שלמור שטרוזמן, רווקה, נולדה בשנת 1991 וגדלה בתל־אביב. למדה בתיכון אליאנס, והייתה מרכזת בצופים. התגייסה לגלי צה"ל, ועשתה שירות של שלוש שנים כקריינית, מגישה ועורכת. למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב וסיימה כמצטיינת דיקן. בהמשך עשתה התמחות במשרד הרצוג־פוקס־נאמן והייתה עורכת דין במשך שנה. לפני שלוש שנים עברה להגיש בתוכנית הבידור של גיא פינס. תנחה את פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר שחוזר אחרי הקורונה למתכונת רגילה וייפתח ב־21 בספטמבר.

איזו עצה היית נותנת לשלמור בת ה־16?

"לנשום, ליהנות ולחיות את החיים. רצתי נורא מהר. בגיל 26 כבר הייתי עורכת דין. באותה שנה אמא שלי, אתי, נפטרה מסרטן. היא הייתה בת 58, זה קרה מאוד מהר, חצי שנה אחרי שאיבחנו. זו הייתה כאפה מאוד גדולה. אמא שלי ואני היינו מאוד קשורות. התובנה המרכזית שלקחתי מזה היא שאנחנו נורא מתעסקים בלרצות אחרים כל הזמן ולפעמים בוחרים מקצוע לא לפי מה שאנחנו באמת רוצים. היום אני מרגישה שאני בת ה־22 שמעולם לא הייתי".

מתי בעיקר אמא ז"ל מגיעה למחשבות?

"כששמח. היא לא ראתה אותי על המסך, וזה כואב לי. אמא הייתה מעריצה מספר אחת, אבל ראתה אותי כעורכת דין, ובזכותה עשיתי את התואר כי הייתה לי התלבטות גדולה אם לגשת למבחני לשכה. היא לא נתנה לי אופציה אחרת".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"כרישים. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. סרטי אימה על כרישים אני דווקא אוהבת, וסרטי אימה בכלל. נולדתי ביום שישי ה־13".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"הייתי עכשיו ביוון, באי נידח שנקרא אנדרוס. הים מלא שם בברבורים, ואני רצתי למים לתעד אותם. אחד הברבורים קם, הוא היה גדול יחסית, התחיל לרוץ אחריי והחלקתי בצורה קשה. קמתי, אמרתי שאני בסדר ושנייה אחרי זה הייתי על סף עילפון. אמרתי שאם כבר למות, אז מברבור ביוון".

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?

"לא הגיעה אליי אם יש כזו. מה אתה שמעת?"

שחזרת לשף אסף גרניט.

"מצחיק. כן, שמועה שאני איתו בפריז. אנחנו לא יחד, אני מתה עליו, אני חושבת שהוא בחור מדהים. ברור שאם אני בפריז ואנחנו בקשר טוב, אז אני כותבת הודעה ורוצה לבקר במסעדות המעולות שלו".

אוקיי. התחברת לאחר מכן למערכת יחסים עם שף יובל בן נריה. זאת אומרת שרק שפים על הרדאר?

"זה אומר בעיקר שיש לי טעם טוב באוכל. אבל בסופו של דבר במקרה יצא ששניהם שפים. יובל ואני היינו חברים טובים שנים ואנחנו עדיין. היה ניסיון להפוך את זה למשהו מעבר. פחות עבד אבל נשארנו חברים".

הדילמה הגדולה: אם תהפכי ידיד לבן זוג, אולי תפסידי אותו כחבר.

"אבל אז איך תדע אם זה יעבוד או לא?"

מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

"יש לי קצת ראש לא פרופורציונלי לגוף, הוא ענק, אבל אומרים לי שזה טוב לטלוויזיה. אני רחוקה מלהיות מושלמת ומקבלת באינסטגרם הודעות אחרי שידור שבהן שואלים אם עשיתי ניתוח אף או חזה. מאוד חשוב לי לענות לאותן נערות שהן לא רואות את הפייק מסביב. את הקונסטרוקציות שעושים לנו לפני שידור בבית החזה, למשל עם מסקינטייפ. חשוב לי להסביר להן את האמת וגם לשלוח לפעמים תמונות אמיתיות ממצבים לא הכי פוטוגניים - כדי שיבינו שאפשר לאהוב את עצמך כמו שאת".

סונטים בך בטוקבקים על הרזון.

"לא מפריע לי. באותה מידה שאלו אותי 200 פעם אם אני בהיריון, בעיקר אם שמתי שמלה צמודה ממשי. אני משתדלת לא לקרוא טוקבקים וגם ידיעות לא טובות או עצובות. זו חוויה מלחיצה, לא נעימה והרבה פעמים לא בא לי לקרוא מה כתבו עליי".

מה הרגע בקריירה שבו הרגשת שנעשה לך אי־צדק?

"מרגישה שלגבינו הנשים, בתחום הזה, הבחירה היא דיכוטומית. זה או שאת נורא כוסית בשמלה או יונית לוי. כששאלו אותי בגלצ מי אני רוצה להיות, התשובות שלי היו גברים וניסיתי להבין למה. ואז חשבתי שרק גבר יכול להגיש את השעשועון הכי דבילי בלילה ואז לקום בבוקר ולראיין פוליטיקאי, ושזה ייראה אמין באותה מידה. אנחנו הנשים עדיין לא במקום שווה הערך הזה. כשאישה על תקן הכוסית בשמלה ועושה משהו בבידור, זה לא יעבור בגרון אם מחר תגיש אקטואליה".

מתי התרגשת לראות מפורסם?

"יצא לי כמה פעמים לראות את קוונטין טרנטינו בתל־אביב ואני תמיד בשוק. ברגע כזה בא לי לעצור אנשים ולצעוק: אתם קולטים שטרנטינו פה? הוא גאון בעיניי ואני מעריצה שרופה".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"כותבים מלא דברים לא נכונים, קניתי רכב יוקרה, הקפאתי ביציות. זה מוזר".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"כששירתי בגלצ זה היה אחרי התחלת עידן האייפונים ואיתם הגיע האוטוקורקט. הגשתי תוכנית לילית על פוביות ושלחתי מייל שהיו מכותבים אליו חצי מגלצ כולל המפקד. הצעתי שם: בואו נזמין מישהו שכולם מכירים, דני רופ, הוא אוהד גאדג'טים מושבע. אלא שהאוטוקורקט החליף את המילה גאדג'טים בדגדגנים. ככה זה נשלח, ואני אומרת לעצמי 'שיט, שיט, שיט'. כולם שתקו מולי במסדרונות באותו יום. שלחתי מייל התנצלות".

מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?

"שינה. אני ישנה עם אטמים תמיד, כיסוי עיניים, חייבת חושך ומזגן מקפיא. אני מתעוררת מכל דבר, ערה עד מאוחר וקמה מוקדם. אני מסוגלת לישון בדרך כלל רק חמש שעות רצוף ואני בלי ילדים. פעם ב־ הגוף נזכר שהוא צריך - ואז אני דופקת שינה כמו תיכוניסטית".

מה הכי מדאיג אותך לפני השינה?

"קלישאה, אבל הבריאות של המשפחה. אני יותר עם היד על הדופק בעניין הבריאות אחרי שאיבדתי את אמא".

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?

"אבא יוסי הוא הבן אדם הכי קרוב אליי. אני תמיד מרגישה שאני לא עושה לו חיים קלים, כי הבן אדם הכי קרוב אליך חווה אותך בצדדים הפחות יפים. יש בי גאווה כזו, כך שאני לא אומרת לו מספיק סליחה, אם דיברתי לא יפה, אם לא הקדשתי זמן. והוא מכיל ואוהב ואני מי שאני בזכותו. גם כשאני בוכה, זה תמיד מולו. מרשה לעצמי להתפרק".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"מה, כבר נגמר?"

מהרשתות עולה שיש לך אלטר־אגו בשם שונטל.

"אני מאוד אוהבת נצנצים ומוגזם ושמלות בגזרות חשופות. אם הכל משתלב יחד, הכי טוב. לאט־לאט מיננו את זה אצלי, בין אם אח שלי שמתפדח או המלבישה שלי שאומרת, 'שומעת, בואי נירגע רגע'. הם עושים איתי עבודה טובה, אבל בעיניי זו כניסה לדמות. הטעם שלי בסוף בבסיס? אני פרחה. בכל פעם שאני חוזרת למקורות, יוצאת לי השונטל".

ומהצד לא יראו בזה אלמנט קצת עדתי־גזעני?

"לא איזה, אני מרוקאית, אבא שלי הקים את ה'פלקה'. זה פשוט התחיל מאילת, כשהייתי בתיכון, כשתייר שיבש את השם שלי לשונטל, ולקחתי את זה הלאה".