הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

"אנט" הוא סרט צרפתי־אמרקאי שעושה הכל אחרת: מתפוצץ ממקוריות, הומור, מוזיקה ורגש. ויש עוד יתרון ענק: אדם דרייבר, שמייצג את כל מה שטוב בקולנוע | בנימין טוביאס | 4.5 כוכבים

"אנט", מעין סיפור אהבה-רצח-מוזיקלי שקורה בהוליווד אבל בעצם קורה ב"הוליווד" מדומיינת ומוקצנת, מספר על סטנדאפיסט גס רוח (אדם דרייבר), אשתו זמרת האופרה הענוגה (מריון קוטיאר) ובתם התינוקת אנט שמגולמת על ידי בובת עץ. הוא אוהב אותה, היא אותו, עד שיום אחד כבר לא, ואתם יכולים לנחש את ההמשך. אה, ולמה בובה? לא יודע, בספק אם ליוצרים יש מושג. קודם כל זה מצחיק, אחר כך מגניב, בסוף זה אולי גם מעורר מחשבה. זה קולנוע בתוך קולנוע בתוך קולנוע, וכמו גיבוריו הסרט הוא סוג של תוצר של נישואים אכזריים בין אמריקאיות גסה, צרפתיות "אמנותית" וילדותיות בובתית נוסח וס אנדרסון. אם להשוות למשהו, הסרט הזכיר לי בעיקר את הקולנוע הילדותי-בובתי-מגניב-אך-גם-מרגש של מישל גונדרי ("שמש נצחית", "מדעי החלום").

במציאות הסרט הוא מפגש פסגה בין שלושה אלילי קולנוע ומוזיקה אהודים מעולם האינדי האמריקאי והצרפתי. מצד אחד קראקס ("הנאהבים מפריז", "מנועים קדושים"), מהבמאים היחודיים והמוזרים של צרפת שכל אחד מסרטיו שונה מקודמו והפך בדרכו לקאלט. אך הפעם, לראשונה, הוא לא כתב את התסריט וזו לא לגמרי יצירה רק שלו. את התסריט כתבו - ואת השירים הלחינו - האחים רון וראסל מייל, חברי להקת ספארקס. סוג של אורים ותומים בעולם מוזיקת האינדי - אל תשאלו אותי (אבל בסרט לפחות, השירים שלהם מעולים). והדבק שמחבר את שני הצדדים הוא אדם דרייבר ("פטרסון", "מלחמת הכוכבים", "שחור על לבן"), שהפך כבר כשחקן ומפיק לקיסר של כל מה שטוב לאחרונה בקולנוע האמריקאי.

מאז יצא, "אנט" עורר ויכוחים מעט טרחניים בין המעריצים מי בעצם השתלט פה על היצירה של מי. האם קראקס הוא רק "מוציא לפועל" של החזון של האחים מייל שלא ממש יודעים לכתוב סרט, או להפך? בעיני הדיון הזה מיותר. מי שלא התחבר ל"אנט" לא יעזרו לו ההסברים.

וכן, הגיע כאן המקום לומר שמאז בכורתו בפסטיבל קאן הסרט מפצל קהלים ומבקרים. יש כאלה שממש אוהבים (אני למשל) ויש השונאים בלהט. למה? קודם כל, חשוב להדגיש שוב, זה סרט מוזיקלי. ולא סתם מוזיקלי, אלא מוזיקלי רציף. הכל פחות או יותר מושר פה. כמו "מטריות שרבורג", כמו אופרה. שנית, זה סרט ארוך (שעתיים וחצי), רפטטיבי ונודניקי במכוון. הוא לא רץ מסצינה לסצינה, אלא מתעכב על רגעים גדולים מהחיים. כן, בדיוק כמו באופרה.

והוא נפלא בעיני. שימו בצד את כל מה שאתם מצפים מסרט בימים דלוחים אלו בקולנוע. הנה סרט שעושה הכל אחרת. הוא מתפוצץ ממקוריות, הומור, ובסוף גם מרגש. בסיום, מי שמתחבר, רק רוצה להאזין למוזיקה שלו שוב.

אחרי מהדורת אונליין ומהומות בעיר, חזר פסטיבל עכו למתכונת הרגילה, עם יוצרים צעירים ונועזים שלא מפחדים לגעת בנושאים קשים. התוצאה היא לעיתים הנאה תיאטרונית צרופה | שי בר יעקב |

לאחר שנה שבה נאלץ לעבור למתכונת אונליין בשל מגפת הקורונה, וכחצי שנה לאחר שהמחסן והמשרדים של המרכז לתיאטרון עכו הממוקמים באותו מתחם שבו מתנהל הפסטיבל, נשרפו על ידי פורעים ערבים במהומות שפרצו בימי מבצע שומר החומות, חזר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר לתפקד באולמות האבירים היפהפיים. זה כבר אומר משהו משמעותי על השיבה לחיים נורמליים במחוזותינו.

בשנתו ה־42, מחפש הפסטיבל לחזור למקורותיו, שהם החיפוש אחר צורות אמנותיות חדשות וקידום יוצרים צעירים ונועזים, שלא מפחדים לגעת בנושאים קשים. שלוש ההצגות המעניינות שבהן צפיתי בפסטיבל השנה מוכיחות שיש עדיין כיסוי לחזון החשוב הזה.

את הפן הניסיוני המובהק מקיימת ההצגה "אני יושב בחדר", שהיא בעצם שילוב בין אירוע פרפורמטיבי לניסוי מדעי. את הניסוי עורך ד"ר דניאל לנדאו, החוקר את המדיה החדשה והשפעתה על האדם במרכז הבינתחומי. המופע שבנה בנוי בשלושה חלקים. בחלק הראשון הוא מזמין אותנו להשתתף במפגש בתקשורת בלתי אמצעית עם דמות וירטואלית, המוקרנת באמצעות משקפת מציאות מדומה ואוזניות. בחלק השני ישנו מופע קצר של שתי שחקניות המדמות בלייב את האינטראקציה שהתנהלה רגעים קודם לכן בין הדמות הווירטואלית לצופה החי, ומנסות להמשיך אותה למקום של איזון והשלמה. בחלק השלישי מתנהלת שיחה שבה החוקר מסביר לצופים את מהות הניסוי שבנה, ומנסה ללקט את תגובותיהם. המטרה המדעית מתבררת היטב בשיחה (ולא ניתן לחשוף אותה בשל הסכם אישור ההשתתפות ושמירת סודיות הנחתם עם כל משתתף בתחילת המופע). המטרה האמנותית, לעומת זאת, קצת פחות ברורה, ואם להתחשב בעובדה שהחלק הפרפורמטיבי של המופע הוא הפחות מפותח, נראה שעל אף הסקרנות הרבה שהמופע מעורר כאירוע ניסיוני הוא עדיין בוסרי למדי כמופע אמנותי.

מי שמחפש איכויות אמנותיות יותר גבוהות לצד מחויבות חברתית עמוקה יכול למצוא אותן בהצגה "רצח בהסכמה", שיצרה הבמאית חנה ואזנה גרינוולד. זוהי הצגה העוסקת ברצח נשים, שנכתבה על ידי איריס אליה כהן ותהילה אזולאי שאול, ומבוצעת על ידי ארבע שחקניות מוכשרות עם מחויבות עמוקה לנושא. החומר הדרמטי מעובד יפה למעין תיאטרון סיפור טקסי ופיוטי, המתנהל בתוך זירה, שבה הדמויות השונות קמות לתחייה ומספרות את סיפוריהן הכואבים, כשכל סיפור שונה בפרטים אך דומה במכלול השברירי והמעיק. הדרמה החברתית המחויבת הזו אולי אינה מחדשת הרבה בהבנת הסיבות לאלימות נגד נשים, אך מנכיחה בצורה חזקה את האמירה שזו מחלה שיכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן, ושהדרך היחידה להילחם בתופעה היא להפסיק לשתוק ולהסתיר את האמת הכואבת.

ההצגה המדליקה והמפתיעה ביותר שבה צפיתי השנה היא "לפני מי להשתחוות?" שיצרה הבמאית הצעירה אילאיל לב כנען עם צוות נהדר של חמישה שחקנים נמרצים, העובדים בעבודת אנסמבל מרשימה. ההצגה משלבת טקסטים מגוונים מאפלטון ועד לואיס קרול, עם גיחות דרך ברכט, רוזה פרקס ואפילו שיר מתוך "צלילי המוזיקה". גם דמויות יותר אקטואליות, כמו אדוארד סנודן ובנימין נתניהו, מגיחות לבמה ומתערבות בקולאז' הקופצני, הסובב סביב שאלות של מוסר וחברה, חובת הציות לשלטון לעומת החובה המוסרית למרוד בחוקים רעים. בתזמור האירוני התזזיתי שבנתה לב כנען המהלך האינטלקטואלי הפוסט־מודרני הזה הופך לחוויה מבלבלת, מטלטלת, מצחיקה ומפתיעה, שמותירה אותך בסיום עם תחושה של רכבת הרים משוגעת, סערת חושים גדולה והתפעלות עמוקה מהביצוע המושלם של השחקנים המצוינים. איני יודע מה התשובה לשאלה שההצגה מציבה לנו בשמה, אך אני רציתי בסיום להוריד את הכובע בפני היוצרים הצעירים הללו, שהצליחו להפוך דיונים מוסריים כבדי ראש להנאה תיאטרונית כה צרופה.

שורת סיפורי אהבה כושלים מככבים בספר פרוע ומשעשע - "ספר האקסיות" של יאיר אגמון, שמציג מערכות יחסים בלי להקפיד על תקינות פוליטית | רן בן-נון | 4 כוכבים

ברק הגמלוני יודע שאנה היפה נמצאת הרחק מעבר לליגה שלו, אבל הוא חמוד וחושב עליה יותר מאשר על עצמו, וזה נדיר. כך מעיד עליהם יוצרם, יאיר אגמון, שברק ואנה הם גיבורי "אין קליטת ג'י־פי־אס", הראשון בחמשת סיפורי "ספר האקסיות", שכולו סיפורי אהבה כושלים (ספריית פועלים).

לאגמון יש המון הערות כאלו, שצצות במהלך הקריאה, ורובן חכמות, מצחיקות וטובות לב. לא תמיד הוא תקין פוליטית, אבל זה עובר, כי התוצאה פרועה, נוטפת סקס ומשעשעת להפליא, על אף שהספר עוסק בצד הפחות מוצלח של מערכות היחסים – ובעצם, בכולן. למה הרומנים האלה הצליחו פחות? כי אנחנו ליד, אבל לא בתוך, כי אנחנו כמעט, אבל לא לגמרי. כי אנחנו אנושיים. מה שניצת בין ברק ואנה סופו לדעוך כי ככה זה, שום דבר לא נמשך לנצח.

לקריאת הפרק הראשון באתר "עברית"

"כלב גישוש", הנובלה שבמרכז הקובץ, היא סיפור אהבה בין דתיים לאומיים מרמת הגולן: חיים, שבטעות דורס זאב פראי ומטפל בו בביתו משל היה כלב מחמד, ואביה, שעושה שירות לאומי בחברה להגנת הטבע ונחלצת לעזרתו. זה כל כך מהוסס ומבולבל, שמתחשק לחבק את שניהם ולומר להם שיהיה בסדר, החיים מלאים בכאבים ומרורים לרוב, עד שמגיעים לייאוש השקט הבוגר של גיבורי הסיפורים האחרים. כל אהבה טומנת בתוכה את ניצני חורבנה, והיא תמיד נחרבת – גם אם נשארים יחד. אבל אגמון משחרר עוד "אוי ואבוי", "אוחחחח" ו"וואט דה פאק", כאילו היה החבר הכי טוב שלכם, ומסכם שגם אם האהבה כשלה, משהו ממנה בכל זאת נשאר בלב.

עם זאת, הסיפור המקסים בקובץ נקרא "להיות רק ורק", ועוסק בכלל באהבה עצמית. עדי, 37, יועצת אסטרטגית נשואה ואם לשתיים משכונת בבלי בתל־אביב, נרשמת לסדנת פריון החוגגת את המחזור החודשי, שהוא בעצם מעגל החיים הנשי, ואכן מגלה את עצמה בפרץ אדיר ומרטיט של תשוקה וחדווה. בניגוד לסיפורים האחרים, כאן האהבה טהורה, אמיתית, חסרת מעצורים ומושלמת. אז תאהבו את עצמכם, מגיע לכם!

חצי שנה אחרי המבוכה של גילוי אפליה גזעית במערכת הפודקאסט הכי מתקדם באמריקה, "Reply All" חוזרת לעצמה עם פרקים מרתקים ואפילו מרגשים | אסף יערי | 4.5 כוכבים

לפני חצי שנה סער עולם הפודקאסטים האמריקאי בעקבות השערורייה הגזענית בהסכת הפופולרי והחדשני "Reply All". אמנם לא מדובר בפעילות גזענית של הקו־קלוקס־קלאן או של מעוזי הרפובליקנים בדרום העמוק, אבל התברר שאחד המגישים וכתבת בכירה פעלו נגד התארגנות של עובדים מוחלשים, רובם אפרו־אמריקאים. השניים נאלצו להתפטר.

האירוע היווה מהלומה לקהל המאזינים הגדול והנאמן של הפודקאסט שהתמקד בזוויות שונות של רשת האינטרנט, מהצד הדיגיטלי ועד לזוויות אנושיות לגמרי שלא תמיד קשורות לטכנולוגיה. היוצרים של ההסכת תמיד הצטיינו בחשיבה מקורית, ובהגשה מבריקה של התכנים. האם יצליחו אי פעם להתאושש?

אחרי שפירסמו פרק אחד של הכאה על חטא וגילוי נאות על מעשיהם של חברי הצוות שלהם, יצאה התוכנית לדרך בהרכב מחודש, כולל מגיש שחום עור ממוצא אנגלי, עמנואל דז'וטשי, לצד המגיש הוותיק אלכס גולדמן.

בהתחלה באמת נשארו בתחומי הרשת, עם פרקים מצוינים על היסטוריית החיפוש האישית בגוגל, על אתר שמשמיד את עצמו ועל חשבון טוויטר בלי שם משתמש. לאט־לאט נראה שהתוכנית חזרה לעצמה עם פרקים מבריקים על האלגוריתם של טיקטוק שיודע בדיוק מה להראות לנו, ועל האקרים שפרצו למשחק רשת פופולרי והצליחו להרוס את הכיף לכל האחרים.

בפרק האחרון הם התגייסו לפתור שאלה קשה: איך שומרים על השפיות בימי הקורונה? הפרק לוקח אותנו מהמושג היפני "מויה מויה" שמתאר "ענן שמכסה את הלב והמוח", דרך המפיקה אנה פולי שחושפת את ההתמודדות שלה עם הפרעות אכילה, במיוחד בתקופה של בידוד חברתי, ולסיכום יוצאים שני המגישים להירגע דווקא בדיג בחופי ניו־יורק. זה פרק אמיץ, שכולל חשיפה אישית וניסיון לחדור ללב המאזינים שחווים את המגפה בצורות שונות.

הבשורה המשמחת היא ש"ריפליי אול" חזרה לעצמה והיא שוב הדבר הנכון לשמוע באוזניות, גם עם עננה קטנה מהעבר.

לכל הפרקים של "REPLY ALL" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר

https://gimletmedia.com/shows/reply-all

הפרק האחרון

https://gimletmedia.com/shows/reply-all/emh3ag2/179-pandemic-be-damned

גם ב"כמו ששומעים", האלבום החדש והיפה שלו, מאור כהן מחדש ומתחדש, הרבה בזכות החיבור עם הסופר והמשורר אודי שרבני | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

פעם, כשעוד מכרו פה דיסקים, תעשיית המוזיקה המקומית השתדלה להתכנס סביב ראש השנה ופסח – ולשגר לקראתם את התותחים החדשים אל החנויות. באינדי זה התנהל טיפה אחרת גם אז, ככה שהעובדה ש"כמו ששומעים", האלבום החדש והיפה של מאור כהן ואודי שרבני יוצא קצת מתחת לרדאר במהלך רצף החגים ולא לקראתם, נשמעת די הגיונית.

אם יש דבר אחד עקבי בקריירה של כהן זאת ההתעקשות של האיש המצחיק הזה שלא לחזור על עצמו. למרות שגם כאן נמצא השותף הכי ותיק שלו, פיטר רוט, והשירה הנונשלנטית והאריק איינשטיינית של כהן לאורך "כמו ששומעים", מזכירה לעיתים את אלבום הסולו הראשון והנהדר שלו (למשל ב"לומדים לחיות עם זה" הכיפי או ב"עדין וגם שורט" הנהדר), הוא בכל זאת נמצא במקום אחר.

הרבה מהקרדיט על השינוי הזה מגיע לבעל הבית השני של האלבום - אודי שרבני, סופר, משורר ואחד מכותבי הרוק היותר מסקרנים שפועלים פה בשנים האחרונות. שרבני לא רק חתום על הטקסטים פה, אלא גם מקריא את חלקם בדואט עם כהן ששר ("לונג שוט לקומדיה, קלוז־אפ לטרגדיה", "בסוף זה נמאס" ו"אתה עדיין רצוי כאן"), לא מעט מהקסם המיידי של "כמו ששומעים" מגיע מהחיבור ביניהם. יש הרבה שורות יפות ב"כמו ששומעים", אחת מהן נמצאת ב"לונג־שוט לקומדיה, קלוז־אפ לטרגדיה" השירי־דיבורי ("לפעמים, כמו בסרט לחימה אסייתי / הכתוביות לא תואמות את מה שכבר מצאתי – חיים שלמים עוברים בין תנועות שפתיים לשפה המדובבת / שם האכזבה אורבת / "אתמולַיִים", "מחָרַיִים" - לא שלשום, לא מחרתיים").

היופי באלבומי לו־פיי (אלבומים המוקלטים במכוון בהפקה מינימליסטית) כמו "כמו ששומעים" הוא שבמהלך ההאזנה לתוצר המוגמר אפשר - ודי בקלות - לפרק אותו לגורמים ולהבין כיצד הוא נוצר. הוא אמנם קורץ פה ושם לרוק העברי של לפני 40 שנה ("לומדת גרפולוגיה"), אך מעדכן אותו לפרקים עשור קדימה עם נגיעות אלקטרוניות ניינטיזיות (את "צליליות", למשל, תוכלו לרקוד במסיבה). יש מספיק אנשים שגם ב־2021 הטעם המוזיקלי שלהם התקבע בעשורים האלו, והם ישמחו להעביר חצי שעה וקצת (זה באמת אלבום קצר) עם "כמו ששומעים".

https://open.spotify.com/album/6JomIAFiy6jjTqx1TGcwVu