ברווזים במטווח

זה מרגיז. זה מטריד. חיי בני אדם חשובים. חיי ישראלים חשובים. חיי ערבים חשובים. ונכון לימים אלה, בשכונה שלנו, הערבים שבקרבנו הופכים לברווזים במטווח. רצח רודף רצח. הקלות של הלחיצה על ההדק הופכת למפחידה. זו לא תופעה שהתחילה לאחרונה. כבר שנים שהיא הולכת ומתגברת, והסוף לא נראה. גם שר הביטחון וגם מפכ"ל המשטרה התחילו ברגל שמאל, תרתי משמע. זו האבטלה, אלה השסעים, אלא הפערים – אמרו השניים. הם גם טועים, והם גם שכחו שהתפקיד שלהם הוא למגר את האלימות, לא להסביר אותה ולא להצדיק אותה.

אתמול, סוף כל סוף, עמר בר־לב נזכר לשנות כיוון. עדיף מאוחר. לא עוד הסברים והצדקות אלא הצבת מטרות. השינוי, בתקווה שיהיה, לא יהיה בשבוע הבא ולא בחודש הבא. אם אכן יגוייסו למעלה מאלף שוטרים חדשים, גם מהמגזר הערבי, ואם ימומשו התוכניות, אז בעוד שנה או שנתיים נראה נתונים חדשים. וכדי שזה יקרה צריך לדעת שהמשימה קשה. ארה"ב מתמודדת עם אלימות. שיקגו היא אחד המוקדים. נשיא ארה"ב לשעבר אובמה הגיע משם. הוא עבד עם עבריינים והיה אמור להבין משהו בתחום. אם נשווה לישראל, מדובר בעיקר ברצח של שחורים על ידי שחורים. אבל שום דבר לא השתנה. בששת החודשים הראשונים של 2020 נרצחו 334 בני אדם. בששת החודשים הראשונים של השנה הנוכחית נרצחו 336. כל הגורמים המעורבים רוצים לנצח את המגפה, יש להם אמצעים, אבל שוב ושוב הם נכשלים. ואין מה להשוות. התנאים שונים, הנסיבות שונות, הכישלון שווה.

לא מדובר בבעיה פנים־ערבית. ערביי ישראל הם חלק מישראל. כאשר הם פונים להשכלה גבוהה – ישראל כולה מרוויחה. קרוב לחמישים אחוז מהרופאים החדשים הם דרוזים וערבים. הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. כאשר הם פונים לאלימות, ישראל כולה מפסידה, משום שאנחנו כבר יודעים מה קורה בנגב, אנחנו יודעים שזה מתפשט לצפון, אנחנו יודעים על סרטן הפרוטקשן.

לפי נתונים שפירסמה מחלקת המחקר של הכנסת, בשנים 2019-2015 80% מהחשודים בעבירות נשק בישראל היו לא יהודים. באותן שנים, 63% מהחשודים בעבירות רכוש היו לא יהודים, אבל 84% מהקורבנות היו יהודים. הערבים משלמים את המחיר בדם, היהודים משלמים בדמים. אלה נתונים חלקיים. משום שככל שמדובר בפרוטקשן, יש בעלי עסקים רבים וחקלאים שמעדיפים לא להתלונן.

צריך לומר את מה שמשטרת המחשבות של התקינות הפוליטית לא אוהבת לומר: חלק גדול מהאלימות בכלל, ובוודאי כלפי נשים, הוא פועל יוצא של תרבות פטריארכלית. תרבות של כל דאלים גבר. תרבות של "כבוד" (honor), בעיקר גברי, ולא של "כבוד האדם" (dignity), במשמעות של כיבוד הזולת. הבעיה היא שהאליטה הערבית מעדיפה להפנות אצבע מאשימה למדינה, תוך התנערות מאחריות, וגם להעניק גיבוי לאלימות הפלסטינית. כך שהדרך לשינוי ארוכה וקשה. אבל למען רוב הישראלים, ערבים ויהודים, שבוחלים באלימות – יש צורך בנשימה ארוכה, בלי לוותר על המשימה.