יותר, שהחליטו להישאר בבית. בינתיים.
עסקת חליפין בתא
ותיקי השב"כ זוכרים אירועים קודמים. גם ב־4 באוקטובר 1987 ברחו מכלא עזה שישה מהג'יהאד האיסלאמי, "שהצליחו לנסר את הסורגים מתחת לאף של כולם", כפי שמשחזר אבי דיכטר, אז איש מודיעין של השב"כ בעזה ולימים ראש הארגון. "מדובר היה באנשים מסוכנים מאוד, שגם פעלו על פי תפיסת הג'יהאד האיסלאמי, הדוגלת ראשית עניין במאבק המזוין, ורק אחר כך בחינוך האנשים".
יומיים אחרי הבריחה הצליחו לוחמי אגף המבצעים של השב"כ, מחופשים לערבים, לאתר אותם בדירת מסתור בשכונת שג'אעיה. הם ערכו תצפיות על הדירה, ולא הרחק מהם נערכו לוחמי הימ"מ, בפיקודו של דוד צור. "אנשי השב"כ ראו אותם נכנסים לשתי מכוניות פיג'ו 404, חמושים לעייפה, ומתחילים לנסוע", שיחזר צור, "ואנחנו אחריהם. ברגע שראו אותנו פתחו עלינו באש. ליד מגרש הכדורגל השגנו אותם".
במטח האש הראשון של לוחמי הימ"מ נהרגו ארבעה. חמישי, שברח מהרכב, נורה מאוחר יותר. בחילופי האש נהרג גם איש המבצעים של השב"כ ויקטור ארזואן. הלוויות החמישה שנערכו למחרת הפכו להפגנות סוערות, הרבה יותר מכל מה שצה"ל ראה עד אז בשטחים.
"מבחינה מבצעית זו הייתה הצלחה מובהקת", אמר צור על איתור והריגת הבורחים, אבל ההצלחה הזו ודומיה לאורך השנים גרמו למודיעין הישראלי "להחמיץ את הדבר הגדול שעומד להתרחש". גם ההלוויות הסוערות לא נתפסו יותר מכעס נקודתי.
ב־8 בדצמבר 1987 איבד נהג צבאי ישראלי את השליטה על מוביל טנקים שהתרסק לתוך טור מכוניות פלסטיניות בדרך לרצועת עזה. ארבעה פלסטינים נהרגו ושבעה נפצעו. השמועה (הכוזבת) הייתה שמדובר בפעולה ישראלית מכוונת. אדי הדלק של הלוויות אנשי הג'יהאד מילאו עדיין את האוויר. הלוויות ההרוגים בתאונה הציתו אותם. האינתיפאדה הראשונה פרצה.
הערכת קהילת המודיעין היום היא כי הסיכוי שתפרוץ אינתיפאדה שלישית הוא נמוך, אפילו נמוך מאוד. ההבדל בין אז לעתה הוא הידיעה של תושבי הגדה מה המחיר שהתקוממות תגבה מהם. אבל גם מעריכי המודיעין מודים כי קשה לחזות את השפעתו של ניצוץ אחד. במיוחד שהמקום שממנו עלולה להתחיל האש (ואחד המקומות שאליהם הנמלטים עשויים להגיע) – הוא מחנה הפליטים ג'נין.
בשנה וחצי האחרונות נותר המחנה הזה כיעד הבעייתי ביותר לכניסה של כוחות ישראליים. חוסר המשילות של הרשות הפלסטינית, הזנחה נמשכת והקורונה הביאו כנופיות רחוב וגורמים חמושים שונים להשתלט על המקום. אין כניסה ישראלית לשם שלא מסתיימת בחילופי אש ולעיתים בהרוגים ובפצועים.
המחנה הזה הוא גם מרכז כוחו של החריג שבבורחים, זכריא זביידי, שנחשב במשך זמן ארוך כ"שריף" של המקום. זביידי מעולם לא היה מחבל משמעותי, ועל פי כמה דיווחים אף שימש כמשת"פ של השב"כ תקופה מסוימת.
אחת השאלות המרכזיות שייחקרו היא כיצד הרשו גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר, לזביידי, איש פתח, להצטרף לתא עם אנשי הג'יהאד האיסלאמי. לדברי גורם בכיר שבקיא בפרטי המרדף, מדובר באישור "חריג ותמוה", שייתכן שהוליד את תכנון הבריחה. ייתכן גם כי הכללת זביידי במבצע היא תוצאה של עסקת חליפין – הוא יברח עם אסירי הג'יהאד ובתמורה יתרום את הקשרים שלו במחנה הפליטים.
נראה כי הבורחים סיכמו מראש את שביצעו מיד כשיצאו מהפיר – להיפרד לשלושה צמדים ולהימלט בכיוונים שונים. אבל עבודת פסיפס שערך בעיקר השב"כ, שאסף כל מצלמה וכל עדות, חשפה כי הם נפגשו מחדש לפנות בוקר בכפר נאעורה. שלושה מתושבי הכפר כבר נעצרו בחשד לשיתוף פעולה עם הבורחים.
ואז הם נעלמו. חלק מהם ייתכן שכבר הצליח להגיע לרשות וחלק עדיין מתחבא בצפון הארץ, אבל המחסומים בכניסה לתל־אביב יומיים מאוחר יותר רק הוכיחו את הקשיים של המודיעין להשיג מידע על מיקומם. רוב העוסקים במרדף סבורים כי הסיכוי שהשישה ירצו לבצע פיגוע נמוך מאוד וכי הם מבקשים להתחבא ולעשות הכל שלא לחזור לכלא. נכון לעכשיו, החיפוש מתמקד בשלושה כיוונים:
הראשון – שהבורחים עדיין בשטחי ישראל ומצאו מקלט במקום לא מיושב כלשהו כמו מערה או באר. המשטרה והשב"כ בודקים אפשרות כי הם קיבלו סיוע מתושבים באחד הכפרים שבהם עברו במנוסתם, אך משערים כי לא יישארו באזור מיושב, גם לא אזור ערבי, מפחד מהלשנות.
השני – בהנחה שהנמלטים מבינים שהיכולת שלהם לשרוד בשטחי הרשות הפלסטינית בלי להיתפס קטנה מאוד לנוכח היכולות של השב"כ שם, הם יבקשו, לפחות אנשי הג'יהאד האיסלאמי מתוכם, לנצל את הקרבה לירדן ואת הגבול הפרוץ כדי לנסות להגיע לממלכה ומשם למפקדות הג'יהאד האיסלאמי בדמשק. שורה ארוכה של אנשי ג'יהאד וחמאס פעלו כך לאורך העשורים האחרונים. מאידך גיסא, סבור דיכטר כי "קשה לראות אותם, יוצאי הגדה, משתלבים במפקדה בדמשק המורכבת מיוצאי הרצועה. אם הם יצליחו לצאת מגבולות הארץ, עזה היא המקום הבטוח ביותר עבורם. לשם ינסו להגיע".
השלישי – האסירים יבקשו לנצל את מערכת הקשרים של זביידי במחנה הפליטים ג'נין, וינסו למצוא שם מקלט לפחות לזמן מסוים.
שלוש סכנות
במערכת הביטחון מבקשים לעשות הכל כדי לסיים את האירוע מהר, אבל גם יודעים שהריגת הנמלטים תביא בוודאות גבוהה לירי מעזה. מאידך גיסא, גם כל עוד הם בחיים הבריחה של השישה יוצרת כמה סכנות אפשריות. הראשונה שבהן – התפרצויות אלימות – כבר התממשה.
השנייה: חזרה של השישה או חלק מהם לפעילות טרור. באיו"ש אין מאגר גדול של פעילי שטח מנוסים וחופשיים.חמישה אסירים כאלה הם תוספת כוח משמעותית.
השלישית – בישראל חוששים כי החשיבות העצומה שמייחסת החברה הפלסטינית לנושא האסירים עלולה להביא לפרוץ מחאות עממיות נרחבות. לפי מקור הבקיא בפרטי המרדף, הבריחה מהכלא וחוסר היכולת לתפוס אותם (נכון לעת כתיבת שורות אלה) מציגים באור מביך את השלטונות הישראליים, שעלול לעודד אחרים לנקוט אמצעים משלהם נגד ישראל.
