לפני ארבע וחצי שנים חטפה סוול אריאל אור התקף חרדה בלב ים. מי שנקראה על שם גלים עוצמתיים, חזקים, מושלמים לגלישה, מצאה עצמה עומדת מול חוף מציצים ושוקעת בסערה פנימית. "השתנקתי", היא משחזרת. "לא הייתי מוכנה לצאת מהמים כי בים לא היו אנשים ובחוף היו הרבה אנשים, ובכל מקום ראיתי רק סכנה. אמרתי לעצמי שיש פחות סיכוי שמישהו ייכנס עם רובה או פצצה לתוך הים, אז נשארתי בתוך המים במשך שעתיים. התקף חרדה אטומי. בעקבות האירוע הזה הבנתי שאני רוצה את החיים שלי בחזרה, שאני צריכה ללכת לטיפול".
חצי שנה קודם לכן התרחש האירוע שהותיר אותה בפוסט־טראומה. זה קרה בעיר שלה, תל־אביב, על קו 5, בדרך להדרכה בצופים. כשהאוטובוס עצר ברמזור על רחוב דיזנגוף, מחבל חמוש נכנס לפאב שמעבר לכביש והחל לרסס את יושביו. סוול בת ה־17 מצאה את עצמה במרחק של חלון אוטובוס ממוות. "זה היה ביום שישי, נסעתי לצופים ישירות מבית הספר, עם החאקי והכל. הייתי עם אוזניות, שמעתי מוזיקה, הסתכלתי מהחלון ופתאום ראיתי טבח מול העיניים. ראיתי בן־אדם רץ ויורה לכל מקום, קפאתי, ובאוזניות התנגנה ריהאנה בזמן שאני רואה איך רחוב דיזנגוף, שבו עברתי מיליון פעמים בחיים שלי, הופך לאפוקליפסה. הנהג נעל את דלתות האוטובוס ואמר לכולם לרדת לרצפה, מישהו משך אותי למטה, לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאני בחלום. כל התנועה נעצרה, נעלו אותנו באוטובוס למשך 20 דקות כי לא ידעו איפה המחבל, וכולם פחדו".
סרט אימה.
"ממש. המוח לא מצליח להכיל את מה שקורה. מעבר לכביש את רואה לראשונה מחבל, את רואה רובה, את רואה יריות, ואז עולם שנהרס, דם בכל מקום, אנשים צורחים את נשמתם, זה הרגיש כמו מלחמה. ובאותם רגעים על מה אני חושבת? על זה שאני צריכה להגיע לצופים כי יש לי חניכים לדאוג להם".
הדחקה?
"כן. כי את לא מצליחה לעכל שבאותה קלות הוא היה יכול לירות לכיוון אחר. זה ממש להיות קרובה למוות. לא הצלחתי להוריד את האוזניות, לא רציתי לשמוע את הצרחות. ירדתי מהאוטובוס, התקשרתי לרשג"דית שלי, שאלתי אותה אם החניכים בסדר ואמרתי שאני בדרך. לא סיפרתי לאף אחד שנכחתי במקום. לא לרשג"דית, לא לחניכים, לא להורים שלי. במשך חודשים אף אחד לא ידע שהייתי על האוטובוס הזה".
למה?
"חוויתי שיתוק, לא הייתי מסוגלת להודות בזה. זו הייתה טעות איומה. נסגרתי לגמרי והחלו אצלי תסמינים של פוסט־טראומה. הייתי בטוחה שיש מחבל בכל מקום, הייתי הולכת למקומות ציבוריים ורק בוחנת מי נראה כמו מפגע ואיפה יש דלת או חלון שאני יכולה לברוח מהם, לא יכולתי לנסוע באוטובוסים, לא יכולתי ללכת עם שתי אוזניות ברחוב, ישנתי עם סכין מתחת לכרית למקרה שיבוא מחבל. במשך חצי שנה חייתי במצב של חרדה קיומית".
וההורים שלך לא ידעו מזה?
"לא, כי הייתי כל כך נחושה להסתיר את זה שהם חשבו שאני עוברת משבר של גיל התבגרות. חשבתי שאם אספר יחשבו שאני דפוקה, ומצאתי תירוצים כמו 'לא ישנתי טוב' או 'נפגעתי ממישהו', הכל כדי לא להגיד את האמת, כי לא הסכמתי לקבל את זה שהייתי שם ושהאירוע עד כדי כך שינה לי את המציאות. ואז התחילו התקפי החרדה. הם היו יכולים לתפוס אותי בכל רגע, בבית, ברחוב. מספיק שראיתי מישהו עם תיק גדול והייתי בטוחה שיש לו פצצה, והמוח נכנס לדימויים קטסטרופליים. בהתקף החרדה בים כבר הבנתי שאני חיה אבל לא חיה, שפאק איט הבושה".
הטיפול עזר?
"מאוד, אני מאוד מאמינה בטיפול מהרגע שהתחלתי. הבנתי שיש סיטואציות שאי־אפשר להתמודד איתן לבד, ושזה ממש בסדר. עשינו רשימה של 100 דברים שמפחידים אותי וכל שבוע עשיתי עשרה, למשל לנסוע באוטובוס לירושלים, ללכת עם שתי אוזניות באוזניים, לשבת עם חברים שעה, ללכת לקניון, ללכת להופעה. אלה דברים שלא הייתי יכולה לעשות כי הייתי בחרדה, והיה כיף לנצח את הפחדים האלה. בצבא שירתי במודיעין והתקפי החרדה חזרו הארדקור, אז חזרתי לטיפול והבנתי שזה משהו שכנראה אצטרך לחיות איתו כל חיי, שהייתי בזמן הלא־נכון במקום הלא־נכון. יש לנו מדינה פוסט־טראומטית. זה יכול לקרות לכל בן־אדם, ולצערי זה קרה לי".
ב'מלכת היופי של ירושלים' השתתפת בסצנה של פיגוע. זה לא היה טריגרי?
"להפך. זה היה דווקא תרפויטי לצלם את הסצנה הזאת. הבמאי היה מאוד רגיש ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי בנוח להשתמש בחוויה הנוראית שעברתי לטובתי ולשלוט בה. חזרתי לאותו הרגע במכוון".
והחזרת לעצמך את השליטה.
"לגמרי. זו הייתה סגירת מעגל מסוימת".
× × ×
יש שיגדירו את זה כמזל של מתחילות, אחרים יגידו קארמה נדיבה או סתם טיימינג מדויק, אבל כשפוגשים אותה פנים אל פנים קל להבין איך הפך תפקיד המשחק הראשון שלה לתפקיד הראשי בסדרה 'מלכת היופי של ירושלים'. זה לא רק היופי, הכישרון והרעננות. זה גם משהו בנוכחות שלה, מלאת הביטחון והכריזמה אך נטולת מניירות טווסיות. בסדרה שמבוססת על רב־המכר של שרית ישי לוי, ומתרחשת בשנות ה־20 עד ה־70 של המאה הקודמת, מגלמת סוול את לונה ארמוזה, בתם בת ה־17 של גבריאל (מיכאל אלוני) ורוזה (הילה סעדה) במשפחה רווית סכסוכים ודרמות. הסדרה התחבבה על קהלים רבים, ומסתמנת כסדרה הכי מצליחה של yes השנה, שנייה בכמות הצפיות וההורדות רק ל'פאודה' (החלק השני של 'מלכת היופי' יעלה ב-yes וב-STINGTV ב-29.9). אבל הכניסה לשואוביז לא הייתה קלילה. "בהתחלה לא התקבלתי לתפקיד, עברתי את שני השלבים הראשונים ואז אמרו לי 'לא תודה'" היא חושפת. "אחרי כמה חודשים קיבלתי פתאום הודעה מהסוכנת שלי שרוצים לראות אותי שוב. ואז התחילו בחינות קיצוניות, הרגשתי כאילו בוחנים אותי לתלפיות. מלא ימים שבהם הייתי שעות בחדר עם שחקנים שאני מעריצה למאצ'ים. כולם נבחנו לפרויקט הזה, כל מי שאת יכולה לדמיין הגיע, ואני צוציקית שלא יודעת כלום וצריכה לשמור על קור רוח".
הצלחת?
"זה היה קשה. אני מודה שכל כמה זמן הלכתי לשירותים, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, 'את יכולה, את יכולה!' ואז נרגעתי ויצאתי החוצה. את מיכאל אלוני ועירית קפלן שמשחקים איתי אני ממש מעריצה. לא היה לי פשוט להתמודד עם זה".
למה?
"כי אני לא באה ממשפחה של אמא שחקנית או אבא במאי או דוד צלם, אין לי בית ספר למשחק מאחוריי או מגמת תיאטרון מפציצה כמו תלמה ילין, עירוני א' וכל האלו. ניסיתי בכיתה ז' להתקבל למגמת תיאטרון של עירוני א' ולא קיבלו אותי. כשהתחלתי אחרי הצבא לחפש סוכנות אמרו לי, 'מי את? איזה קבלות יש לך לזה שאת שחקנית?' אבל זוהר (יעקובסון) הצליחה לראות מעבר לקבלות היבשות, ראתה את הפוטנציאל".
והיום כולם רואים את הפוטנציאל.
(צוחקת): "כן, והיום יש כל מיני כאלה שאני נזכרת בהם, אנשים שלא האמינו בי, שאמרו לי 'לא', ואומרת פאק יו. איפה אתם עכשיו, חמודים?"
מי למשל?
"מלא סוכנים, מלא אנשים באודישנים, מורים. אמרו לי שעם הגישה שלי של כל הזמן לעמוד על שלי ולהגיד את דעתי לא אגיע רחוק. הייתה מורה ללשון שאמרה לי, 'בחורה צריכה ללמוד לשתוק'. זה נכון במובן מסוים, השתיקה יפה לפעמים ויש כוח בלשתוק, אבל לא אומרים את זה ככה".
ועכשיו מזהים אותך ברחוב?
"היום מזהים, בתל־אביב פחות, אבל כשנסעתי לאילת פתאום היה גל של 'יואו לונה אפשר תמונה?' כשאת משחקת מול מצלמה זה לא כמו על במה. על הבמה את שומעת את הכפיים בסוף ובטלוויזיה זה 'אוקיי, קאט, סצנה הבאה!' אז הכפיים זה ברחוב".
כותבים לך באינסטגרם?
"בטח אני הכי אוהבת לקבל הודעות מנשים, כי יש הודעות מגעילות מגברים של 'אפשר להזמין את מלכת היופי לדייט?'"
אני בטוחה שהיה יותר מגעיל.
"ברור, יש גם '20 שנה אני עושה סנפלינג ובחיים לא ראיתי כוסית כמוך' או 'וואלה, מת לזיין אותך'".
את עונה?
"אני מוחקת".
× × ×
היא בת 21, נולדה בתל־אביב, בתם הבכורה של גננת ובנאי שגידלו אותה בחוף מציצים. לא ליד, לא מול. ממש על רצועת החוף, בבית שהפך את הגלים, המטקות ומוכרי הארטיקים הנודדים לנוף ילדותה. "הבית שלנו הוא של דורות, היה של סבא שלי ואז עבר לאבא שלי ואלינו. עד גיל 16 הייתי בטוחה ש'הבימה' זה דרום העיר. אבל גדלתי בים אז לא באמת גדלתי בעיר".
מה זאת אומרת?
"שלא הייתי באמת צריכה כלום חוץ מהחוף. החברים שם, המשפחה שם, את יורדת לים מגיל צעיר לבד כי סומכים עלייך, את שוחה ואת בעולם הדמיוני שלך, כדי לא לעלות הביתה את אוכלת את הסוכר החום שיש במסעדה כדי לקבל אנרגיה, וכשאת צריכה לעלות הביתה ההורים קוראים לך דרך סוכת המציל 'סוול, בואי לאכול'. לא יצאתי מהחוף שנים. הייתי בטוחה שאני בת ים".
מה זאת אומרת?
"עד גיל 12 הייתי בטוחה שכשאגיע לגיל 16 יהיה ירח מלא, אלך לים ויצמח לי סנפיר. אולי אני מגזימה, אבל נורא אהבתי את הים. את שוחה ואת צוללת ובונה ארמונות בחול ותופסת דגים ורודפת אחרי סרטנים ומוצאת מטבע של שקל. הייתי מגיעה לחבורת ילדים, שוחה בתוך הים עם עיניים פקוחות ואומרת להם, 'פגשתם בת ים עכשיו'".
ילדות מסוג אחר.
"ילדות של חופש. אני מאמינה שכשילד גדל והמחשבה שלו לא נתקעת בבניינים אלא בקו פתוח זה מפתח לו את הדמיון ואת העצמאות. מגיל שש הייתי על החוף לבד במשך שעות".
מה עם ההורים שלך?
"שני ההורים שלי היו מאוד נוכחים. אבא שלי היה מלווה אותי לכל מקום. את תראי אותו ולא תאמיני שאני הבת שלו, הוא תימני של החיים, עם חית ועין. הוא לא מרבה בדיבורים, אבל כשהוא מדבר זה בול. הוא גם נתן לי את השם סוול. הוא פתח בבית שלנו מסעדה בשם סוול שנסגרה כשנולדתי. נורא אהב את המשמעות של השם, גל גדול. התקלה הייתה הסבתא העיראקית שלי, שאמרה, 'על גופתי המתה שם לא עברי ישראלי'. בגלל זה נוסף לי גם השם אריאל".
לאביה שתי בנות מנישואים קודמים. "יש לי שתי אחיות חורגות, כיום בנות 31 ו־29, אבל אחרי הגירושים אמא שלהן חזרה בתשובה ועברה איתן לירושלים", היא מסבירה. "כל הילדות שלי הן היו דוסיות, והמפגשים היו מאוד קשים לאמא שלהן גם בגלל החילוניות שלנו וגם מעצם המשפחה החדשה של אבא. אני זוכרת שכשהן היו באות באוגוסט, הן לבשו בגדים ארוכים ולא היו מוכנות שאראה להן את המרפק. ואז, כשהייתי בת 12, הן יצאו בשאלה והקשר התחזק, אבל לא גדלתי איתן".
אתן בקשר?
"אחת מהן לא בקשר איתי לצערי. היא לא מעוניינת. זה מאוד עצוב לי כי זו אחותי. אני לא חושבת שזה קשור אליי, זה קשור להורים שלי וזה הושלך עליי. פניתי אליה כמה וכמה פעמים אבל לא ישבנו לדבר. עם האחות הגדולה אני בקשר די טוב, אבל גדלתי כילדה יחידה על כל המשתמע מכך. יש לי שני אחים בני חמש ושבע".
חתיכת הפרש גילים.
"אמא שלי הייתה בטיפולי פוריות הרבה זמן, מאז שהייתי קטנה. חוויתי את זה איתה, אני ממש זוכרת כל פעם שאמא לא נתפסה. זה דיכאון בבית. כשהייתי בת שבע עברתי ליד השירותים וראיתי את אבא נותן לאמא שלי זריקה לבטן. אחר כך היא הושיבה אותי וסיפרה לי. ואז כשהיא נכנסה להיריון זה היה מטורף. לחוות את אמא שלך בהיריון כשאת נערה? או־ווה. או־ווה. שתי הורמונליות מהלכות תחת קורת גג אחת. יכולנו להגיע לבכי ולדרמה סביב מי שטפה או לא שטפה את הכלים. עברנו יחד מסע קשה, ואז עוד עברתי איתה חדר לידה…"
היית איתה בלידה?!
"ברור. מחוץ לדלת. זה מטורף לעבור את אמא שלך יולדת כשאת כבר אדם בגיר. הלב שלך דופק ברמות, את לא יודעת מה זה לידה ומבחינתך אמא שלך יכולה למות, כל הזוועות עוברות לך בראש ואבא איתה ואת הולכת לבד הלוך חזור במסדרון ואת שומעת את אמא צורחת בפנים ולא מבינה איך לעזור ומה קורה".
למה היית שם?
"ברור שאהיה שם, הייתי כל השנים שם. אני מאוד מעורבת בחיי המשפחה שלי. ואני גם מאוד סקרנית, שאלתי שאלות כל הזמן ואמא שלי הייתה מדהימה בתקשורת שלה. מגיל קטן היא כל הזמן אמרה לי לא להתכחש לנשיות שלי, לא להתבייש בזה שיש לי ציצי, שאני רוצה לרקוד ולשיר ולדבר ולהישמע. היו שיחות שאבא שלי היה נבהל מהצד, הוא היה הולך ואמא שלי הייתה אומרת לו, 'בוא, אתה יכול להיות חלק מהשיח הזה', והוא היה אומר לה, 'אני לא יכול לנהל שיחה כזו עם הבת שלי'. והיא הייתה אומרת לו, 'אני רוצה שתהיה חלק מהשיח, אז מה אם זה על הפות שלה או על זה שהיא ראתה ילד עירום?' כל מיני דברים שלאבות יש אי־נוחות מהם, לאמא שלי היה חשוב שהוא יהיה חלק מהשיח הזה ושאני אראה תגובה גברית. הוא העריץ אותה על איך שהיא מתקשרת איתי, היה מנשק לה את כפות הרגליים".
איפה כל הבגרות הזאת והגישה המשוחררת הזאת העמידו אותך מבחינה חברתית?
"עד גיל 12 הכל היה טוב ממש, ובגיל 12 פתאום הבנות בכיתה אכלו עליי סיבוב. את יודעת, הסיפורים הרגילים. הפסיקו לדבר איתי בחופש הגדול, הפסיקו לענות לי להודעות בפייסבוק, ראיתי שהן מעלות תמונות יחד ולא הבנתי מה קרה. כשבאתי לדבר איתן בתחילת השנה, כיתה ז', הן לא דיברו איתי או דיברו מאוד בקרירות. אבל בזכות החינוך המדהים של אמא שלי לא התרפסתי ונהייתי סמרטוטה. העברתי את עצמי לכיתה השנייה ששם דיברו איתי והיה לי טוב. לא נשארתי במקום שלא טוב לי. ככה אני מאז ומתמיד".
ובכל זאת, אני מניחה שזה פוגע גם כשאת בחורה בוגרת ומפוכחת.
"זה פגע בי מאוד, וגם הסתרתי את זה מההורים מלא זמן. זה הביך אותי, שאלתי את עצמי מה לא בסדר בי? אני מסריחה? אני בן־אדם רע? בסוף התפרקתי אצל אמא שלי, והיא אמרה לי, 'אל תהיי שם, לא כולם חייבים לאהוב אותך'".
ובעיר יש ערב רב של ילדים, הרבה סגנונות חיים להשוות אליהם או להתקנא בהם. כילדה הרגשת פערים?
"אנחנו לא מהעשירון העליון וגם לא מזה שמתחתיו. ממוצעים. נכון, לגדול בתל־אביב בסביבה שבה יש המון ילדי עשירים וילדי שמנת זה משהו שמפגיש אותך הרבה פעמים עם פערים. כנערה את אומרת, 'למה לה יש כזה ולי אין?' כל שישי חברות שלי היו הולכות עם המשפחות למסעדות פנסיות ברמות או מספרות מה ההורים קנו בחו"ל. לא הייתה לי חוויית מסעדות כי אמא שלי אוהבת לבשל ורוצה לבשל בבית, היה לי חו"ל כשטסתי כל קיץ לחודשיים לסבתא שלי בברוקלין".
ההורים שמחו שאת רוצה להיות שחקנית?
"הם היו אמביוולנטיים לגבי הדבר הזה. אחרי שהשתחררתי ולקחתי קורסים למשחק מול מצלמה אמא שלי כל יומיים הושיבה אותי לשיחה ואמרה, 'אז איזה תואר נעשה? אולי תלכי לפסיכומטרי?' אמרתי לה, 'אמא, אני שחקנית!' ויומיים אחרי זה שוב שיחה ו'אולי תלכי לייעוץ תעסוקתי?' זה לא שהם לא האמינו בי, הם פשוט לא האמינו במקצוע. וכשקיבלתי את 'מלכת היופי של ירושלים' משהו השתנה. היום הם המעריצים הכי אדוקים והכי גאים".
העובדה שאת לא מגיעה לתחום האמנות עם ייחוס יצר רגשי נחיתות?
"לשנייה, ואז ראיתי שאנשים סביבי לא מסתכלים על מה שאין לי. אבל יש ייחוס אחר. אני נכדה של בורר".
תסבירי.
"סבא שלי שלט בכרם התימנים. הייתה לו את מסעדת 'פונדק שאול' שהייתה המסעדה של כל המי ומי, פוליטיקאים וסלבס היו באים לשם, יש מלא תמונות שאבא שלי שמר שהוא עומד מחוץ למסעדה עם ברברה סטרייסנד. ובלילה, כשהמסעדה הייתה נסגרת, הוא היה בורר בסכסוכים. הוא היה איש מאוד חזק שמאוד תפסו ממנו".
לא מגיעים לבוררות במקרה.
"ברור שלא. לצערי אני לא יודעת מספיק, אני חושבת שהוא היה מעורב שם ביבוא ובמכירה, זה נכון שלא מגיעים להיות בורר סתם, אבל הוא לא עשה את העבודה השחורה. הוא היה יושב בשולחן, ממש כמו בסדרה 'הבורר' ופותר סכסוכים מאוד קשים של משפחות. יצא לי כמה פעמים לשאול בן־אדם עליו והוא אמר, 'וואו, הוא פתר לדוד שלי סכסוך, היו אמורים להרוג אותו'. כל מה שאני מכירה זה סיפורים כי הוא נפטר כשהייתי בת שלוש. אפשר לשמוע עליו בכל מקום, בין אם מהפמליה שמשחקת שש־בש מתחת לבית שלי ובין אם את שואלת מישהו מהכרם על שאול יוסף".
את נחשפת לאלימות בסביבה שלך?
"כשאת גדלה בתל־אביב את רואה דברים מגיל מאוד צעיר. ראיתי אנשים שיכורים כל הזמן, ומגיל צעיר גם ראיתי הרבה נרקומנים מזריקים בפינות ברחוב. כשהייתי בת 13 הלכתי מ'הבימה' לים עם חברות בלילה והלך אחרינו מישהו. החזקנו ידיים ואמרנו 'הכל יהיה בסדר' ואז הוא רץ אחרינו עם הזין שלו בחוץ וברחנו ממנו. העיר מבגרת אותך".
בשבוע שעבר היא עזבה את העיר עבור השכנה הלא־מאיימת - רמת גן. "אחרי 20 שנה מיציתי את תל־אביב. אני גרה בצד השני של ההלכה, וכל פעם שאני עוברת את הגשר אני מרגישה שאני משאירה מאחוריי את כל הפיתויים".
ומה קורה בגזרת הזוגיות?
"אני רווקה גאה כבר הרבה זמן. אני בשלב מהמם של ללמוד את עצמי לבד ואני לא רואה את עצמי כרגע בזוגיות. אחרי השחרור נפרדתי מבן זוג והבנתי שאני צריכה לבנות את עצמי כשאני לא בזוגיות כדי להיות מוכנה לזוגיות אמיתית. אני באמת רוצה מערכת יחסים בונה, ובשביל זה אני צריכה מישהו שלא יהיה מאוים מהמקצוע שבחרתי בו, מההצלחה שלי, ואני צריכה מישהו שיהיה איתי כי אני אני, לא כי אני אטפל בו או אהיה אמא שלו. החלום שלי זה למצוא מישהו שנהיה יחד פור לייף. פשוט זוג טוב".
'הזוג הזה'.
"וואו, לגמרי. 'הזוג הזה'".
rotmoosh@gmail.com
