ההפלגה האחרונה של קפטן ג'ק

כינו אותו ג'ימי הנדריקס הישראלי. בימי הזוהר שלו, מאמצע שנות ה־70 עד תחילת שנות ה־80, הוא היה גיבור הגיטרה הגדול מכולם, האיש שסאונד הגיטרה שלו היה הדבר הכי קרוב להגדרה של רוק ישראלי אמיתי. שלשום, אחרי שנים שבהן סבל ממחלות, מת גרי אקשטיין, האיש שחתום על להיטים כמו "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית־שאן" ו"בוגי איתי הלילה", והוא בן 73.

"הנה הצער כי הלכת לעולמך, גרי אהוב לב", ספד לו חברו שלמה ארצי, "ואני עם הדמעה על הרגע הלא־נשכח שבו כשנכנסת לאולפן הרמת בקולך הייחודי את 'פתאום כשלא באת' בפתיחת השיר. או כשניגנת ויצרת בגיטרה שלך את הסולו המרקיד והמתוח בסוף השיר 'צוותא', סולו שקבע סטנדרט חדש בנגינה שלא היה עד אז. ומעל לכל – החיוביות. הרצון להיות נוכח בשיר, האישיות הכובשת שהייתה כולה אהבה למוזיקה, אנשים ושירים. ככה אזכור אותך תמיד, קפטן ג'ק הנפלא. גרי אקשטיין האיש האהוב והחבר המיוחד למסע הקסם ההוא אז".

המתופף מאיר ישראל, חברו הטוב, ביקר אצלו בשבת האחרונה בבית החולים, יחד עם הקלידן משה לוי והבסיסט מיכה מיכאלי, חבריו ללהקת "סרט". "גרי שכב בעיניים עצומות ואי־אפשר היה כבר לדבר איתו", הוא מספר. "ליטפנו אותו, נישקנו אותו במצח, ושמנו לו שירים ליד האוזן דרך הטלפון. ידענו שהסוף מתקרב ושאנחנו נפרדים ממנו".

הלהיט שנולד במוסך

צילום: שלום בר טל

גרי (גרשון) אקשטיין נולד ברחובות, עבר בילדותו לשכונת קריית שלום בתל־אביב, וגדל על התקליטייה הקלאסית של אביו החורג. בגיל 16 החל לנגן בגיטרה. הלהקה שהדביקה את אקשטיין בחיידק הרוקנרול הייתה הצלליות, להקת הליווי של קליף ריצ'רד. בגיל 16 החל לנגן בגיטרה, ובשנות ה־60 היה שותף במספר להקות, וביהן "כובשי הקצב", "המטפסים", "הכוכבים הכחולים" ו"הנסיכים", שעזבה את ישראל ונסעה לגרמניה.

הנסיכים הופיעה בעיקר בערי שדה ובעיירות קיט. "היינו מנגנים שבע שעות בערב", סיפר בראיון. "עולים בשמונה ומנגנים עד שלוש. וזה יקים: אם אתה מנגן – אתה מנגן, לא יורד מהבמה".

הקהל במועדונים של העיר קייזרסלאוטרן, שבה פעלו "הנסיכים" שהפכו ל"פניקס", הורכב מצעירים גרמנים ומחיילים אמריקאים ששירתו בסביבה. "האמריקאים היו שרופים עלינו רצח", סיפר. "הם היו מתחרים ביניהם מי ימסטל אותנו יותר. היית יורד להפסקה והיה בא איזה חייל אמריקאי ואומר 'חבר'ה, רוצים לעשן?' הוא היה מוציא את הפייפ שלו, ממלא אותו נפאס, ואחר כך עומד ליד הבמה, מבסוט מזה שאנחנו מסטולים מהחומר שלו".

כשפרצה מלחמת יום כיפור חזר לישראל. ב־1977 הוציא את הלהיט הראשון שלו, "קפטן ג'ק". ההיסטוריה של השיר מתחילה בבדיקת רכב במוסך. אקשטיין רצה למכור את המכונית שלו והקונה היה מאיר אזולאי, אחד מהאחים אזולאי, בעלי חברת התקליטים קוליפון. "הלכנו לבדוק את האוטו, והיה איתי המאסטר של 'קפטן ג'ק'", סיפר אקשטיין בראיון. "אמרתי לאזולאי, 'יש לי כאן שיר. רוצה לשמוע? אנחנו מגיעים לאולפן, אני שם את 'קפטן ג'ק'. אורו עיניו של אזולאי. הוא אמר, 'יאללה, אני מחתים אותך עכשיו על חוזה. עושים תקליט'".

ההצלחה הייתה מסחררת. "לפני שהקלטתי את האלבום הראשון הסתובבתי בתל־אביב וחשבתי לעצמי שאם אני אקליט והתקליט יצליח, אני כבר לא אוכל להסתובב אנונימי", סיפר, "וזה באמת מה שקרה. בשנים האלה הייתי בטלוויזיה יותר מאשר חיים יבין".

אלבומו השני של אקשטיין, שיצא שנתיים אחר כך, כלל להיטים כמו "בוגי איתי הלילה", "היום זה היום", "אני הולך לבית־שאן" (שנכתב כפרודיה על שירו של צביקה פיק – "אני הולך לאן שאן"), ו"רוח סתיו". באותה שנה הקליט עם שלמה ארצי את "פתאום כשלא באת", וניגן באלבום "דרכים".

ב־1983 היה חבר בהרכב נגני־העל – להקת "סרט". השירים שהקליטה הלהקה היו מעבר מסגנון הלהיטים שאפיין את אקשטיין, למוזיקה פחות פופולרית. באותה שנה עיבד והפיק מוזיקלית את אלבומו של יגאל בשן "נולדתי במזל בתולה", ניגן בגיטרות באלבומו של שלום חנוך "על פני האדמה", ובאלבומו של שלמה ארצי "תרקוד". בקיץ 1984 הקליט אקשטיין ועיבד את שירי האלבום "דרך המשי" של יהודית רביץ, וניגן באלבומה של עפרה חזה "בית חם". ב־2008 לקה באירוע מוחי, שממנו התקשה להתאושש על אף שהתאמץ להמשיך וליצור.

כשנשאל בעבר עם מי אהב לנגן, ענה: "אהבתי לנגן גיטרה עם שלמה ארצי, ונהניתי להפיק את 'דרך המשי' של יהודית רביץ. היה כיף לעבוד על האלבום הזה. גם חומרים טובים, וגם היה עם מי לדבר. זאת בדרך כלל הבעיה עם זמרים. אין עם מי לדבר. 'תעשה לו שלאגר! תעשה אותו גדול!' איזה שטויות. אני מעדיף לעבוד עם מישהו שהוא כבר גדול ולעשות אותו טיפה יותר קטן".

בקטע של הנדריקס

מתופף־העל מאיר ישראל ואקשטיין הכירו כשישראל היה בקושי בן 15. "הוא ניגן הנדריקס במועדון ג'ו בבת־ים, ושאל אותי אם אני מוכן לנגן איתו", הוא מספר. "אמרתי לו, 'אני לא נגן כל כך גדול ואני לא יודע מה אתם מנגנים'. כשהוא אמר ג'ימי הנדריקס, אמרתי, 'וואלה, גם אני בקטע של הנדריקס'. בלי חזרות באתי וניגנתי. הייתי עדיין ילד ולא נתנו לי להיכנס למועדון עד שגרי בא והכניס אותי.

"עברנו כברת דרך ארוכה יחד. במלחמת לבנון התגייסנו, חברי הלהקה, למילואים. במקומות שאי־אפשר היה להעלות אליהם את הציוד בקומנדקר, הופענו עם תוף מרים וגיטרה. בכל הקלטה שגרי היה צריך מתופף, הוא התקשר אליי. גם כשהוא עבד עם שלמה ולא היה מבסוט מהמתופף שלהם, הוא הביא אותי".

איך נולדה להקת סרט?

"כשחזרנו מלבנון הוא קיבל הצעה מחברת הד ארצי לעשות אלבום. ביום הראשון כולנו, נגנים בנשמתנו, התחלנו לג'מג'ם. עדיין לא נגענו בשירים שלו, רק עשינו ג'אם סשן. גרי הקליט הכל על טייפ קסטות, ולמחרת בבוקר אמר לנו, 'הכל השתנה. ביטלתי את האלבום שלי ואנחנו עושים אלבום מתוך מה שג'ימג'מנו'. מישהו אמר שזה ממש כמו בסרט, אז קראנו להרכב להקת סרט".

איך הוא התמודד עם האירוע המוחי שעבר?

"בשנים האחרונות הוא היה מריר בגלל מצבו, מאחר שלא היה יכול לנגן בגיטרה. בגלל הסטרוק. היה לו גם קשה לשיר, אבל העובדה שלא יכול היה לנגן בגיטרה הכי הפריעה לו. זה גמר לו את החיים. לפני שנה וחצי מצאנו סקיצה של שיר שלו – משהו יפהפה – והחלטנו לעשות מזה שיר שגרי רק ישיר בו. שלמה ארצי כתב לזה מילים עבריות, משה לוי ניגן קלידים, מיכה מיכאלי בס, וסינגולדה היה על הגיטרה. גם ירוסלב יעקובוביץ' היה אמור לנגן. הכנו פלייבק והבאנו את זה לגרי, אבל הוא כבר לא יכול היה לשיר לצערי. עכשיו, אחרי מותו, אנחנו מתכננים לעשות בכל זאת את השיר כי זה שיר יפהפה, ולערוך מופע לזכרו".

העובדה שאקשטיין התקשה לנגן וליצור פגעה גם במצבו הכלכלי, וחבריו התגייסו ב־2009 לערוך לו ערב מחווה. "הופענו בהאנגר 11, כשכל ההכנסות הלכו אליו", מספר ישראל. "אני ניגנתי שם עם שלמה. גרי קיבל תמלוגים על השירים שכתב, אבל הוא גמר את כל הכספים ונעזר בכסף של אשתו".

תשוש פיזית ונפשית

אריק סיני, שאקשטיין הפיק מוזיקלית את אלבומו "שלום לך תקווה עצובה" ב־1985, מתקשה לעכל את מותו. "אמנם קודם הקלטתי שני שירים שהלחין לי, 'בשעה כזאת' ו'מסתובב ושר'", הוא מספר, "אבל אחרי שגרי הפיק ליהודית את 'דרך המשי', התקשרתי אליו וביקשתי שנעבוד יחד. מאוד אהבתי אותו כבן אדם. הוא היה מפוקח ומצחיק. כשהוא היה רוצה להיכנס לראש טוב, ג'ין אנד טוניק היה הסיפור. הוא אהב לשתות. האלבום לא כל כך הצליח, אבל העבודה איתו הייתה בית ספר נהדר. הוא היה גם המפיק המוזיקלי, המעבד, הסאונדמן וגם ניגן שם את כל הגיטרות. הוא היה ג'ימי הנדריקס שלנו. אחר כך הוא דעך. מוזיקאי רוצה שישמיעו אותו, וכשלא משמיעים מספיק זה עצוב.

"כשהופעתי בערב ההצדעה לכבודו, התחבקנו באהבה. שרתי את 'מסתובב ושר' וליבי נקרע רק מלראות אותו. האירוע המוחי מנע ממנו להמשיך לנגן. הוא ניסה ולא הצליח. גרי אקשטיין של 20 השנים האחרונות זה סיפור עצוב. מחלות, מלחמת הישרדות כלכלית. לו ידעתי שהוא צריך תרומת כליה, הייתי תורם לו באהבה. עצוב לי נורא. מוזיקאי נפלא כמוהו היה צריך לחיות בנחת ולקטוף את פירות ההצלחה שלו".

בראיון לדודי פטימר במעריב לפני כשלוש שנים, דיבר אקשטיין בגילוי לב על מחלת הכליות שממנה סבל. שנה קודם פירסם אחיו המוזיקאי ערן זעירא קריאה נואשת לציבור בחשבון הטוויטר שלו, וביקש בדחיפות תורם כליה שתציל את חייו של אקשטיין. "אני נאבק על חיי, והדבר היחיד שאני מאחל לעצמי זה לחיות עוד קצת", אמר אז. "כיום רק שבעה אחוזים מהכליות שלי מתפקדים, והאחוזים הולכים ויורדים.

"אני חי על קו איכילוב־חולון. שלושה ימים בשבוע יש לי טיפולי דיאליזה בבית החולים, כל אחד מהם אורך כמה שעות. שם יש לי זמן להיכנס לפייסבוק ולהתעדכן בכל מה שקורה ברשתות החברתיות. בשאר הימים אני נח בבית. אני תשוש פיזית ונפשית, ואין לי הרבה כוח וחשק להסתובב בעיר".

הידרדרות מצבו הבריאותי החלה עם האירוע המוחי שעבר. "לפני השבץ הגוף הזהיר אותי ממה שעומד לקרות, אבל לא קלטתי את האזהרה הזו בגלל חוסר מודעות", סיפר. "ירדתי במדרגות לאולפן ההקלטות שלי שנמצא מתחת לבית. כשהנחתי את רגל שמאל על המדרגה, פתאום הרגשתי שאין לי תחושה ברגל ונפלתי. זחלתי קדימה והרמתי את עצמי ומיד חזרתי לשגרה. לא ידעתי שזה היה אירוע מוחי, לכן לא הלכתי לטפל בזה".

ארבע שנים אחרי האירוע הוציא אקשטיין אלבום בשם "אירוע מוחי", ובו שירים שהקליט קודם והיה בשלבי הפקה אחרונים. "השם המקורי של האלבום היה אמור להיות 'נולדתי בלידת עכוז' כמו השם של השיר הראשון", סיפר, "אבל בגלל המקרה החלטתי לשנות לו את השם".

אקשטיין השאיר אחריו אישה, אורנה, ושתי בנות, נגה ומיכל. •