קרן אור

מאז שדרור קרן החל לשחק אב שמצבו הנפשי של בנו מידרדר בעקבות גירושי ההורים בהצגה "הבן", ניגשים אליו ואל שאר השחקנים הורים ובני נוער ומשתפים אותם בגיהינום הפרטי שעבר עליהם. "לפני שנתיים וקצת הייתי במקום הזה", כתבה להם אחת הנערות. "אמנם אף פעם לא היה לי את האומץ באמת לעשות את זה עד הסוף, אבל כן הייתי במצב של לחתוך את עצמי בידיים, בבטן, אפילו בפנים בשלב מסוים. כשראיתי את ההצגה היום, זה החזיר אותי למקום שהייתי. אין לי מילים להסביר כמה זה היה אמוציונלי ומשמעותי בשבילי, ובאיזשהו מקום גם הכניס מאוד לפרופורציות, לדעת שאני לא היחידה. זה נתן לי המון כוחות וביטחון, אבל אני בעיקר שמחה שמעלים את הנושא הזה ומדברים עליו".

"המילה שליחות חוזרת המון פעמים בשיחות או במסרים שאני ושאר השחקנים (אלון סנדלר, שרה פון שוורצה, נטע גרטי ומיכל עוזיאל) מקבלים", אומר קרן. "המחזה הזה מטלטל באמת שלו, בכך שהוא מביט לנו ישר בעיניים, שם מראה ליחסים של כל אבא עם הבן או הבת שלו, של כל אם עם הבן או הבת שלה".

ההצגה, שכתב פלוריאן זלר, ביים גלעד קמחי ומועלית בתיאטרון הקאמרי, זימנה לקרן גם שיחות מרתקות עם עמרי ויהלי, הבנים שלו ושל מאיה חנוך, אשתו הראשונה. "גם אני חוויתי גירושים, פעמיים, אבל אצלנו זה היה אחרת", הוא אומר. "ההצגה הייתה פשוט הזדמנות לפתוח דברים, להסתכל על זה מפרספקטיבה אחרת. לא בגלל שהסתרנו משהו. כל בית שמתפרק גורם לרעידת אדמה עם השלכות לכל מיני כיוונים. בוודאי שאין הורה שלא טועה, וגם אני עשיתי טעויות. יצא שכל התפקידים האחרונים שלי הם תפקידים רגשיים מאוד, ועמרי אמר לי, 'אבא, כשאני רואה אותך בוכה בהצגה, זה קשה לי, ואני מיד מתחיל לבכות. אני לא מסוגל להפריד".

|

"הזדמנות לפתוח דברים". קרן בהצגה "הבן" | צילום: עפר רוזנפלד

נזק של שנים

קרן, 57, מטובי השחקנים בארץ, נולד בגבעת המורה ועבר עם משפחתו לבאר שבע בגלל הקריירה הצבאית של אביו, עד שהתמקמו בכפר סבא. הוא שירת בתיאטרון צה"ל, ועם סיום השירות החל לשחק בתיאטרון חיפה, המשיך בתיאטרון הבימה וכבר שנים ארוכות שהוא מבכירי שחקני תיאטרון הקאמרי. מאז שיחק עשרות תפקידים שזיכו אותו בשבחים רבים, במיוחד בשתי ההצגות האחרונות שלו – "אישה בורחת מבשורה" ו"סוס אחד נכנס לבר".

לא מזמן סיים להצטלם לסרט "טור פרידה" של רוני ניניו, שבמרכזו 24 שעות מאוד קריטיות בחיי משפחתו של עיתונאי במהלך הקורונה, בשלהי ימי שלטונו של נתניהו. "אני מקווה שזה באמת אחרית ימי שלטונו", הוא אומר. "עוד לא הסתיימו ההשלכות של השלטון שלו. אני זוכר שקפצתי לבקר את רוני פינקוביץ', חברי היקר, באחת הפגישות האחרונות שלנו, ורוני אמר לי, 'דרורי, הסיפור הוא כבר לא ביבי. זה אנחנו. דיברנו על המורשת של ביבי שהיא החלוקה למחנות, השיסוי העדתי, ושימת האנשים מחוץ לגדר בכל מיני רמות. זה משהו שמחלחל עמוק, מתבצר, וששאר העולם ימות. זה האסון שלנו. אם זה לא ישתנה, לא תהיה לנו תקומה בעיניי".

קרן ובת זוגו, זמרת האופרה גוני כנעני, חלו בקורונה, והחלימו ממנה מבלי שסבלו מתסמינים חמורים. "אחרי כל מה שעברנו, אנחנו לא יכולים להתעלם מדברים שמתבררים אל מול עינינו", הוא אומר. "שקרים, פוליטיקה, חוזים חסויים וקמפיין חיסונים שאפשר להגיד עליו 'זה מדע!' אבל הבעיה בעיניי היא בעיקר באלה שמדברים בשמו, ומשתמשים בו באופן מקומם. הפגיעה בחירות, במקור הפרנסה, בחינוך הילדים ובבריאות נפשם של בני האדם, כל אלה הפכו זניחים. החרדה הפכה לא רציונלית ולא פרופורציונלית.

"אנחנו כבר לא במארס 2020. יש פה עליהום שלא מקובל עליי. מישהו פה מנרמל את מצב החירום במקום לחתור לחיים. יש עוד דברים. יש נוער וילדים שנדפקים בזומים האלה. עוד כמה הפגנות של רופאים נצטרך לסבול עד שמישהו יביא את התקנים שהם צריכים? יש עוד נזקים חוץ מקורונה - נזקים נפשיים. יש לי חברים, מטפלים ומטפלות, עובדים סוציאליים, שמדברים על נזק של שנים".

איך שרדת את הקורונה מבחינה מקצועית?

"לי לא היה קאמרי ולגוני אשתי לא הייתה אופרה. מתוך האילוצים, מתוך משבר הזהות, הבאנו את עצמנו למפגשים מרגשים עם הקהל. בין הסגרים הופענו לפני שלושים איש. אני הופעתי לבד עם הסטנד־אפ שלי, וגם עם גוני ופסנתרן. היינו במושבים, בקיבוצים, אצל אנשים בחצרות. הבנת שמעבר לצורך שלך להופיע ולהתפרנס, גם הקהל מאוד רוצה את זה".

קרן עם אשתו גוני | צילום: אילן בשור

לא היה לכם לפעמים צפוף מדי בבית?

"לנו זה היה נפלא. אמרתי כל הזמן שאם להיות עם מישהי בתקופה כזאת, זה רק עם גוני. שנינו עובדים נורא קשה כל הזמן, ופתאום יכולנו להישאר בבית בלי לעשות כלום. אוכלים, מבשלים, נוסעים לטייל".

עד שנמאס מהגיטרה

קרן היה נשוי למאיה חנוך, בתו של שלום חנוך, ממנה נולדו ילדיהם - יהלי, אנימטור מוכשר, בוגר בצלאל, ועמרי, מוזיקאי מסקרן שעומד לפני אלבום ראשון. מנישואיו השניים לשירה רוזנפלד נולדו התאומות נטע וליבי, היום בנות 15, שחיות בארצות הברית. "הריחוק מהתאומות בתקופת הקורונה היה מאוד לא פשוט", הוא אומר. "ראיתי אותן בפעם אחרונה בנובמבר וזה מאוד קשה. אנחנו כל יום בווטסאפים ובסקייפים, אבל אני מקווה שמעכשיו יהיה בסדר".

אף אחד מהילדים שלך לא בחר במשחק כמוך?

"הילדות שלי משחקות. לא יצאו לי בנים של היי־טק ומכונאות רכב. שום דבר לא היה ברור בבחירות שלהם. הם יצרו את עצמם לבד. יהלי צייר מאז ומתמיד – אמא שלו מאיה היא ציירת מופלאה. כילד, עמרי נכנס לאיזו חנות. הם היו אמורים לקנות טמבורין למישהו ליום ההולדת. הוא ראה גיטרה קטנה, התיישב על הגיטרה, שם אותה הפוך כמו פול מקרטני, ומאז לא עזב אותה. המורה שלו בבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו אמר לי: 'אני זוכר שהוא היה הולך עם הגיטרה לשירותים'. הוא כותב באנגלית, וכבר הספיק לעבור כמה פאזות כמוזיקאי. הוא אמנם לקראת אלבום ראשון, אבל כבר עם חומר לאלבום שני. הסינגל הראשון שלו, Love in Mind, היה השיר המושמע במצעד השנתי של רדיו 88. יש לו המון השמעות בספוטיפיי. שלומי שבן אירח אותו בתוכנית שלו עם אביב גפן והם שרו שם את 'יומן מסע' ביחד".

הוא מתמודד יפה עם הייחוס המשפחתי.

"הוא פשוט יודע מי הוא ויש לו טעם ופרסונה. גם כשהוא עלה בגיל צעיר לבמה, כשסבא שלו (שלום חנוך) אירח אותו, הוא פשוט עלה לנגן. הוא מתעסק עם המוזיקה ולא עם מה נראה ואיך נראה. בגילו לא ידעתי מימיני ומשמאלי. הייתה לי את המתנה הזאת, שידעתי שאני שחקן, ולקחו אותי לתיאטרון חיפה בתחילת דרכי, אבל הידיעה הברורה הזאת של לכתוב את החומרים שלי ושיהיה לי טעם מובהק כמו לו, לאחיו ולאחיות שלו - רחוק ממני. הם שדרוג של הדור שלנו. יש להם אינטליגנציה רגשית שאנחנו נשארים חסרי מילים. הוא גם יכול היה לזרוק את הגיטרה ולהשתעמם ממנה, אבל הוא התאהב בה. היא הייתה מונחת לידו תמיד. זה נהדר, כי אתה רואה ייעוד של בנאדם".

לך היו חלומות להיות מוזיקאי?

"אני מוזיקלי, אבל לא זמר. הייתי מת לנגן. למדתי גיטרה כילד בגבעת המורה, אבל היה לי מורה שהמאיס עליי את זה, ולא היה לי כוח לחזור לזה אחר כך".

כותב מחזה חדש

הקולנוע מאיר אל קרן פנים בשנים האחרונות, אחרי שבמשך שנים גילם בו תפקידים קטנים. מלבד הסרט "טור פרידה", הוא הצטלם לסרט Home – שאותו יצר יחד עם בני פרדמן, ובקרוב יתחיל להצטלם לעוד סרט. רועי ניק וירדן תוסיה כהן משחקים לצידו של קרן ב־Home. "זה סיפור אמיתי, המבוסס על סיפור חייו של בני, על איש דתי משכונת גאולה בירושלים, שיצא נגד הקהילה שלו. הוא פשוט עזב את הישיבה יום אחד, ופתח חנות מחשבים קטנה. העסק שלו גדל והתחילה מלחמת עולם בינו לבין הקהילה. עשו לו את המוות. הוא הוכה עד אובדן הכרה ושכב בבית חולים", הוא מספר ומראה לי תמונה שלו מהסרט - מזוקן, מגבעת לראשו.

מחר ישתתף קרן ב"המטפלים", קריאה מבוימת בתיאטרון בית ליסין של המחזה האחרון שכתב חברו הטוב רוני פינקוביץ', שנפטר מטרשת נפוצה בדצמבר האחרון. "הכרתי את רוני בצבא, והיה לו חלק בהבאתי להבימה. אחר כך אני התחלתי את המסע שלי והוא את המסע שלו. פה ושם נפגשנו על הדרך, אבל לא הרבה. החברות התחדשה לפני חמש־שש שנים, כשהוא כבר היה בכיסא גלגלים. שם היה חיבור ממקום אחר, מאוד חזק וכיפי ומלא צחוקים וחוכמה. היינו מראות אחד לשני. זה היה דיבור שהילך בשדות מאוד לא פשוטים, ומוות ופחדים שריחפו מעל זה".

חיבור ממקום אחר. קרן עם חברו הבמאי רוני פינקוביץ' ז"ל | צילום: עדי עזרא

שוחחתם הרבה על זה?

"רוני תמיד אמר בהומור המופלא שלו ובצחוקים שתמיד היו לנו – 'אני איתי אנגל של הגיהינום שאני עובר עם מחלת הטרשת. אני זה שמדווח עליה. לבנאדם היה קשה אפילו להרים כוס, והוא דיבר על זה. מסיבת הפרידה הייתה בשבת וביום שני הוא נסע אל מותו, ואני חשבתי, מה, אני עכשיו מחבק אותו בפעם האחרונה? שאלתי אותו בערב איך היה לך במסיבה? והוא אמר, 'הכל. מכל קשת הרגשות'. זה היה אירוע שאני לא אשכח כל החיים. הייתה שם המון אהבה. תמיד בהלוויות אתה אומר, אם זה שעכשיו בארון היה יודע כמה אהבו אותו ומה אמרו לו? ובאירוע הזה כולם אמרו לו כמה הם אוהבים אותו. האיש השתחרר. בנסיבות שהיו הוא בחר בזה. גם תומי אשתו והבנות סיפרו שברגע שזה נגמר הוא חייך. הוא הרגיש שהוא משוחרר מכבלי הגוף. מאז אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מרים את ראשי לשמיים, מחייך ומודה. נורא רציתי שיראה אותי במחזה הזה. הוא ביים את 'האבא', מחזה אחר של פלוריאן זלר. יש מעט מאוד אנשים שאני מכיר בתיאטרון ובדור שלנו עם כזאת מסה של ידע. מי יודע עוד כמה אנחנו נחיה, אפרופו רוני, אפרופו רמה מסינגר".

"על האש", מחזה הביכורים של קרן שהוצג בקאמרי, זכה להצלחה. עכשיו הוא עסוק בכתיבת מחזה חדש. "יש לי דראפט, אבל אני לא שלם איתו" הוא אומר. "הוא מתעסק במשפחה. אני סאקר של המין האנושי. אני מסוקרן מהאדם. אני רוצה לראות את זה, לכתוב על זה ולשחק את זה. סופוקלס אמר באנטיגונה, יש שפע פלאים מדהימים, אך אין דבר מה מדהים כמו האדם'".