בשבח השתיקה

מאמר לוגי־פילוסופי // לודוויג ויטגנשטיין - תרגום: עדי צמח - הקיבוץ המאוחד, פועלים - 84 עמודים

"הופיע פה גרמני אלמוני, חצוף ופרוורטי, אבל, אני חושב, לא טיפש". הכותב הוא ברטרנד ראסל בסתיו של 1911, בקיימברידג', והאלמוני הוא לודוויג ויטגנשטיין שעתיד היה להיות תלמידו המפורסם ביותר, זה שבזכותו אנחנו חושבים על איך שאנחנו מדברים ולא רק על מה שאנחנו אומרים.

ב'מאמר לוגי־פילוסופי', או בשמו הידוע יותר: 'טרקטטוס לוגיקו־פילוסופיקוס' (מחווה ל'טרקטטוס תיאולוגי־מדיני' של שפינוזה), שחוגג השנה במהדורה מיוחדת 100 שנים, מצהיר ויטגנשטיין שפתר "סופית את כל הבעיות". פילוסופים פשוט לא הבינו את הלוגיקה של השפה. ניסו לומר את מה שלא ניתן לומר. אבל "כל הניתן להיחשב, ניתן להיחשב בבהירות", והוא התכוון להוציא את הפילוסופיה ממלכודת הזבובים שנקלעה אליה.

הטרקטטוס הוא הספרון היחיד שפירסם בחייו. מה שנקרא "ויטגנשטיין המוקדם" לעומת ויטגנשטיין המאוחר שסתר את רוב מה שנאמר בו. יש בו שבעה משפטים אלגנטיים וקצת פחות ממאה עמודים, היגדים ממוספרים, נבואיים, צלולים ולטושים כגביש, כמו זה: "מובנו של העולם חייב להימצא מחוצה לו. בעולם הכל הוא כפי שהינו, וכל מה שקורה, קורה כפי שהוא קורה. בו אין שום ערך, ואילו היה בו ערך, לא היה לו כל ערך".

אבל גם מקץ 100 שנות פרשנות, אין תמימות דעים בין החוקרים בנוגע לכוונתם. האם מדובר בחיבור לוגי? אירוני? מיסטי? או האם זה טקסט שירי העומד בפני עצמו?

ויטגנשטיין גדל בעושר מופלג, בן למשפחת יהודים מומרים שעם ידידיה נמנו בכירי החוג הווינאי: פרויד, ברהמס, קלימט ומאהלר. לודוויג היה בן הזקונים ונחשב לאיטי במשפחה. שלושה מאחיו התאבדו והוא חלק כיתה בבית הספר הריאלי עם אדולף היטלר, לפני שנסע ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה. הייתה זו בעיית עיצוב הפרופלור שהתחבט בה, בעיה מתמטית בעיקרה, שהביאה אותו לחפש אחר ברטרנד ראסל בקיימברידג' אחרי שזה אך פירסם את 'עקרונות המתמטיקה'. עם פרוץ המלחמה הגדולה (ומכיוון שקרא אצל ויליאם ג'יימס שמוטב להתבונן למוות בעיניים), הוא התגייס לשורות הצבא האוסטרי. שם, בחזית הרוסית, ולאחר מכן בחזית מול איטליה (שבה היה שבוי מלחמה), שירבט על דפים מהוהים את המחשבות שיהיו לטרקטטוס: ההבדלים בין מה שניתן לומר ומה שניתן להראות. איך לומר את האמת ומדוע זה חשוב, מהם היחסים בין מחשבות לתמונות, לשפה ולעולם, מהו העצמי והמוות, אתיקה ומיסטיקה.

ויטגנשטיין מתחיל מהמקום שבו עצר מורו, ראסל, בשאלה מהי לוגיקה? אם השפה צריכה לתאר את כל מה שאנחנו יכולים לומר על העולם, מה בנוגע להיגדים לוגיים? הם לא מתארים סידורים של כיסאות, כוסות, או אנשים. אם לוגיקה מבטאת אמת, בלי קשר למצב הדברים בעולם, אולי (ופה המחשבה המהפכנית שלו), היא לא מתארת את העולם אלא את גבולותיו? ויטגנשטיין מנסה, אם כן, לשרטט גבולות למה שניתן להיאמר, אבל כדי לראות היכן הגבול משורטט, צריך להיות מחוץ לו: "פתרון חידת החיים בחלל ובזמן מונחת מחוץ לחלל ולזמן". ומכיוון ש"ניתן… להתוות את הגבול רק בשפה… מה שנמצא מצידו האחר של הגבול יהיה פשוט חסר מובן". נובע מכך, שהטרקטטוס עצמו הוא חסר מובן: "משפטים אלה שלי מבהירים משהו בכך, שמי שמכיר אותי יודע שהם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם, הוא יטפס אל מעבר להם (הוא חייב כמובן לזרוק את הסולם אחרי שיטפס עליו). עליו להתגבר על המשפטים האלה, ואז יראה את העולם נכוחה".

לאחד המו"לים שפנה אליהם כתב ויטגנשטיין, "הספר מורכב משני חלקים: מהחלק שכתבתי ומהחלק שלא כתבתי. החלק השני הוא החשוב מבין השניים". מצד שני, כמו שכותב ראסל בהקדמה לספר (שנעדרת מן המהדורה העברית, למרבה הצער): "מר ויטגנשטיין מצליח לומר הרבה על מה שלא ניתן לומר".

אולי לא במקרה פורסמו כמה מהיצירות הגדולות ביותר של המודרניזם שחשבו מחדש את השפה, שנה אחרי הטרקטטוס: 'יוליסס' של ג'ויס, 'ארץ הישימון' של ט"ס אליוט, 'חדרו של ג'ייקוב' של וירג'יניה וולף. העולם מלא בעובדות אטומיות והשפה עונה להן בהיגדים (בתרגום של אסא כשר, משפטים). האופן שבו שפה מתייחסת לעולם, הוא באמצעות אמת ושקר, אבל "רוב השאלות והמשפטים שנכתבו על נושאים פילוסופיים, אינם שקריים, אלא חסרי מובן". הציר האתי של הספר, לכן — דרך דיון במשפטים שיכולים להיות רק אמת, או שום אמת — הוא במחויבות שלו לאמת ובחיפוש אחר הדרך לומר אמת, וזה בעיקר מה ששרד את 100 השנים שעברו מאז פרסומו. יש המכנים אותו אחת ההמצאות הגדולות שיצאו ממלחמת העולם הראשונה יחד עם הרוכסן ושקית התה. ללא ספק, בעיקר בזכות המשפט המפורסם שמסיים אותו: "מה שאי־אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק".

כשחזר לקיימברידג' כמנצח בשנת 1929, כתב ג'ון מיינרד קיינס: "אלוהים הגיע. פגשתי אותו על הרכבת של 17:15". הסולם, שאותו הציע ויטגנשטיין להשליך, מופיע היום על המצבה שלו. לא נותר אלא לקוות, שמקץ 100 שנה יגיח מעברו המרוחק של הגבול על גבי הסולם כדי לחלץ אותנו מעידן זה שבו אנו שרויים, שבו כל אחד הוא אגדה או איקונה או מלך, ושבו מהציווי שלו לדיוק לא נותר הרבה. פחות מכך, לחתירה לאמת באמצעות מילים, וכמעט שלא כלום מן ההמלצה לשתוק. •