נייר מתכלה

אתם יודעים מה משותף לטוקיו, ליסבון, סטוקהולם, הלסינקי, דנוור וריו. נכון, סביר להניח שלא תבקרו באף אחת מהערים האלה עד להודעה חדשה (או ההודעה החדשה שתבוא מיד אחריה, בטח כבר התרגלתם). אבל מה עוד? זה מצלצל מוכר? אומר לכם משהו? או יותר חשוב: גם אם זכרתם שאלה שמות הקוד של הדמויות ב'בית הנייר', האם אכפת לכם?

סביר להניח שלא, אם שופטים לפי החרישיות שבה התקבל החלק החמישי - אל דאגה, גם אותו נטפליקס פיצלה לשניים - בסאגת הסרבלים האדומים והמסכות של דאלי. והתגובות שכבר ישנן, לרוב, הן "לא ייאמן שאני עוד צופה בקשקוש הזה, למרות שכבר שלוש עונות לפחות לא קרה שם אפילו אירוע אחד הגיוני". ואת זה אי־אפשר להגיד אפילו על הסדרה הכי מופרכת בעולם שהיא, כמובן, מדינת ישראל.

'בית הנייר' היא לא הראשונה להסתיים הרבה - ובעצם הרבה בריבוע - אחרי זמנה, אבל השקט סביבה מהדהד את כל מה שהיה פגום בה מלכתחילה. הרי הפיכתה לתופעה לא התרחשה בגלל כתיבה יוצאת דופן (או סתם פחות שטוחה וסקסיסטית), תצוגות משחק בלתי נשכחות (למעשה, לגבי כמה מהן היה עדיף לו ניתן היה לשכוח אותן) או מסרים שמזמינים פרשנות מקורית ("משהו על כסף"). זה היה פשוט רעיון טוב, שבוצע בקצב שעזר להניח בצד את הסלולרי, בתקופה שבה צפיית בינג' לא הייתה הבילוי היחיד בעולם, ולכן גם לא נמאס ממנו.

ואילו עכשיו, השטיק יותר מעיק מקניה ווסט, הטוויסטים בעלילה יותר תמוהים מההתנהלות של השב"ס בפרשת בריחת המחבלים וגם הסטנדרטים של הבינג' יכולים להתרומם קצת, גם אם לא יותר מדי. בכל זאת, הצופים הרוויחו את זה ביושר אחרי כמעט שנתיים תחת המגף של המגפה.

לכן נדמה שהאדישות המסתמנת כלפי מסע הפרידה המיותר של 'בית הנייר' היא עונש ראוי, אפילו יותר מאשר תגובות גרועות או כעס. זה מה שקורה ליצירות שלא נשאר להן שום דבר מלבד ה"תופעה", שזה כינוי נקי יותר להכנסות. הפרופסורים של נטפליקס חשבו שלא תהיה שום בעיה להתנחל בבנק ולרוקן את כל הכספות, ובינתיים ההמונים בחוץ יניפו בעדם שלטים. אבל הם כבר מזמן איבדו עניין, הלכו הביתה, פתחו טלוויזיה וחיפשו סדרה נורמלית לשקוע בה.