סליחה שלא התחסנתי

"הילדה שלי צעקה לעברי 'הצילו! אני לא מצליחה לנשום!'" 

בת־אל דובינסקי / בת 37 / רמלה / בתה בת ה־11 חלתה קשה בקורונה

כשהקורונה פרצה הושפעתי מכל מיני גורמים שקידמו את תיאוריית הקונספירציה נגד רשתות ה־5G, הייתי פעילה מאוד בכל מיני קבוצות פייסבוק וזה שוטף את המוח ממש. זה סוג של כת, ונכנסתי לזה נורא־נורא חזק והייתי כותבת פוסטים בפייסבוק בעצמי. האמנתי שרוצים להכניס את כולנו לסגר כדי שיהיה אפשר להתקין אנטנות סלולריות של ה־5G, נחשפתי לתכנים ברשתות החברתיות שטענו שהקורונה היא מזימה של הסינים להשתלט על העולם ושהנגיף הונדס במעבדה לשם מטרת־העל הזאת.

זה לא שהייתי נגד חיסונים, פשוט חששתי מההשלכות שלהם מאוד. והיו לי סיבות. באותם ימים התחילו לצוץ כל מיני רבנים שגם התחילו לדבר על נזקים מהחיסון, ואליהם הצטרף אריה אבני (רופא לשעבר שרישיונו לעסוק ברפואה נשלל לצמיתות, בין השאר בגין הפצת שקרים על החיסון נגד הקורונה וזיוף פנקסי חיסונים), ואז שמעתי גם את חבר הכנסת אלי אבידר מתייחס לנושא, ואז באותם ימים באמת חשבתי שאין שום אפשרות ולא יכול להיות שכל האנשים האלה משקרים. לא הגיוני שכולם משוגעים, חשבתי אז, בטח יש בסיס לטענות שלהם והחיסונים באמת יכולים להזיק.

"האמנתי לשקרים שלו". אריה אבני, מפיץ קונספירציות נגד חיסונים

בזמן שבעלי היה בין הראשונים להתחסן כשהגיע תורו, אני לעומתו לא הבנתי למה המדינה כל כך רוצה שנתחסן. באמת חשבתי שלמישהו יש אינטרס לדחוף אותנו לזה, שיש סיבה אפלה שבגלה רוצים שאכניס משהו לגוף. למה שנהיה הראשונים בעולם? פחדתי שזה יפגע בי, יפגע בפוריות שלי, יגרום למחלות לב קשות בטווח הארוך.

אז לא התחסנתי, ואז הגיע 13 בפברואר השנה.

אחרי שדחיתי ודחיתי, בעלי סחב אותי מהאוזניים להתחסן. באותו יום ממש, הבת שלי ליאל קמה עם תסמינים - כאבי ראש וגרון וגם עלה לה החום. מיהרנו לבדיקת קורונה והיא יצאה חיובית. שלושה ימים עברו, וגם אני התחלתי להרגיש רע, וגיליתי שגם אני חיובית. אחרי עוד שלושה ימים, ליאל כבר הייתה בטיפול נמרץ.

ליאל סבלה מסיבוך של קורונה עם דלקת ריאות, ובימים שהיא שכבה בבית ראיתי את הילדה שלי עם קושי גדול בנשימה וחום גבוה, ומכונת החמצן פשוט לא עוזרת לה. אמבולנס פינה אותה לבית חולים, ואני זוכרת איך הסטורציה ירדה ל־79 והיא צעקה לעברנו, "הצילו! אני לא יכולה לנשום!"

היא פחדה להתפנות לבית חולים. ניסיתי להרגיע, להגיד שיהיה בסדר, אבל היא פחדה שיהרגו אותה שם כי היא שמעה בתקשורת באותם ימים שיש הרבה חולים במצב קשה שמתים במחלקות. במחלקת טיפול נמרץ קורונה בקפלן, נתנו לה פלזמה וחמצן במשך שלושה ימים, עד שהמדדים התייצבו.

ואני, בזמן הזה, בבית. רחוקה מהבת שלי, שוהה בבידוד לבד. לא היה לי חום, אבל איבדתי את חוש הטעם והריח וסבלתי מכאבי שרירים. לא הייתי מסוגלת לזוז מהמיטה או ללכת כמה מטרים, הייתי פשוט משותקת. בעלי אירגן לי הליכון מ'יד שרה', ובלילות הרגליים התאבנו ממש ולא יכולתי להזיז אותן. הכלבה שלי היא המזל הגדול שהיה לי אז, היא עזרה לי ושמרה עליי. נעזרתי בה כשרציתי לרדת מהמיטה, היא ידעה להיעמד לידי כדי שאוכל להתרומם.

ואז הבנתי כמה הקורונה אכזרית. והכיתי על חטא.

זה היה מצב מטורף לגמרי, הפוך לחלוטין ממה שחשבתי עד אז - שזו כביכול "שפעת עם יחסי ציבור". כשזה דפק לי בדלת, וחטפתי את זה בעצמי, וכשהבת שלי חוטפת את זה בצורה יותר קשה ממני - זה היה הרגע הנורא מכל. הכיתי על חטא על כל המחשבות שהיו לי והתיאוריות שהאמנתי בהן, שעד היום אני משלמת עליהן.

חודש אחרי שהחלמתי, אושפזתי במחלקה פנימית בבית החולים עם כאבי שרירים נוראיים. פשוט כי לא יכולתי לזוז. כל השרירים, כל המפרקים – כאבו. עברה מאז חצי שנה בערך, ועד היום כשאני נרדמת בלילות, אני סובלת בלילות מפרכוסים ומרעידות. הלכתי לנוירולוגים שרצו לשלול אפילפסיה בשינה, והם חושדים שהקורונה גרמה לי להפרעה נוירולוגית.

תודה לאל, הבת שלי בסדר. לא נותרו אצלה שאריות מהמחלה, כאילו כלום לא קרה. והיא אומרת לי כל הזמן שביום שהיא תחגוג 12 - היא מתחסנת. ואני, מצידי, התחסנתי ביום שישי האחרון במנה השנייה.

הבקשה שלי היא אחת: אל תאמינו לכל השקרים שמופצים ברחבי הרשתות החברתיות. לכו להתחסן, זה לטובתכם ולטובת הכלל. קיבלנו את החיסון הזה במתנה, בעוד שבמדינות אחרות מתפללים ומקווים לקבל אותו. תנצלו את זה, כי המטרה המשותפת של כולנו היא להיות בריאים.

"שלחו אליי את מי שאומר לכם שזה 'כמו שפעת'. אין לי מחלות רקע - והשתעלתי דם"

מוחמד עסיפי / בן 37 / יפו / אושפז במצב קשה מקורונה

אני מודה, הייתי בטוח שעובדים עלינו ושאין קורונה. התנגדתי לחיסונים, פעלתי לשכנע אחרים שלא יתחסנו, צחקתי על אלה שכן בחרו להתחסן, לעגתי לעטיית המסכות שהם כל כך הקפידו עליה. ואז חליתי, כי האמנתי לשקרים. והיו הרבה כאלה.

כשפרצה המגפה התחלתי לקבל כמויות של סרטונים בווטסאפ. בלי סוף. והאמנתי לזה, האמנתי לשקרים שאנשים חסרי אחריות מספרים, האמנתי שהחיסון הוא שקר, האמנתי שמי שמתחסן ימות ממחלה קשה. הנה, ברגע זה ממש, קיבלתי סרטון בווטסאפ שמראה קטע מערוץ 12 וטוענים שם באולפן שישראל היא מעבדה של פייזר. זה מגיע מכל מקום, ליותר מדי אנשים, וקל להאמין לזה. פעם אחת שלחו לי הקלטה של מישהי שטוענת שהיא רופאה, שמסבירה שאין בכלל קורונה בעולם, איך יכולתי לפקפק בזה? ראוי שמדינת ישראל תעמיד לדין את אלה שמפיצים את השקרים האלה. לא פחות מזה.

כי הייתי אחד מאלה שהאמינו לשקרים האלה. עד היום שבו חליתי.

ברגע ההוא, שבו גיליתי שאני חיובי לקורונה, הפסקתי להקשיב לכל השטויות שהכלתי וספגתי עד אז. החום שלי עלה, השיעול היה חזק וכואב, השתעלתי דם והקאתי דם. סליחה על התיאור, אבל הייתי מקנח אף ורואה דם בממחטה. ואני בן 37, בלי שום מחלות רקע, כלום.

ביום ראשון שעבר, אחרי כמה ימים שבהם לא הצלחתי לישון בגלל השיעול והחום שלא ירד, החלטתי שאני לא יכול יותר. די. החולשה הזאת נוראית וקשה להתמודד איתה לבד, ושום דבר ביתי שניסיתי לא באמת עזר לי. אפילו לאכול לא הצלחתי, כי הקאתי מיד כל דבר שהכנסתי לפה. הייתה רק אפשרות אחת – להזמין אמבולנס ולהגיע לבית חולים.

אחרי קצת יותר משבוע, שבו קיבלתי חמצן וסטרואידים, חזרתי לעצמי לאט־לאט והשתחררתי הביתה. תקשיבו לי ולכו להתחסן, כי המחלה הזאת נוראית וזה לא צחוק.

אתם מוזמנים לשלוח אליי את מי שיגיד לכם שזה "כמו שפעת". שפעת השפיעה עליי ליומיים־שלושה, מקסימום. זה לא דומה, זה לא כואב באותן רמות, זה לא משאיר אותך חסר אונים בצורה הזאת.

אנחנו מוקפים בפייק־ניוז, והייתי אחד מאלה שהאמינו לשקרים. ואז ראיתי את המסכנים שנדבקו כמוני והגיעו למחלקת טיפול נמרץ. שמעתי את השיעולים שלהם בלילות, וזה היה רגע מפחיד שאני לא רוצה שגם אתם תעברו. פשוט תתחסנו.

"אמנון יצחק שיקר שזה יפגע לי בפוריות, איך האמנתי לו?"

ויקטוריה פפירני / בת 40 / רמת־גן / אושפזה במצב קשה מקורונה

לי זה לא יקרה, חשבתי. אולי לאנשים אחרים, אבל לי? אין סיכוי.

האמת היא שמעולם לא התלהבתי להכניס לגוף כדורים וחומרים אחרים, בעיקר כי חששתי. ולכל זה התווספו השמועות והשקרים על החיסון, והייתי טרף קל עבור הקונספירטורים. כשהגיע החיסון, פחדתי גם ממנו ובעיקר מההפחדות ששמעתי באותם ימים - אמרו לי שהחיסון הוא זה שיגרום לי לחלות בקורונה, ולא ימנע אותה; ובעיקר, פחדתי כששמעתי את הרב אמנון יצחק אומר שהחיסון יפגע לי בפוריות ויהפוך אותי לעקרה. הוא דיבר כאילו יש לו ידע ברפואה, אז למה שלא אאמין?

"הוא טען שאהפוך לעקרה, ודיבר כאילו יש לו ידע ברפואה". אמנון יצחק | צילום: עמית שאבי

איך המדינה מאפשרת לשקרים האלה להיות מופצים, ולמה זה לא נחשב לעבירה פלילית אם זה מסכן חיים של כל כך הרבה אנשים? את זה אני מתקשה להבין.

באמת האמנתי לשקרים שסיפרו לי, ואני כל כך מצטערת שלא התחסנתי בזמן.

שוחררתי השבוע מאשפוז בשיבא, אני בקושי יכולה לדבר ומשתעלת עדיין ללא הפסקה. וזה כואב לי בכל פינה בגוף. לקראת סוף אוגוסט הרגשתי את הסימפטומים הראשונים, שכללו חולשה נוראית ותחושה שאני לא מרוכזת ולא מסוגלת לבצע מטלות פשוטות. אני עובדת בבית מלון, אז לשמחתי הייתה לי נגישות לבדיקות קורונה. קיוויתי שמדובר בטעות, אבל התוצאה הייתה חיובית ומיהרתי להיכנס לבידוד.

חשבתי שכמה ימי מנוחה ישכיחו הכל, אבל המציאות הייתה הפוכה לחלוטין. את מה שעברתי - ומה שאני עדיין עוברת ברגעים אלה - אני לא מאחלת לאיש.

"עברתי רגעים מפחידים, ואני לא רוצה שגם אתם תעברו אותם. לכו להתחסן"

הרגשתי איך המצב התחיל להידרדר מרגע לרגע. פתאום קשה לי לדבר, אחר כך אני כבר לא מסוגלת לאכול, ואז לחץ הדם מזנק לשמיים. כשהתקשרו אליי כמעט לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, אז מראש העדפתי לא לענות. ומילא הדיבור, אבל הייתי כל כך חלשה שלא היה לי כוח אפילו להחזיק את הטלפון או לשלוח הודעה. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום, חוץ מלשכב במיטה, בלי לזוז, לקוות שזה יעבור כמה שיותר מהר ורק שכולם יעזבו אותי בשקט.

אבל זה ממש לא עבר.

אמבולנס לקח אותי לבית החולים, שם נשארתי עשרה ימים. אני עדיין מחוברת לחמצן, עדיין חלשה, בקושי נושמת. אני עדיין מפחדת לזוז מהמיטה כי אני יכולה ליפול. אני עדיין סובלת מלחצים בראש, חוששת שבכל רגע הסטורציה תיפול ומי יודע מה יקרה. זו הבעיה במחלה הזאת, שעכשיו את בסדר ובעוד חצי שעה כבר לא.

פחדתי.

היה שלב שחוויתי הידרדרות נוספת, הסטורציה נפלה ל־79 ורצו להעביר אותי לטיפול נמרץ. פחדתי שינשימו אותי, שלא אנשום בכוחות עצמי. בסוף החליטו שאין צורך, אבל הפחד היה אדיר.

זה פחד מוות. האישה ששכבה במיטה לידי נפטרה, ואני הייתי שם לידה בחדר כשהיא נשמה באמצע הלילה את נשימתה האחרונה. אחריה אישפזו במיטה לידי בחור צעיר, שאני לא יודעת מה עלה בגורלו לאחר שהועבר בבהילות לטיפול נמרץ.

אם כל זה לא מספיק, אנסה להיות ברורה יותר: פשוט לכו להתחסן. גם אם תחלו בקורונה אתם תעברו אותה בצורה הרבה יותר קלה מהאופן שבו אני חוויתי ועדיין חווה אותה.

בעקבות מה שעברתי, אחותי מיהרה להתחסן. היא הבינה כמוני שהשקרים על עקרות הם שטויות. פחדתי מזה, כי אני רוצה להיות אמא, אבל כדי להיות אמא אני קודם כל צריכה לחיות - והחיסון מציל חיים.

"התפכחתי כשאושפזתי, וכשאחי האכיל אותי בכפית נשברתי" 

אבנר, שם בדוי / בן 30 / מרכז הארץ / אושפז במצב קשה מקורונה

האמת, נכנסתי חזק לבועת ההתנגדות לחיסונים. נכנסתי לזה חזק מאוד, וסירבתי לצאת ממנה. אחרי מה שעברתי מאז, הבטחתי לרופא שלי שאכפר על זה בכך שאשכנע אנשים להתחסן. וכאדם חרדי, אני מרגיש שהטקסט הזה הוא התיקון שלי.

כשפרצה המגפה התעניינתי מאוד בנושא, הייתי יושב שעות וקורא טקסטים באינטרנט שמספרים שהחיסונים בעייתיים ויכולים לגרום לבעיות לב ולדלקות בשריר הלב, ושהכל זו בכלל מזימה חוצת מדינות שרוצה להשליט לנו סדר עולמי חדש.

למרות שאני חרדי, לא רבנים השפיעו עליי אלא דווקא דוקטורים למיניהם בטוויטר, כמו אבשלום כרמל ורפאל ציוני, ובאותם רגעים לא ראיתי אותם כהזויים. אני חייב לומר שאחת הסיבות שגרמו לי להאמין להם, היא שהרגשתי שהתקשורת ומשרד הבריאות עסוקים בלגחך עליהם במקום לענות להם באופן ענייני. היום, כשאני בודק את זה לעומק, אני רואה שיש הרבה מידע מדויק מצד רופאים ואנשי תקשורת, אבל זה לא מונע מקבוצה גדולה של אנשים לגרום לאחרים לפחד מהחיסון. לוקחים מקורות מידע מפוקפקים מחו”ל, לא אתרים רציניים, רצים לפרסם את זה ברשתות – ואנשים כמוני מאמינים.

סביבי כולם התחסנו, ואיש מהם לא נפגע מהחיסון, אבל התעקשתי להאמין לקונספירציות.

אני מנסה עד היום להבין למה דווקא אני האמנתי להם, וכנראה התשובה היא החשש שלי מהלא־נודע, מהטווח הארוך, מתופעות הלוואי, מהאפשרות שהם צודקים.

ואז, לפני שלושה שבועות, חליתי. השרירים התחילו לכאוב, החולשה הייתה נוראית, כאבי הראש לא הפסיקו וכל הגוף הגיב לזה מאוד קשה. אחרי שהחום לא ירד כמה ימים וזינק עד 39.5 מעלות, הרופא אמר שאני צריך להתפנות לאיכילוב.

ובשנייה שבה שכבתי על מיטת בית החולים הצלחתי לצאת מהבועה. רגע ההתפכחות שלי כאב לי נפשית, לא פחות מהסבל הפיזי מהקורונה.

לבית החולים הגעתי במצב מאוד־מאוד קשה. הרופא אמר לי שהגעתי בדקה ה־90. ואני שוכב שם, על מיטה במחלקה לטיפול נמרץ קורונה, צעיר בן 30 בלי מחלות רקע ובלי שום בעיות רפואיות, ורק חושב לעצמי מה אני עושה במקום הזה, איך הידרדרתי לכאן ולמה האמנתי שהדבר הנכון הוא לא להתחסן.

כל כך נבהלתי באיכילוב, מה שראיתי הפחיד אותי נורא. זו הייתה הפעם הראשונה שאושפזתי בבית חולים, ורק רציתי ללכת הביתה. באותו יום ביקשתי אשפוז בית, חתמתי והם אישרו לי להשתחרר. חלף שבוע, עשיתי בדיקת דם וגילו שמערכת החיסון שלי יצאה מאיזון. האשלגן הגיע לרמה מסכנת חיים בגלל שלא אכלתי, והגעתי בדחיפות לשיבא.

הפעם כבר אושפזתי במחלקה עם חולים במצב הקשה ביותר, חיברו אותי לחמצן והצוות היה מדהים, מלאכים כולם. במחלקה הזו ראיתי אנשים מתים, אחד מכל ארבעה חולים שם נפטר. ואני שם, לא מצליח לקום מהמיטה, שוכב בלי יכולת להגיע לשירותים, ובעיקר לבד. הייתי שבור כולי, נפשית ופיזית.

נשברתי סופית כשאחי הגיע לביקור והיה צריך להאכיל אותי בכפית.

היום, אחרי שהייתי בסכנת חיים, אני מתחרט על זה. ברגע שיאשרו לי להתחסן, אלך מיד. וכל מי שאפגוש שלא התחסן, אשתדל לשכנע אותו לפעול אחרת כדי לשמור על חייו.

כי הייתי שם, כי עבר לי בראש שאני הולך למות. ולא רציתי, למען השם, אני רק בן 30 ואני רוצה לחיות. איך יכולתי להשאיר את הילד שלי בלי אבא? אני רק חושב על זה והדמעות יורדות מעצמן.

אחרי שישה ימים בשיבא שוחררתי. בדיעבד, הצוות הרפואי אמר לי שהעריכו שהיו לי 50 אחוזים לשרוד. בזמן אמת לא סיפרו לי כדי לא להפחיד אותי, רק בדיעבד הבנתי כמה מזל היה לי.