תמיר גילת, איך אפשר לחיות כשגזר דין מוות מרחף מעליך בכל יום מחדש? "לומדים להסתדר עם הכאב, מסתכלים לו בעיניים ולא נותנים לו לנהל אותך"

בפברואר 2011 תמיר גילת קיבל גזר דין מוות כשאובחן עם שני סוגי סרטן גרורתיים – בכליה ובלבלב – ושמע שנותרו לו בין שלושה לשישה חודשים לחיות. "עזוב טיפולים, קח את המשפחה לטיול סביב העולם ותיפרד מכל אהוביך", אמר לו רופא שאיכזב. בתו הבכורה הייתה אז בגיל העשרה, הילדות שלו ושל קרן נהרי ז"ל, עורכת הדין הפליליסטית המוערכת, היו בנות פחות משנתיים, וגילת, איש עסקים בתחום האנרגיה וספורטאי בנשמה, שהיה בעבר שוער במכבי תל־אביב, לא חשב להקשיב להמלצה הזאת.

היום, עשר שנים אחרי ("עשר שנים ושמונה חודשים אבל מי סופר"), אנחנו נפגשים בבית משפחת גילת בסביון. מיה וגבריאל, הילדות שלו ושל קרן שנפטרה לפני ארבע שנים מסרטן שד גרורתי, עדיין בבית הספר, ותמיר (59) מקבל את פניי במראה ספורטיבי ומאיר פנים. לא מה שמצפים כשפוגשים "חולה סרטן סופני".

"אני מדבר מתוך הקרביים שאין לי. אין לי כליה, לבלב, טחול, תריסריון, תוספתן, כיס מרה, בלוטות, חלק מהמעי וחלק מהקיבה, חצי סרעפת, חצי כבד ועוד איברים רבים שחלקם נכרת", אבל הוא כל כך שלם ואופטימי, וגם ריאלי, וחי בנחת עם העובדה שכל יום עלול להיות האחרון.

כשאני אומרת שכולנו חולים, רק שחלק פשוט עוד לא יודעים זאת, עיניו אורות: "חברתי, פרופ' רונית סצ'י־פאינרו, אומרת שצריך לחקור את מי שלא חולה ולא את מי שחולה, כדי להבין למה. כי בעצם כולנו אמורים להיות חולי סרטן. סרטן הוא שם גנרי למאות מחלות, אבל בעצם זו תופעה שמשמעותה אי־סדר בחלוקת התאים בגוף שהמערכת החיסונית לא מזהה בזמן ולא מטפלת בה. למעשה, בכל רגע נתון כל אדם מייצר תאים סרטניים. לכן אני ממש לא שונא את הסרטן. הסרטן זה הגוף שלי, הוא חלק ממני, לא האויב שלי. אנשים לא מבינים שההתמודדות עם מחלת הסרטן אינה ספרינט אלא מרתון – דרך חיים".

ניהלת את המחלה מהרגע הראשון, בניגוד לדעת הרופאים, שאחד מהם התעקש שזה אולקוס.

"אותו 'רופא' הוא שערורייה, נוכלות לשמה, אבל אנחנו בערב יום כיפור ואני מעדיף לא לעסוק ברע".

דיברתם מאז?

"לא. הסיפור יותר חמור, כי למרות שהייתי אצלו במשך שנים במעקב למניעת סרטן, ואחרי שבמשך ארבעה חודשים הוא טען שיש לי בקע בסרעפת ושאני מפונק, ביקשתי לעשות סי־טי והוא אמר לי ביהירות שחבל על הקרינה ושהוא מוכן לחתום לי בכתב שאין לי סרטן. אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר בגוף. עניתי לו ש'הקרינה עליי', והתעקשתי על סי־טי. פרטי".

אתה קשוב לגוף כי אתה ספורטאי?

"בין היתר. למדתי לשלב בין ריאליות ואופטימיות".

טוב, שוער כדורגל חייב להיות אופטימי.

"כן, זה מקצוע מזוכיסטי", צוחק. "עשר שנים ושמונה חודשים לא חוויתי יום אחד בלי סרטן, ולא סתם, אלא שני סוגים ששניהם גרורתיים. זה לחיות מעל עשור כחולה סופני. גם כיום אני מטופל פעם בשלושה שבועות, מתמודד עם תופעות לוואי קשות ולוקח מדי יום עשרות כדורים וזריקות וחי בהבנה שהחלק הוודאי היחיד בחיים הוא המוות. שאנחנו צריכים לחיות כל יום כאילו הוא האחרון".

אתה לא מרגיש שאתה מדקלם סיסמאות?

"ההבדל ביני לבין מפריחי הסיסמאות הוא שאני לא אומר את זה, אלא פשוט חי את זה. בכל בוקר כשאני פותח את החלון, אני מחייך מול הלא־נודע. יכול להיות שאדדה לחלון, או שיהיו לי כאבים מאוד קשים, ואין יום שהוא לא כזה.

"אבל תראי את תופעת הלוואי של הטיפול שעשיתי שלשום – כפות הידיים שלי צרובות ואני לא יכול להזיז את האצבעות, כל הגוף שלי גרד כאילו זרקו אותי לבור סיד של תופת. ללמוד לחיות עם זה אומר לקחת נשימה ולהבין שעוד מעט לא יכאב, כי הכל משתנה כל הזמן".

אבל מחנכים אותנו הפוך. להיאחז ולא להשתנות.

"נכון, הרבה אנשים לא מבינים את החיים".

תסביר.

"קטונתי. אני מסתכל על החיים עם קידה גדולה, ונסמך בעיקר על ניסיוני האישי ועל שיעורים של גדולים ממני. אנושי וטבעי שרובנו רוצים להיאחז במה שטוב לנו ולדחות את מה שרע לנו, אבל ההיאחזות עצמה היא בסיס המתח ומולידה חרדה שמא לא נצליח".

גם אתה נאחז בחיים.

"אני ממש לא נאחז", הוא אומר בקול נחרץ. "אם הייתי נאחז בחיים לא הייתי פה. ממני לא תשמעי: 'אני אנצח את הסרטן כי הוא האויב שלי'. זה מעורר בי חלחלה. להיאחז בחיים זה לא לקבל את העובדה שהחיים משתנים כל הזמן, וכשלא מקבלים את זה, התודעה יוצרת פחד, וזו ההיאחזות. מי שמוותר עליה, לומד לקבל באהבה את מה שבא, וזו ההשתנות. מן הסתם בעודנו מדברים עכשיו אנחנו משתנים".

***

מאז התבשר על המחלה, גילת מקדיש את חייו לחקר הסרטן. עד כה הוא השתתף בשני ניסויים קליניים – כאשר באחד מהם הוא האדם היחיד שנשאר בחיים מבין כל 400 המשתתפים. ההגדרה נס רפואי קטנה עליו, וזו לא קלישאה. בהרצאה שלו בטד תחת השם Outliving your expiration date (לחיות אחרי תאריך התפוגה) הוא מזכך את התובנות שלו ממסע החיים המורכב שהוא עובר, מקפיד לדבר בודהיסטית שוטפת ומזכיר ש"מדובר בדרך חיים ולא בדת".

בוא נחזור להיאחזות ולסבל. איבדת את אשתך האהובה קרן לפני ארבע שנים. זה סבל נורא.

"זה לא סבל. זה כאב. הכאב קיים. הגעגוע קיים. את הסבל אנחנו יוצרים".

באמירה "איזה מסכן אני"?

"אין בי רחמים עצמיים. בחיים לא הסתכלתי על הסרטן ואמרתי, 'למה זה מגיע לי ולמה מגיע לי שאבי או אשתי מתו ועברו כזה סבל לפני מותם'. לא שואל את השאלות האלה, כי אין להן תשובות. בינינו, למה זה לא מגיע לי? אנשים חווים טרגדיות ולי מגיע פטור? יש לא מעט משפחות בארץ שחוו רצף של מוות ושכול וצער וכאב. משפחת רמון לדוגמה. כשהייתי יושב עם רונה, שגם לה היה סרטן לבלב גרורתי, והיו לנו שעות של שיחות בינינו, היינו אומרים: 'זה לא שעכשיו מישהו סימן את משפחת גילת, או רמון, או את משפחת פרץ שאיבדה את שני בניה, ואמר, בואו נתעלל בהם'. אין דבר כזה 'מגיע'. זה פשוט חלק מהחיים. וזה עצוב וקורע לב שבעתיים כשצירוף המקרים הטרגי מתרחש באותה משפחה בכמה מקרים".

אשתך נפטרה מסרטן גרורתי, בזמן שאתה חולה סופני. איך מבטלים את הסבל?

"לא מבטלים את הסבל. אתה יכול להתגעגע עם חיוך וללמוד לנהל את החור שנפער בנשמה. כך אני מלמד את הבנות שלי להתגעגע לאמא שלהן – עם אהבה וחיוך, ולזכור את הדברים היפים. אנחנו עושים יחד דברים שהיא אהבה ואומרים: 'וואו, איך אמא אהבה את הרגע הזה והייתה שמחה להיות איתנו בפעילות הזאת'. קרן איתנו, נוכחת בדרכה, וככה הן גדלות. יש כאן בבית תמונות שלה ויש כאן את הנוכחות שלה, אבל זה לא אתר הנצחה ולעולם זה לא יהיה. זה בית מארח של חיוך ושמחה, למרות שנוכחים בו גם שכול ואובדן וחולי מתמשך. אלה ממש לא מאפייני הבית. אנחנו יכולים ללכת לבית העלמין בערב החג ולהניח פרח ולהגיד כמה אנחנו מתגעגעים לאמא ושנייה אחרי זה הבנות שמות שיר בפלייליסט ומתחילות לרקוד ואין סתירה בין הדברים. זו הדרך שבה אנחנו בוחרים להסתכל על החיים".

תמיר ואשתו קרן נהרי ז"ל. "הבית לא אתר הנצחה"

ומי חינך אותך לזה?

"אבא שלי מת לי בידיים מסרטן כשהיה בן 51 ואני בן 23. סעדתי אותו יחד עם אמא שלי ואחיי הצעירים. לאור העובדה שהייתי הילד המבוגר והקרוב אליו טיפלתי בו באופן הכי אינטימי. רחצתי וגילחתי אותו וישנתי איתו בבית החולים וראיתי מקרוב את החולי והסבל וראיתי שאני יודע לחיות איתם. הרבה אנשים במצבי".

אין הרבה אנשים במצבך.

"הכוונה חולי סרטן. לא רוצים לדבר על סרטן, אבל אצלי העיסוק בסרטן הפך לייעוד. חשוב גם לדעת מה לא לעשות, ואת זה למדתי מאבא, שפחות ידע להתמודד עם הסרטן".

ולך הבודהיזם עוזר.

"אני ישראלי ויהודי גאה. הבודהיזם החילוני שאני מתרגל הוא דרך ולא דת. אין שכר ועונש, אין טקסים. המטרה היחידה היא להפחית את הסבל האנושי. האמת הנאצלת הראשונה בבודהיזם אומרת: 'יש סבל בעולם. דע אותו עד סופו'. ברגע שאדם מכיר בזה שיש סבל, הוא כבר עשה את הצעד הראשון כדי לפרק אותו", אומר גילת ומקריא לי קטע מהספר "כך שמעתי" שכתב המורה שלו לבודהיזם, פרופ' יעקב רז: "האמת הנאצלה הראשונה של הבודהה אומרת: 'יש צער, דע אותו עד סופו, כמו לדעת רחוב. רחוב לא מבקש פתרון, הוא מבקש שילכו בו. יש צער, לך בו'".

איך מרגיש אדם שגזר דין מוות מרחף מעליו בכל יום מחדש?

"אני חולה סופני כבר יותר מעשור. לא ידעתי אף לא יום אחד בלי סרטן ובלי טיפולים. ברור שאני חושב על המוות כל יום. עשרות פעמים ביום. במצבי, כל דבר שאני עושה יכול להיות האחרון, אבל אם אהיה עסוק בזה, אקמול ואמות. 'ארעיות', (אניטיה בסנסקריט), זו המילה שאני הכי אוהב. המילה שלימדה אותי לחיות. כי ברגע שאנחנו מבינים שהכל בחיים הוא ארעי ומשתנה, החיים נעשים פשוטים יותר. כשהייתי איש עסקים מצליח, לקיתי בחטא החמדנות והיוהרה, רציתי עוד ועוד ולא הערכתי או אהבתי את החיים שלי. לא הצלחתי להבין ולהפנים את המשפט 'עשיר השמח בחלקו'. רק אחרי שחליתי, וכל מה שהיה לי נלקח, למדתי להעריך את מה שיש לי. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי להבין שאני שמח בחלקי".

אתה אומר שהסרטן הוא מתנה?

"חס וחלילה. מי שאומר את זה לא מבין את החיים. סרטן הוא מחלה קשה מאוד. היכולת להתמודד איתו, או עם דרמות קיצוניות של קושי בחיים – זו המתנה".

איך מסגלים אותה?

"זה תהליך מורכב, ולצערי יש כאלה שלא ילמדו זאת לעולם".

וזה בהכרח תְּלוי ההבנה שהכל משתנה.

"בין היתר. וגם תלוי היכולת לצמוח מתוך המשבר והשינוי. אנשים לעיתים אומרים: 'איך אתה מקבל את זה שאתה חולה? זו תפיסה לוזרית'. אני מקבל זאת בחיוך שכן לטעמי זוהי ווינריות. אני לא יכול להיות בריא, וכשאומרים לי 'תהיה בריא', זה משעשע אותי. החוכמה היא לא להיות בריא אלא לחיות באיכות חיים טובה, כמה שיותר שנים".

ואיך אתה מתמודד עם הקורונה?

"בגלל מצבי הבריאותי אני מאוד נשמר וממעט להסתובב. בפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי שנה וארבעה חודשים, השתתפתי באירוע אצל חברים קרובים בגינה בהתאם לתו הירוק ונדבקתי. אם לא הייתי מחוסן בחיסון השני, כנראה הייתי מת. אני ממש לא מבין אנשים שלא מתחסנים. איך אתם מסכנים ככה את כולנו? איפה הערבות ההדדית?"

***

דלת הבית נטרקת ולמבואה נכנסת גבריאל, שחזרה מבית הספר. "מה קרה ילדה יפה, את נראית מאוד רצינית", הוא אומר בשעה שהיא מתכופפת לחיבוק ולנשיקה מאבא, שמתעניין בשלום הדגים של חברה שהיא משמרטפת. לצד גבריאל שלומדת בכיתה ח' ומיה בכיתה ז', יש כמובן גם את עלמה, בתו מנישואיו הראשונים, שהיא בת 24 ומתחילה ללמוד פסיכולוגיה.

"כשנתנו לי בין שלושה לשישה חודשים לחיות, אמרתי לרופא שלא אמות עד שאייצר לבנותיי זיכרונות ממני, ואוכל לתת להן כלים לחיים עם משמעות. מיה הייתה בת 18 חודשים וגבריאל בת 30 חודשים. קרן עוד הייתה בחיים. לא דמיינו שהסרטן שלה יחזור. קיוויתי שאני מעביר לה את הלפיד והיא ממשיכה לנהל את מפעל חיי – המשפחה. למדתי להיות ריאלי, הבקשה שלי בכל יום הולדת היא לזכות לשנה הבאה. לאירוע הבא. זהו. כשמישהו רוצה לקבוע איתי פגישה לשלושה חודשים קדימה, זה מצחיק אותי. אני גם תמיד נזכר בתקופתי כשוער של מכבי תל־אביב, חונכתי לחיות משבת לשבת. היום אני תמיד טוב כמו המשחק הבא שלי. כלומר, בכל חודש אני טוב כמו הבדיקה הבאה, שאני אף פעם לא יודע מה תהיה התוצאה שלה", הוא מרים עיניים אל קומת חדרי המגורים.

איך שורדים מנטלית?

"למדתי לחיות את זה".

בעשור הזה הוא כותב שירים, "מעדיף לכתוב לעצמי ואכן כתבתי בין היתר שיר על אלף גוונים של ירוק, והבנתי שמה שנראה לי פעם גוון אחד הוא מורכב ומרתק".

זה בגלל הנגיעה במוות?

"הנגיעה בחיים. הנגיעה במוות היא גם הנגיעה בחיים. יש קורס בודהיסטי שנקרא 'שנת חיי האחרונה כשעון מעורר לחיים'. לומדים בו את הבסיס – אחד הדברים שגורמים לסבל הוא החרדות. והחרדה הגדולה מכולן היא החרדה מפני המוות. למדתי שברגע שאתה לא פוחד למות, אתה לא פוחד לחיות".

אבל אתה פוחד למות, בגלל הבנות.

"אני לא רוצה למות בגלל הבנות כי המטרה שלי היא לגדל אותן כמה שיותר, אבל אני לא פוחד למות".

גילת חוזר ואומר שחשוב לו שהראיון יהיה אופטימי ובעל ערך ולכן הוא רוצה שנדבר על הקרן לחקר הסרטן בישראל, ICRF, שהוא יושב הראש שלה. לדבריו, הוא חי בין היתר בזכות חקר הסרטן.

"המגפה האמיתית של המאה ה־21 היא לא הקורונה אלא הסרטן, שנמצא בכל בית בישראל ובעולם. אם לא נשקיע בחקר הסרטן בישראל, נהיה במצב חברתי וכלכלי קשה".

לכן הוא קורא לבעלי ההון ולכל אדם בארץ שיכול, להכניס את היד לכיס ולתמוך בקרן לחקר הסרטן בישראל. "לצערי, לאף אחד אין פטור ממחלת הסרטן ולכן כל מי שיכול חייב לעזור ולתמוך במוחות המעולים של חוקרי הסרטן בישראל, שהם המובילים בעולם, ולתרום למימון של עוד ועוד מחקרים. לצבוע בית יתומות או מעון לנשים מוכות זה חשוב, ובבקשה תמשיכו לעשות את זה, אבל יש לכם המון כסף, וזו אחריות חברתית, אז תקפידו לתרום גם לחקר הסרטן בישראל", גילת נחרץ, כי אין לו מושג כמה זמן עוד יהיה כאן כדי להשמיע את הקול החשוב הזה.

איך חיים כל כך הרבה שנים עם חוסר ודאות?

"אני ממליץ לכולם ללמוד לחיות בחוסר ודאות. זו המתנה הכי טובה שאפשר לקבל. הרצון שלנו להיות כל הזמן בשליטה ובוודאות מקבע ובעיקר יוצר סבל, הוא מחזיר אותנו להיאחזות ולפחד".

וחוסר ודאות לקראת תוצאות של בדיקות?

"נכון שאני יכול להיכנס להיסטריה ולדמיין את הדברים הכי נוראים, אבל אז מתחיל הפחד שמביא סבל, ואתה כבר בתסריטים שאתה מת וזהו. ומה בסוף? בסוף הבדיקה יכולה להיות סבבה. כשאתה עשר וחצי שנים בכל חודש עושה בדיקה, אתה לומד שאי־אפשר להשפיע, שיש ימים ושעות שבהם אתה לא יודע מה מצבך. השיעור הוא לתת למחשבה שצצה לחלוף, כמו בהנחיית מדיטציה".

ומה עם הפחד להשאיר את הבנות לבד?

"אני חי איתו 24 שעות ביממה".

והן מדברות איתך עליו?

"הן יודעות שאבא מטופל. הסרטן הוא חלק מהבית. הן רואות אותי תומך בחולים ובמשפחות, בדרך כלל בזום ובטלפון. הליווי הרוחני משפר מאוד את יכולת ההתמודדות עם המחלה וגם את איכות הטיפול. חובה עלינו לדאוג שהנושא יוכנס לכל מחלקות הסרטן, הגריאטריה והמחלקות הקשות בבתי החולים, ולכן זה אחד ממרכיבי החיים והמהות שלי".

כמו שקרן אמרה.

"נכון. קרן לא הייתה מסוגלת לשמוע אותי מדבר עם חולים. ביקשה ממני לצאת מחדר השינה ולדבר ממקום אחר. 'יש לנו מספיק סרטן בבית', היא הייתה אומרת, וכיבדתי את זה. עם זאת, היא הבינה שזה הייעוד שלי בחיים".

***

את רוב זמנו גילת מבלה בבית, מאזין למוזיקה, יושב בחצר ומביט בירח. "אני איש של אנשים, אבל גם אוהב שקט ולמדתי להיות לבד, עם בת הזוג, עם עצמי, עם הבנות וקצת חברים. אני לא מרגיש שלקחו ממני את החיים הקודמים שלי ולא מפנטז על כלום – לא לטפס על הקילימנג'רו ולא לאכול במסעדת מישלן. כשעברתי את הניתוחים, אז בכל פעם אסור היה לי לאכול כלום במשך שבועיים והדבר היחיד שהכי התחשק לי זה לאכול חומוס עם פטריות ופלאפל, עם חברי האהוב אברהם מלצמן, הבעלים של מסעדת 206".

יום אחד יהיה עולם בלי סרטן?

"קורים דברים מופלאים בחקר הסרטן, פריצות דרך יום־יומיות שנותנות תקווה. המטרה היא להמשיך להפוך כמה שיותר חולי סרטן לחולים כרוניים, וזה תלוי במחקר, בתרופות ובטיפולים. גם המודעות לגילוי מוקדם גברה ועוד תתעצם. יש פריצות דרך בתחום הגנטי והצלבת מידע בזכות הביג־דאטה, ואל תשכחי את נבחרת החלומות של חוקרי הסרטן הישראלים, ששומרים עלינו כמעצמה בתחום המדע והרפואה. כל מחקר סרטן שיוצא מישראל זה התפוזים של שנות ה־50, השגרירים הכי טובים למדינה. פשוט תתרמו לקרן לחקר הסרטן. זו התקווה של כולנו". ˆ