ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 20.09.2021
    להביט למציאות האיראנית בלבן של העיניים
    ראש הממשלה לשעבר במאמר מיוחד ל"ידיעות אחרונות": טהרן במרחק חודש מהשגת אורניום מועשר לפצצה אחת - ולכן ספק אם יש על מה לדון • בהסתברות גבוהה, איראן חצתה את נקודת האל־חזור לכיוון "מדינת סף" גרעינית • ממשל ביידן כבר מתחיל להכין את דעת הקהל • והכישלון – הוא של טראמפ ונתניהו
    אהוד ברק

    ה"ניו יורק טיימס" פירסם לאחרונה מאמר חשוב שקבע כי איראן, כך על פי הערכת "המכון הבינלאומי למדע וביטחון", צימצמה לחודש בלבד את זמן הפריצה להשגת כמות האורניום המועשר שתספיק לפצצת גרעין אחת.

     

    ההסכם ב־2015, שהיה רחוק משלמות, הכריח את איראן לפנות משטחה את מרבית האורניום המועשר ולהתרחק אחורנית ל"זמן פריצה" של שנה לערך. כיום עומד המרחק על 30 יום בלבד.

     

    במבחן התוצאה, זוהי פשיטת רגל של מדיניות הגרעין שהובילו נתניהו וטראמפ כלפי איראן. לא, יציאת ארה"ב מההסכם לא הובילה להתקפלות איראנית תחת הסנקציות. היא איפשרה לטהרן לרסק את רציפות ואיכות הפיקוח ולקצר באופן דרמטי ומסוכן את "זמן הפריצה".

     

    בעודם דוהרים במהירות ליעדם האיראנים עדיין טוענים כי בכוונתם להגיע להסכם, בתנאים משופרים. אבל הם אלה שעיכבו במשך חצי השנה האחרונה את המו״מ על חידוש ההסכם, עצרו למעשה את הפיקוח והחלו בהעשרה לרמה צבאית. מול המציאות החדשה שנוצרה, ספק אם יש באמת על מה לדון.

     

    אם יושג הסכם, וזה ׳אם׳ גדול, הוא עדיין יכול להטיל אילוצים מסוימים על איראן ולהעניק לה תדמית של מי שטרם בעטה בדרישה הבינלאומית שלא להפוך למדינה גרעינית. אולם בהתבוננות מקרוב עולה תמונה מטרידה בהרבה. בהסתברות גבוהה, הסוסים כבר ברחו מהאורווה. איראן חצתה ככל הנראה את נקודת האל חזור לכיוון היותה "מדינת סף" גרעינית.

     

    טענות הנגד - והאמת

     

    בניסיון להרגיע, נשמעת הטענה כי החזקת חומר מועשר לפצצה אחת עדיין איננו פצצה, ולכן הדאגה מוגזמת. אובייקטיבית זה נכון, אבל מחמיץ את העיקר. האמת: העשרת האורניום לרמות שאין להן שום שימוש שאיננו צבאי היא הצהרת כוונות ברורה: היעד - הוא נשק גרעיני.

     

    והנה טענה נוספת: גם בהינתן חומר מועשר עדיין יש לעבדו למתכת וצריך לבנות כלי נשק. האמת: האיראנים עוסקים בשני הנושאים מזה זמן רב, ואין סיבה שלא יצליחו. והעיקר, עבודה זו קלה יחסית להסתרה וקשה לאיתור.

     

    העשרה ברמות הנמוכות היא מאמץ תעשייתי רחב היקף, שמתבצע באתרים תת־קרקעיים ענקיים וקשה מאוד להסתירו. הקפיצה אל העשרה הדרושה לכלי נשק גרעיני היא קצרה בהרבה ועם צנטריפוגות מתקדמות ניתן לבצע אותה בזמן קצר, באתר קטן יחסית שקשה יהיה לאתרו.

     

    אלו בדיוק הסיבות שבגינן הוגדר "זמן הפריצה" כמסמן העיקרי של כוונות האיראנים ושל היכולת שלהם להשלים את הפרויקט, בלי אפשרות ממשית לעצרם. איך אנחנו יודעים שזה אפשרי? כי זה בדיוק מה שעשתה צפון קוריאה, חרף ההתנגדות הבוטה של ארה"ב.

     

    טיעון אחר הוא שכל כוונתה של איראן היא להפוך ל"מדינת סף" גרעינית - ולעצור שם. זהו טיעון עם ערך מוגבל מאוד עבורנו, הישראלים. זו האמת: מבחינת הנגישות לנשק גרעיני, אין הבדל בין "מדינת סף" ל"מדינה גרעינית". "מדינת סף" יכולה להיות מדינה שברשותה כלי נשק גרעיניים, ייתכן גם לא מעטים, אלא שהיא איננה מחזיקה בהם ׳מאוחדים׳ ומוכנים להפעלה מיידית, אלא מופרדים, כך שהפיכתם ל׳נשק׳ דורשת זמן, כמה שעות, או כמה ימים, שבועות או חדשים, איך שתרצה הממשלה.

     

    גם ישראל מסווגת לעתים באקדמיה כ׳מדינת סף׳, על רקע ההכרזות של ראשיה, כי "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

     

    "מדינת סף" היא בסך הכל כלי דיפלומטי בידי הנהגה פוליטית לעמעום המצב המוצהר שלה ולהגדלת הגמישות וחופש הפעולה המדיני. זו איננה חצי נחמה לגבי התקדמות האיראנים לגרעין.

     

    ייתכן בהחלט כי איראן תעדיף לעצור בשלב זה ולא לבצע ניסוי גרעיני או הכרזה רשמית על כניסתה למועדון הגרעיני. זה יהיה עדיין הישג היסטורי עצום של משטר האייתוללות.

     

    הקוץ של ביידן

     

    ארה"ב של הנשיא ביידן נמצאת בעיצומו של מהלך התנתקות מהמזרח התיכון על מנת להתמקד בסין, שנתפסת כאתגר המרכזי למעמדה של ארה"ב. איראן היא ׳קוץ מטריד׳ בדרך למהלך הזה. מחוייבותו של ביידן לישראל אמיתית ואישית, לא רק פוליטית. זו אחת הסיבות שאיראן בכל זאת חשובה לממשל.

     

    אולם בינינו לבין ארה"ב יש פער מובנה בתפיסת האיום מאיראן. ארה"ב אכן לא רוצה לראות איראן גרעינית אבל זה איננו האינטרס החיוני המוביל שלה, והיא עשויה להשלים עם איראן כ׳מדינת סף׳. עבורנו זהו אתגר קרוב ומאיים יותר, בעיקר בטווח הארוך.

     

    הפרסום בניו יורק טיימס, העיתון החשוב בארה"ב, הוא להערכתי דרכו של ממשל ביידן להתחיל ולהכין את דעת הקהל באמריקה ובישראל לנחיתה קשה על קרקע המציאות.

     

    כשהנשיא אומר: "לאיראן לא יהיה אף פעם נשק גרעיני", לא ברור כי כוונתו שארה"ב לא תשלים עם איראן כ׳מדינת סף׳. כשהנשיא אומר "אם לא יילך בדיפלומטיה נפנה לאמצעים אחרים", הוא איננו אומר: "נפעיל כוח צבאי כדי לסכל לשנים ארוכות את תוכנית הגרעין האיראנית".

     

    וכאן עולה שאלה, האם לא היינו מצפים שאכן יהיו תוכניות מגירה כאלו, שבהינתן התעקשות איראנית על ׳פריצה׳ - יעצרו אותה בפעולה צבאית כירורגית, שתדחה את מאמץ הגרעין האיראני במספר שנים ניכר?

     

    פעולות כאלה יש להכין שנים מראש, לפתח אמצעים ודרכי פעולה שיעקבו ויתחדשו על פי ההתפתחויות באיראן, כולל העמקת המיגון וההסתרה של המתקנים ופיזורם.

     

    ככל שזה נשמע בלתי סביר, אני אומר באחריות: לא ברור שלארה"ב יש כיום תוכניות פעולה צבאיות שמסוגלות לדחות את הבשלת היכולת הגרעינית של איראן במספר שנים ניכר. לא ברור גם אם לישראל יש ׳תוכניות מגירה׳ בנות ביצוע, שדוחות את היכולת הגרעינית האיראנית בשנים בודדות.

     

    זהו כישלון מונומנטלי של הצמד טראמפ־נתניהו. הם עלו על נתיב עימות עם יריב מתוחכם כשהם משתעשעים באשליות, בלי להכין "פלאן בי". במיוחד כשעצם היציאה מההסכם הפכה את התוכנית החלופית ליותר ויותר מסובכת לביצוע משנה לשנה.

     

    לא מן הנמנע שארה"ב, מעצמת־העל, מתחבטת היום בסוגיה שאנו התחבטנו בה לפני עשור, בעיית ׳מרחב החסינות׳. קרי: מהו השלב שבו אפילו הפעולות היותר נרחבות שאתה יכול לשקול אינן יכולות יותר להשיג את הדחייה הנדרשת, בגלל העמקת המיגון, הפיזור, כמות החומר הגרעיני ורמת העשרתו שכבר הושגו. אין מילים לתאר את גודל המחדל אם זהו אכן המצב.

     

    במקרה של ראש הממשלה דאז, המחדל חמור אף יותר, משום שההתערבות הפוליטית הבוטה שלו ב־2015 בריבונותו של נשיא אמריקני בביתו עזרה לו אולי כהצהרת נאמנות למפלגה הרפובליקאית ובהמשך לטראמפ. אולם היא שללה מישראל הזדמנות שעלולה לא לחזור להגיע לתיאום עמוק בעניין ׳תוכניות המגירה׳ למקרה של פריצה איראנית, לפעול לקבלת אמצעים שיאפשרו לישראל פעולה עצמאית במקרה ששתי הממשלות מסכימות על הצורך לפעול אולם ארה"ב מנוטרלת, ואף להגדיל באופן ניכר את הסיוע הכספי לביטחון ואת מערך הייצור המשותף של מיירטי כיפת ברזל לקראת עימות אפשרי עם החיזבאללה. זהו מחדל היסטורי שעוד יידון.

     

    חוצפתו הלא תיאמן של ראש הממשלה הקודם, שעוסק כבר כיום בהטלת האשמה למצב הבעייתי שהוא גרם לו לפתחו של מחליפו שזה מקרוב בא, אכן מגלמת את מותן, לפחות אצלו, של הבושה והממלכתיות כאחת.

     

    אבל ישאל השואל: הרי אנחנו שומעים שוב ושוב מבכירים כאן ובארה"ב שאנו "מוכנים לכל תרחיש", שאם יידרש לתקוף באיראן - נתקוף באיראן. טכנית, זה נכון. אם הממשלה תורה לצה"ל לתקוף נמל חשוב, מתקן נפט, או אפילו אתר גרעין מסוים באיראן, הוא יותקף ואף ייגרם לו נזק מסוים או ניכר.

     

    אולם התשובה מחמיצה את העיקר. אם היעד המותקף בהתקפה גלויה של חיל האוויר שייך למערך הגרעין האיראני, אך הפעולה שננקטה איננה מסכלת את תוכנית הגרעין ודוחה אותה במספר שנים - נזקה עלול להיות גדול מתועלתה.

     

    בין אם המבצע יהיה ישראלי או אמריקאי, תגובת איראן תהיה כנראה הסרת כל המחסומים וריצה בכל הכוח ליכולת גרעינית. הם יטענו כי תקיפה כזו מחייבת אותם להשיג נשק גרעיני "לצורכי הרתעה והגנה עצמית".

     

    למה לא עשו זאת העיראקים או הסורים כשהשמדנו להם כור גרעיני? משום שההשמדה אכן הרחיקה אותם לשנים מיכולת גרעינית, וריחף מעליהם הסיכון של תקיפה נוספת. כשאין לך תוכנית להשיג דחייה כזאת, חשוב פעמיים לפני שאתה פועל.

     

    אם יותקפו יעדים איראניים שאינם גרעיניים, אנחנו בפני סיכון ממשי להרחבת ההתנגשות עם איראן והידרדרותה לעימות גם עם חיזבאללה. יש לישראל יותר מסיבה אחת להעדיף דחיית עימות כזה, ככל שזה בשליטתנו.

     

    אז מה, אבדה תקוותנו? לא. ישראל הייתה ותמשיך להיות בכל טווח נראה לעין הכוח החזק ביותר ברדיוס של 1,500 ק"מ מסביב לירושלים. חזקים יותר מכל יריב או צירוף של שכנים.

     

    צריך להשכיל לשמור על הקשר המיוחד עם הממשל האמריקאי, שתי המפלגות ויהדות ארה"ב, שביחד מספקים לישראל רשת ביטחון באו"ם, סיוע כספי להבטחת העליונות האיכותית של צה"ל ומשענת יציבה בעיתות משבר.

     

    יש להפסיק את ההסתה ושנאת האחים, לעצור את ההפחדה של אזרחי המדינה שכל העולם חושב שהיא מעצמה גרעינית כבר יותר מ־50 שנה. לחדול מלחפש "עמלקים" או "חיות טרף" מבחוץ ו"בוגדים" מבפנים, ולהבין שכולנו אכן ערבים זה לזה.

     

    אם נשכיל לבטוח בעצמנו ובדרכנו, לחדש בתוכנו את הסולידריות ותחושת שותפות הגורל שהיו מקור כוחנו בקשים שבמבחנים, גם השנה הבאה עלינו לטובה וגם השנים הבאות יביאו לנו ויוציאו מתוכנו את הטוב. והוא ישנו שם. כן יהי רצון.