גינת הנפש

לפני שלוש שנים וחצי, בשעת בוקר מוקדמת, צילצל הטלפון של רינה טימור־פקר. על הקו הייתה אישה מראשון־לציון, שחילקה את דירתה לחדרים והשכירה אחד מהם לבתה, מעין פקר בת ה־30. "רציתי להודיע לך שמעין לא יצאה מחדרה כבר כמה ימים", היא אמרה. האם, שהתמודדה במשך עשר שנים עם המאניה־דיפרסיה של בתה, שבהתקפי הפסיכוזה אף איימה להרוג אותה, הבינה מיד שהפעם מעין הצליחה. "היא התאבדה בבליעת כדורים", מספרת האם, "ולא הופתעתי. הכתובת הייתה על הקיר. מעין כבר הייתה עייפה ונואשת, היא איבדה את הפירורים האחרונים של הרצון להישאר בחיים".

בשנים שחלפו מאז קברה את בתה הבכורה, מנישואיה הראשונים, טימור־פקר הספיקה לעבור את כל שלבי האבל, מחוסר אונים ורגשות אשמה ועד להשלמה, אבל בעיני רוחה היא עדיין רואה את מעין שלה כילדה יפה ומחייכת. "ילדתי אותה אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות, גידלתי אותה בצמר גפן ומגיל צעיר היא הייתה מאוד רגישה. כשירדנו לגינה, לדוגמה, היא הזמינה את הילדים לשחק בצעצועים שהביאה ולא הבינה למה הם לא מרשים לה לשחק בצעצועים שלהם. כשנפרדתי מאבא שלה, אחרי עשר שנות נישואים, הפכנו לשלישייה – מעין, אחיה הצעיר שי ואני".

רינה טימור־פקר ובתה מעיין פקר ז"ל | צילום: מתוך אלבום משפחתי

לפני 26 שנה היא נישאה לאסף טימור. "אהבה ממבט ראשון, שנינו הרגשנו שהנשמות שלנו מתחברות. אסף הביא את בתו, נופר, והולדנו בת משותפת, רעות. הפכנו למשפחה. זה היה תהליך מורכב, אבל מעין לא הראתה שקשה לה. היא הייתה תלמידה מצטיינת, ובמגמה הריאלית בתיכון 'גינזבורג האורן' ביבנה דבקה בה תווית של 'גאונה', וזה לא שיחק לטובתה מבחינה חברתית. כשהמורים רצו לפרגן לה ואמרו שהעבודה שלה היא 'ברמה של אוניברסיטה', חבריה לכיתה התרחקו ממנה. באיזשהו שלב היא החליטה לעשות הכל כדי להפוך לאחת מהחבר'ה ונכנסה לעולם של מועדונים ומסיבות. השינוי הזה הדאיג אותי, אבל חברותיי אמרו לי 'מה את רוצה ממנה? היא בגיל ההתבגרות והכל בסדר, תני לה לנשום'. ידעתי שהיא אמיצה ונועזת, פחדתי מהעובדה שאין לה פחד, נרתעתי מהחברים החדשים שמצאה, אבל הייתי תמימה. גם כשגיליתי סימנים לכך שמעין התחילה לשתות ולעשן ג'וינטים היא הצליחה לשכנע אותי שאני טועה".

"לא האמינו שהיא סובלת"

מעין, ששאפה ללמוד רפואה ולהתמחות בניתוחי מוח, התגייסה ונשלחה לקורס פרמדיקים. לדברי אמה, "במהלך השירות היא ראתה דברים נוראיים כמו ילד שנהרג מכדור תועה ותינוקת שנפלה מהחלון אל מותה. כשטיפלה באדם שנשרף היא הרגישה שהריח דבק בה. האירועים האלה עשו לה כוויות בנשמה. כשחזרה הביתה היא נהגה לשבת איתי שעתיים־שלוש, אכלנו ודיברנו, איפשרתי לה להוציא ולפרוק, ואחר כך היא יצאה לבלות, לתפוס את החיים, לשכוח מהכל. בשלב הזה כבר הבנתי שהיא בורחת מפני שהיא בדיכאון וניסיתי לעורר את תשומת הלב של האחראים עליה בצבא, אבל אף אחד לא האמין לה שהיא סובלת. חשבו שהיא מגזימה או מתחזה".

חצי שנה לפני מועד שחרורה המצב החריף. "מעין צילצלה מהבסיס ובכתה שהכל שחור, שרע לה, שהיא רוצה למות. דברים קשים. התחננתי לפניה שתלך לקב"ן והיא ענתה 'הלכתי, הוא ניפנף אותי'. הבנתי שאם לא אעשה משהו אני עלולה לאבד אותה. לקחתי אותה לפסיכיאטר פרטי שהמליץ לשחרר אותה מהמדים, אבל מעין סירבה לשמוע על האופציה הזאת. היא טענה 'השקעתי המון, עשיתי שירות מכובד ואני רוצה לסיים בכבוד, אני לא מוכנה להשתחרר על סעיף 45'. אחרי דין ודברים ממושך הפרופיל שלה הורד ל־65 והעבירו אותה לבסיס ליד הבית, אבל שללו ממנה את תעודת הפרמדיק וזה פגע בה. לא תיארתי לעצמי את עוצמת הפגיעה עד שהחבר שלה צילצל ודיווח שמעין מאיימת להתאבד. כבר לא הייתה ברירה, אישפזנו אותה בתל השומר".

המראות והקולות שחוותה במחלקה הסגורה עוררו בה את הדחף לצאת משם. "היא שיתפה פעולה עם הרופאים, לקחה את התרופות ואפילו ניסתה לעזור למאושפזות אחרות", מתארת אמה. "ביום השחרור היא קיבלה את סיכום המחלה וביקשה ממני שלא אקרא אותו. ימים אחדים לאחר מכן, כשמעין ביקשה ממני לשלוח את סיכום המחלה בפקס לצבא, לא התאפקתי, הצצתי בדף והרגשתי שהשמיים צונחים עליי. מעין כתבה ששנה קודם לכן היא יצאה למסיבה, וכשתקפה אותה בחילה יצאה החוצה להקיא. שני בחורים ניגשו אליה ושאלו אם היא זקוקה לעזרה או לטרמפ הביתה והיא ענתה 'לא, תודה'. כשהם הציגו בפניה את תעודות השוטר שלהם היא עלתה למכוניתם, אבל במקום להסיע אותה הביתה, ליבנה, הם לקחו אותה לדירתם, בירושלים, ואנסו אותה".

מה הרגשת כשגילית זאת?

"התרסקתי. הרגשתי שהנבואות השחורות שלי הגשימו את עצמן. הרי במשך שנים הטפתי למעין שהיא חייבת להיות יותר זהירה ולא לסמוך על כל אחד. כאב לי שלא הצלחתי להגן עליה. התייעצתי עם הפסיכולוגית שטיפלה במעין באופן פרטי, לא במסגרת הצבא, והתברר שהיא ידעה על כך. הפסיכולוגית יעצה לי לא לפתוח את הנושא מול מעין כדי לא לאבד את האמון שלה בי. באשפוזים שבאו לאחר מכן התעוררה השאלה האם האונס באמת התרחש או שהוא היה הזיה. מי שהיה אז בן זוגה של מעין העיד שבבוקר שאחרי המסיבה היא צילצלה אליו וביקשה ממנו לבוא לקחת אותה מירושלים ונשמעה במצוקה, אבל הוא לא ידע מה קרה. חברה קרובה שלה העידה שמעין סיפרה לה על האונס, וכשנשאלה 'מה את רוצה לעשות עם זה?' מעין השיבה 'אני רוצה לשכוח שזה קרה'. כיוון שלא הייתי אמורה לדעת על האונס לא יכולתי לעודד את מעין להגיש תלונה. שוב ושוב ניסיתי לדבר עם הצבא ולהסביר שהילדה שלי פוסט־טראומטית, אבל זה לא עזר. לימים יעצו לנו לתבוע את הצבא על רשלנות בטיפול בחיילת, אבל לא עלה בדעתנו לעשות זאת. אנחנו משפחה פטריוטית. ואני, בתמימותי, לא איבדתי את התקווה. חשבתי שהיא תצליח לצאת מזה אם נעטוף אותה באהבה".

עם שחרורה אובחנה מעין כבעלת הפרעת אישיות גבולית ודחף בלתי נשלט להרס עצמי. "היא הייתה ילדה טובה עם מחלת נפש רעה, והעצב היה תוקף אותה כמו צונאמי ענק. במשך עשר שנים התמודדנו עם העליות והירידות של המחלה. אחרי שמונה חודשים של בכי ודיכאון היא בישרה לנו שקנתה לנו כרטיס טיסה. לא ציידנו אותה בסכום כסף גדול מפני שחששנו שהיא תשרוף אותו על סמים. קניתי לה את כל התרופות הפסיכיאטריות, הפצרתי בה שתבלע ויטמינים, ולא ידעתי שאת בית המרקחת הנייד היא שטפה באסלה כשנחתה באיזשהו אי־שם – ארצות־הברית, פרו או הודו – והטביעה את העצב בעשן. היא נסעה וחזרה וכל חיי המשפחה שלנו נעו סביב מצבי הרוח שלה. בעלי ואני הפכנו לחיים־מתים. הרגשנו שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר לחיות בלעדיה. רעות, בתנו הקטנה, הייתה בת 12 כשנדרשה להכין עבור מעיין רשימות של 'למה כדאי לחיות'. סבלתי מכאבים בצד שמאל, התרגלתי להניח את היד על הלב ובאחד מהתקפי הזעם של מעיין, כשחששתי שהלב שלי עומד להתפוצץ, מיששתי גידול בחזה".

האם נכנסה לתהליך ארוך שכלל ניתוח, כימותרפיה והקרנות. "מצד אחד, הרגשתי שהזמנתי את המחלה", היא משחזרת. "הרי בתפילות שלי לאלוהים ביקשתי ממנו שיעביר אליי את הכאב של מעין כדי שהיא תבריא. מצד שני, הסרטן היה עבורי סוג של מתנה. הוא כפה עליי להתמקד בעצמי ולא רק בה. עד אז ידעתי שאני חייבת לחיות למען הילדים. בשנת הסרטן נלחמתי כמו פנתרה מפני שהבנתי שאני רוצה לחיות למען עצמי. הפסיכולוגית שטיפלה בי המליצה לי להירשם לחוג ציור, שמעתי בעצתה, והציור הפך לתראפיה שלי. במקום לצייר נוף ופרחים ביטאתי במכחול את הנפש המיוסרת שלה".

רק בשובה ארצה שמעה מעין על הסרטן שתקף את אמה. "היא כעסה שלא הודעתי לה על כך, טענה שהייתה חוזרת לטפל בי והבטיחה שמעכשיו תעמוד לימיני. אני מאמינה שהיא באמת רצתה לעשות זאת, אבל לא יכלה. התקפי הפסיכוזה שלה גברו. היא טענה שהשב"כ רודף אחריה, שהיא השטן ושאני רוצה להסגיר אותה למשטרה. היא התחילה להיכנס לכפרים ערביים במטרה להביא שלום לעולם ולא יכולנו לעצור אותה. כיוון שהפייסבוק הפך לחבר הטוב שלה, והיא הרבתה להעלות שירים והגיגים, הגעתי למסקנה שאין לי שום סיבה להתחבא או להתבייש. סיפרתי על מצבה למשפחה המורחבת וגם בעבודה שלי בבנק. יש משפחות שמשקיעות את כל האנרגיה בהסתרה וזה סבל מיותר".

בניסיונותיה להשתקם ולהתחזק גילתה רינה טימור־פקר את "עוצמת הרכות", שיטת טיפול הוליסטית שמתבצעת בנענוע עדין על מיטת טיפולים, בלבוש מלא, "וכבר בסוף הטיפול הראשון הרגשתי שהנשימה שלי נפתחה. בשיחות עם המטפלת למדתי להשתחרר. הבנתי שאפילו אני, אמה של מעין, יכולה להיות אחראית רק על החיים שלי ולא על שלה. במשך חמש שנים גם טופלתי וגם למדתי את השיטה, שהפכה לגלגל ההצלה שלי. בלעדיה לא הייתי שורדת את שנת החיים האחרונה של מעין. בימים הטובים שלה היא עבדה במלצרות, אספה את שאריות האוכל, חילקה אותו להומלסים וחלמה להקים בית תמחוי. בימים הפחות טובים היא הסתובבה במזרח ירושלים וחיפשה את שני הבחורים שהתחזו לשוטרים ואנסו אותה. ובימים השחורים היא שלפה סכין ואיימה לשחוט אותי. כולנו היינו בסכנה. נאלצנו להוציא צו הרחקה ולהחליף את המנעולים. שוטרים איבטחו את הבית שלנו. אי אפשר לתאר עד כמה זה היה נורא".

לעשות למען האחר

חייה של טימור־פקר (59) לא חזרו לשגרה מאז שקברה את בתה הבכורה. "אני מרגישה שמעין שלי מתה כדי לצוות לי את החיים", היא מודה. אחרי 27 שנות עבודה בסניף של בנק לאומי בחולון היא התפטרה ומאז היא "מטפלת גוף־נפש", כהגדרתה, בשיטת עוצמת הרכות. "תמיד ידעתי שקייים בי צד טיפולי, שרוצה לעזור ולעשות למען אחרים, והכי טבעי לי לטפל בשיטה שהצילה אותי". גם השאלה איך להנציח את מעין טרדה את מנוחתה, ואת התשובה היא מצאה ברשת, כשנתקלה בעמוד של עמותת "ונטעת" שמקימה גינות טיפוליות במרכזים שיקומיים לטובת אוכלוסיות מוחלשות.

אביב בייליס־לרנר, גנן־אומן במקצועו, שלפני שנתיים היה ממייסדי עמותת "ונטעת", מספר: "החזון שלנו הוא ליער, לנטוע עצים ולהפוך את העולם לירוק, עם דגש על המרחב העירוני. התחלנו את הפעילות ברשתות החברתיות, עברנו לעולם העסקי והתחלנו לגייס משאבים ומתנדבים להקמת גינות טיפוליות במוסדות של בטון וקרקע חשופה. בט"ו בשבט שלפני הקורונה עשינו פיילוט ראשון – חברה גדולה שערכה יום גיבוש לעובדיה הביאה אותם למוסד שיקומי שבו הם הקימו גינה יחד עם החוסים. לא מדובר בביקור חד־פעמי במוסד, אלא בקשר מתמשך של טיפוח והשבחת הגינה במקביל לקשר עם האנשים השקופים, שאיש לא רואה אותם".

"מתוך השבר הגדול של חיי חוויתי צמיחה", מעידה רינה, "ואנשי הנתינה של 'ונטעת' חיברו אותי למשולש של אדם־אדמה־קהילה. המטרה היא להבריא את כדור הארץ ולהבריא אותנו, בני האדם. כבר שנתיים אני מתנדבת בעמותה שהקימה גינות טיפוליות במרכזי שיקום וגם הקימה את המשתלה החברתית הראשונה שמעסיקה אנשים עם מוגבלויות. רק לאחרונה אזרתי אומץ ושאלתי את אביב אם יש באפשרותי להקים גינה על שם מעין. ראיתי דמעות בעיניו כשסיפרתי לו עליה. גייסנו עשרת אלפים שקלים מבני משפחה וחברים לטובת הגינה שתוקם באוקטובר בקהילת שילוב שפועלת ב'בית אור אביבה' שביער אילנות. מעין שהתה במקום הזה במשך שנה. גם כשפניתי למנהלת המקום חששתי להציג את הרעיון כגינה לזכר בתי מפני שמעין לא יכולה להוות דוגמה לסיפור הצלחה. היא התאבדה. פחדתי שגינה לזכרה עלולה להשפיע לרעה על המטופלות ששוהות שם עכשיו. אבל המנהלת הפיגה את חששותיי. לדבריה, יש משהו אופטימי בעובדה שחייה של מעין נעצרו דווקא במקום צומח, פורח ומלא חיים".

"רינה היא המתנדבת הראשונה שמקימה גינה טיפולית לזכר בתה, וחמש משפחות נוספות כבר הולכות בעקבותיה", מספר בייליס־לרנר, שבימים אלה מריץ קמפיין המונים לטובת מיזם "עיר יער" שמחבר משפחות עירוניות לאמא אדמה. "מי שנותן הוראת קבע לתרומה חודשית בסך 35 שקלים ומעלה יקבל לביתו, מדי חודש, מעטפה עם זרעים, ישתתף בסדנת זום חודשית ויהיה חלק מהאתגר הירוק של הקמת גינות במרפסות ועל גגות הבתים. ביחד נעשה ריסטרט לכדור הארץ".

להצטרפות למיזם חפשו בגוגל: "תנועת עיר יער"