אי האהבה לישראל
הנופים מרהיבים והשלווה מהפנטת, אבל דווקא תמונות מציד לווייתנים אכזרי היו אלה שפרסמו בעולם את המדינה הזעירה איי פארו, שמעטים שמעו עליה קודם. הם אגב שמעו עלינו, מה זה שמעו - התאהבו. הם מבקרים פה באלפיהם, לא מוכנים לשמוע ביקורת על ישראל - וגם שרים בעברית ומציינים בטקסים שמות של חללי צה”ל. תשכחו ממיקרונזיה, והכירו את החברים שלנו באוקיינוס האטלנטי
התשובה הנכונה לשאלה "מה זה ההפך מישראל" לא תופיע בשום מבחן פסיכומטרי. למעשה סביר שהיא בקושי תופיע איפשהו בכלל, כי רוב הזמן היא מוקפת בערפל סמיך וכמעט בלתי נראית מהאוויר.
בואו לא נבזבז זמן בקשר לזה: ההפך מישראל - בכל דרך שתוכלו לחשוב עליה - זה איי פארו.
המקום הרגוע, התמים, והשלו לחלוטין הזה – 18 איים קטנים שפוזרו כמו זריקת קוביות אלוהית באוקיינוס האטלנטי שבין איסלנד לדנמרק - הוא - ולא שום קיבוץ ישראלי בקופנגן - החלום האמיתי שלכם, או כמו שאומר רון אשרוב, 27, שבילה שם תקופה: "המקום הכי מדהים שהייתי בו. איך שראיתי תמונות - וזה נראה משוגע - הבנתי שאני חייב להיות שם".
המקום הזה ירוק. כולו. הנוף דרמטי, הצוקים הגדולים משתפלים לתוך האוקיינוס, האוקיינוס יפהפה ומניב את הסלמון והדגה הטובים ביותר בעולם, הגבעות מוסיפות פסטורליה, הבתים פרטיים וכפריים וגגותיהם מרופדים לא פעם במדשאה שמגינה עליהם מפני נקישת הגשמים הכבדים ומדליפות. הכבשים המקומיים - שחלקם נראים טוב מספיק כדי להרוויח גלילה ימינה בכל טינדר - עולים בכמותם על התושבים (80 אלף כבשים לעומת כ־50 אלף תושבים) וגם שומרים על הגגות מטופחים ולעוסים.
כן, תחזוקת גגות באיי פארו אינה כוללת זיפות; פשוט מעלים כבשה לגג המשופע ומאפשרים לה לבלוס למשך שעה, שעתיים גג.
מה עוד? אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר. "כולם שם מכירים את כולם", אומר אשרוב, "כולם עוזרים לכולם עם הכבשים, מאוד אוהבים כדורגל, אין שם פשע, בכלא יש מקום לאיזה שישה אסירים והעבירה הכי נפוצה היא נהיגה בשכרות".
מספר הטלפון של ראש הממשלה (שש ספרות, כמו כולם בפארו) מופיע בספר הטלפונים למקרה שמתחשק לכם לאחל חג שמח (ראש הממשלה הקודם, אגב, אקסל ג'והנסן, היה בעברו אלוף האיים בריצת 100 מטר). על אחד מ־18 האיים, קולטור, גר זוג אחד בלבד, כשחצי מהשנה הבעל נוסע לעסקיו והאישה מדגימה בגופה את המכתם "כל אדם הוא אי". התחבורה הציבורית חינמית, העונש המרבי על עבירות פליליות עומד על שנה וחצי - ובמקרה שדרוש יותר, האסירים משונעים לדנמרק.
"זוכר את הסדרה 'איים אבודים'?" שואל אותי, רטורית, אורי בורנצווייג, הישראלי הכי ותיק באיים. "אז זו בול הייתה ההרגשה שלי כשהגעתי לשם פעם ראשונה עם מעבורת מסקוטלנד בשלג כבד באוקטובר 94'. זו הרגשה של מקום שאין בו אף אחד. אפילו לא עצרו אותי בכניסה, לא בדקו כלום. אמרו לי: תבוא מחר, נבדוק לך את הדרכון".
הדברים קצת השתנו מאז, ועדיין, מי שמגיע לאיי פארו פעם אחת לא יכול להיגמל מזה. "לכל כיוון שאתה לא מסתכל שם, אתה בתוך גלויה", אומר עמרי גלפרין, 46, עיתונאי טיולים שהגיע למקום לפני 15 שנה כדי לעשות כתבה ל'טבע הדברים', ואז חזר לשם כדי לעשות כתבה ל'רואים עולם', ואז חזר ואמר לאשתו: תארזי. "בכל אחד מחודשי השנה, בכל שעה, הגלויה הזאת יכולה להשתנות כי מזג האוויר משתנה שם תוך שעה, משמש לגשם לסופה לערפל סמיך. ואתה מוקף פיורדים, ושירי עם, והולך ברחוב ופתאום שומע מאיזה בית אנשים שרים כאילו זה עולמו של טוב־טוב הגמד. הרבה פעמים לא האמנתי שאני חי בתוך המקום הזה. אתה חי בתחושה שאתה מאוד לא מאוים בשום דרך. התמימות שם מלאה ויפה וקסומה".
גלפרין השלים שם את כתיבת ספרו הראשון, 'האי בקצה האוקיינוס' - שעלילתו מתרחשת בפארו - וכשאשתו סיימה את התפקיד שקיבלה במפעל התרופות הקטן של האיים, הם ושני ילדיהם עזבו את המקום. "הייתי חוזר לשם מחר בבוקר", הוא מצטער לומר, "הילדים כבר דיברו פארואזית שוטפת כי אין שם בית ספר בינלאומי - אתה זורק אותם בבתי הספר המקומיים - וכבר היה להם מבטא עמוק, וזה היה מדהים".
גם הקורונה בקושי הורגשה באיים, ודווח רק על שני מתים שהיו חולים במחלה, גם אם לא נפטרו ממנה ישירות. הבידוד הגיאוגרפי, כמובן, מסייע.
עד עכשיו כל זה נשמע לחלוטין כמו שום דבר שקשור לישראל, אבל הנה הטוויסט: הם אוהבים אותנו. ממש. לא מדובר בתנאים של חיבה בנוסח האמריקאי; מדובר באהבת־אמת יוקדת. באיי פארו פשוט משוגעים על ישראל. מעריצים.
בכנסיות הרבות - ורוב תושבי האיים הם נוצרים לותרנים ומיעוטם אוונגליסטים - תלויים גם דגלי ישראל. גם בבתים. מגיני דוד קבועים על חלונות ומצטרפים לכל קישוטי החג האחרים בבתים. מסעות לישראל הם נחלת רוב התושבים בשלב כלשהו. "הם חובבים מוטרפים של ישראל", מעיד גלפרין. "יש שם חג לאומי שנתי - הולוסאקה - שבמסגרתו מקימים בית פארואזי־ישראלי עם סרטים על ארץ הקודש והסברים על מנהגים ישראליים. "הם עושים שם טקס יום השואה, שרים שירים בעברית בטקסים המקומיים שלהם, במשחקי ספורט שם תמיד תראה גם דגלי ישראל לצד דגלי פארו, וכשיש בישראל הרוגים בפיגועים או חיילים מתים הם מקריאים בטקסים שלהם גם את השמות שלהם ומספרים מי היו, ואתה רואה לפעמים מקומיים בוכים או מתרגשים מאוד מהסיפורים האלה על אנשים שלא הכירו. והם מוציאים אלפי אנשים כל שנה לביקורים בישראל".
אוקיי, מה נסגר?
× × ×
קודם כל, בואו נשמח בזה. איי פארו מצטרפים למסורת מפוארת של מדינות מיניאטוריות שמחזיקות לעצמן אהבת ישראל כתחביב צדדי, ואם תרצו, אנחנו רק הולכים ומשתפרים; מיקרונזיה, המעריצה הקודמת שלנו, מונה כחצי מיליון תושבים, אבל איי פארו זערוריים בהרבה; 50 אלף תושבים, כאמור, רבים מהם היו בישראל יותר מפעם אחת, והם מקיימים אתרי אינטרנט פעילים בנושא ישראל, עמוד פייסבוק שמוקדש לנו, ואמונה עזה שהארץ המובטחת - עם כל היופי וההרמוניה האינסופיים של האיים - היא בכל זאת מדינה מוכת שרב במזרח התיכון.
איך זה קרה? עוד לפני העניין הנוצרי, שנות ה־70 וה־80 שיגרו אינספור פארואזים להתנדב בקיבוצים בישראל. "אתה לא מאמין באיזה חורים אתה מסתובב שם ומישהו אומר לך 'התנדבתי בקיבוץ'", אומר גלפרין, "אולי זה כי הם אנשים מאוד חמים וקהילתיים למרות הקוד התרבותי הסקנדינבי שלהם. באים אליך הביתה ולא דופקים בדלת, משאירים דלתות פתוחות, זה מאוד נעים".
הפארואזים מזכירים ישראלים גם במשפחתיות. בניגוד גמור לסקנדינבים אחרים, הם מטפחים משפחות גדולות ורובם מביאים לעולם שלושה־ארבעה ילדים, עניין שמחייב מעקב צמוד כי "זו אוכלוסייה קטנה ואתה חייב לשים לב אחרת בסוף תצא עם בת דודה שלך", אומר אשרוב.
מעבר לזה, אין שום קשר בין הפארואזי המצוי לישראלי־ספיאנס. "ישראלים הם קלילים וכריזמטיים, ואני אוהבת את זה", מסבירה לי מייגון סולומונד, 62, שהתמחתה בתיירות מפארו לישראל ומנהלת את עמוד הפייסבוק שממנו לא הבנתי מילה, "ידידות ישראל־איי פארו". "הפארואזים הם שקטים ומופנמים, ואני מעדיפה אנשים מוחצנים יותר. כשאני בישראל אני מרגישה בחיים. בפארו הכל יפה, וזה די משעמם. יש לנו המון ים אבל אין דרך לשחות, הוא קר מדי, בסביבות עשר מעלות בקיץ".
אז כן; כשאתם מגיעים ממקום כמו איי פארו - אגב, ישות אוטונומית עם בית נבחרים משלה ושפה מסובכת מספיק כדי להבריח מתעניינים, שעדיין מנוהלת חלקית על ידי דנמרק - לפעמים הכיעור והשרב הישראלי הופכים לאטרקציה.
"לקח לי שבועות להתרגל לעובדה שאין לכם תרבות של תורים - כולם פשוט דוחפים. בהתחלה ניסיתי להיות מנומס ולא לדחוף, אבל בסוף גיליתי שהתור שלי פשוט חומק ממני, אז התרגלתי גם לדחוף בתור", מספר ביורגפינר היינסן, 32, תושב איי פארו עם רקע בכמורה שהתאהב בישראל מספיק כדי להפוך למורה להיסטוריה של ישראל ולמדריך קבוצות מקומיות שמגיעות לכאן. "וכשחזרתי לפארו הבנתי שהשתניתי, כי תכף כשהמכונית לפניי האטה, מיד התחלתי לצפור, ואז הסתכלתי על אשתי ופתאום אמרתי: 'למה עשיתי את זה?'"
אבל במקור ההתאהבות שלכם בישראל היא דתית.
"כן. לא משנה בכמה דרכים הבנת את התנ"ך קודם, ברגע שאתה מתחיל לטייל בישראל התנ"ך הופך לתלת־ממדי. וישראל זה סיפור האהבה המושלם; מדינה עם אנשים פגועים שקובצו מכל העולם, עזבו את המשפחות והתרבויות שלהם, ובנו ב־70 שנים משהו משום דבר. זה כמעט סרט הוליוודי".
ההתאהבות בישראל הביאה אותו לנסות לחיות כאן פעמיים עם אשתו ושני הילדים, ולחזור לביקורים ולהדרכת קבוצות עוד 14 פעמים. לא, הוא לא שוקל להגר, "אני אוהב את פארו, היא מאוד שלווה, אני יכול לתת לילדים שלי לצאת לשחק בחופשיות בחוץ והכל מאוד בטוח וצפוי, שום דבר קשה לא קורה שם חוץ ממזג האוויר, שיכול להשתנות מיד, בזמן שבישראל זה ההפך; אתה תמיד יודע מה יהיה מזג האוויר - חם - אבל אין לך מושג מה עלול לקרות במהלך יום. יכולה להיות גם התקפת טרור".
ואתה אוהב את זה.
"אני אוהב את החיים בישראל. את האוכל, את מזג האוויר, את הווייבים השונים".
בכל הקשור למזג האוויר, אגב, אפשר להבין את ההיקסמות; איי פארו מעורפלים וגשומים כמו שישראל שמשית, כלומר כל הזמן. "הטמפרטורה באיים די יציבה לאורך השנה, בין אפס ל־13 מעלות", מבהיר יוסי גולן, במקור מרחובות, שמתגורר עם אשתו ושני ילדיו בפארו זה ארבע שנים. "בחורף המקסימום זה שלוש מעלות, ובקיץ ביום טוב תגיע ל־13. אומרים שבגלל ההתחממות הגלובלית נקבל שם אפילו יותר משקעים, אם זה בכלל אפשרי. נדיר כבר עכשיו שיש שלושה ימים בלי גשם".
מתחילים לאבד חשק? חכו. בואו נדבר על האוכל, שמורכב בעיקר מדגים מכל הסוגים ומכבשים, שאותם תולים - ללא סחיטה - בחדרים מיוחדים שנמצאים בכל בית ועונים לשם "צ'אטל". "בחדר תולים בשר כבש או דגים לייבוש, ובהמשך אוכלים אותם. בבטן הישראלית שלי זה לא מתעכל", אומר גולן, "אבל לחובבי ביף־ג'רקי ובשר נא למיניהם, יש שם מה לאכול".
בעצם איך הגעת לשם?
"אשתי היא ילידת המקום. הכרתי אותה ב־2008 כשהייתי בטיול במקסיקו עם שני חבר'ה, וחדר לידנו במלון היו, לשמחתנו, חמש בנות פארואזיות. בהתחלה חיינו ארבע שנים בארץ, אבל היא רצתה לחזור הביתה, ועברתי איתה".
עבר לך בקלות לעבור לשם?
"אני בן אדם שהכל, יחסית, בא לו בקלות. אבל לישראלים ולזרים אחרים זה לא מקום קל להיות בו. זו חברה מאוד הומוגנית, אין הרבה זרים וקשה להסתדר שם בלי שפה, כלומר שצריך לדעת אנגלית, דנית וגם פארואזית. אני לא ידעתי אף אחת מהן. היום אני יודע פארואזית ברמה בינונית".
איך אתם מבלים שם?
"אני גר בבירה טורסהאבן, אז אצלנו יחסית יש אקשן. יש לנו קניון אחד, היחיד במדינה, הוא סביר, שלוש קומות, בערך בגודל של הקניון בנס־ציונה. יש מבשלת בירה מקומית לא רעה, יש מותגים של צמר מקומי וביגוד יקר להחריד, ויש המון מקומיים שמתעסקים בחתירה והרבה צעירים מבלים במועדוני חתירה, הולכים בערב לקומה העליונה מעל לקיאקים, וכמו נורדים טובים שותים למוות".
אז יש שכרות ואלימות?
"לא. יש מספר מועט מאוד של אלכוהוליסטים, אין אלימות, אם יש קטטה איפשהו אתה תשמע על זה בחדשות, כולם יודעים מי השתתפו, ומהר מאוד נהיה להם שם רע, אז צריך להיזהר. זה כמו קיבוץ".
וחוץ מהעניין הקיבוצי הם דומים לנו במשהו?
"מצד אחד זו חברה די שמרנית־נוצרית, אבל נישואי גייז ונישואים אזרחיים מקובלים, ויש הרבה זוגות כאלה עם ילדים. בסך הכל זו חברה מערבית, מושפעת המון מדנמרק, אבל יש להם עדיין את הנימה הדתית. ויש איזה דמיון בינינו לביניהם, כי גם הם מדינה באמצע שום מקום בלי משאבים טבעיים, וחוץ מדיג וחדשנות אין להם יותר מדי".
כלומר, יש להם את ישראל. שנחגגת ומדווחת ומשמשת נוכחות קבועה במרחב הציבורי ובחגים הלאומיים. "אני מאמינה שהמשיח הוא יהודי, וכשהוא יגיע הוא ימשול בישראל ויהיה מלך היהודים, והנוצרים שמאמינים במה שהיהודים מייצגים יהיו חלק מזה", מבטיחה לי מייגון סולומונד.
זו בעצם הגרסה האוונגליסטית שלפיה מתישהו תגיע "ההתגלות" ואז "ארמגדון" שישטוף בדם את הארץ, יחסל את רוב היהודים ואז ישו המקורי יחזור?
"לא. אנחנו נוצרים אבל גם ציונים, אנחנו מאמינים שהיהודים זקוקים למולדת, וגם אם אני מאמינה בארמגדון, זה לא בדרך הזאת".
יש לכם איזו מעורבות בפוליטיקה הישראלית? ויכוחים על מה שקורה פה?
"לפעמים כשישראל מפציצה בעזה יש ויכוחים פנימיים ערים בפארו, אבל הם תמיד גוועים מהר כי אם מישהו אומר משהו שלילי על ישראל, הוא יותקף על ידי הרבה תומכי ישראל".
יש לך עמדה, נניח, בסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"אני נגד פתרון שתי המדינות. אני מאמינה שהפלסטינים צריכים להתחנך ככה שיוכלו לחיות בשלום עם ישראל, אבל תחת שלטונכם. זה לטובתם".
קצת כמו שאתם חיים תחת דנמרק?
"קשה להשוות בין שני הדברים, ואם כן, הם יצטרכו לעמוד על הרגליים כלכלית. יש לנו שלטון עצמי - למעשה רק המשטרה והחוק הם דניים, ואנחנו יכולים להתקיים גם עצמאית לגמרי".
× × ×
ישראל משמעותית לפארו כל כך עד שלפני כשנה האיים פתחו בתל־אביב את אחת משבע הנציגויות היחידות שלהם בעולם, והנציג הרשמי כאן אקי יוהנסן אמור לחבר בין תעשיית ההיי־טק והחדשנות הישראלית לבין הרצון הפארואזי להיכנס לחלק מהתחומים האלה - "אולי נוכל ללמוד מכם דברים", הוא אומר.
וכמובן, אם הכל ילך כמתוכנן, ישראל תרוויח את הסלמון והדגה הטובים בעולם בהובלה ישירה, ואולי הסושי פה יהיה, סוף־סוף, כמו שבורא הסושי התכוון - למעשה גם מסעדות שף מובילות ביפן מייבאות דגה ישירות מפארו. "כולם אצלנו רוצים להגיע אליכם וליצור קשרים", יוהנסן מבטיח.
הוא עצמו עדיין מנסה להסתגל לחום הישראלי. "כשרק הגעתי לפה בקושי יצאתי החוצה מהמזגן", הוא אומר. "אבל אשתי מקסיקנית, והיא אומרת שהיא מרגישה פה בבית".
מלבד אהבת ישראל - שאם עשרה קבין ממנה ירדו לעולם, שמונה השתקעו בפארו ושני האחרים מגיעים לחופשות - האיים כיכבו לאחרונה בכותרות בזכות נבחרת הכדורגל הלאומית, שאמנם הפסידה לישראל, אבל מתחילה לצבור תאוצה בינלאומית מסוימת ("הם מאוד אוהבים כדורגל ותוך כמה שנים ניצחון עליהם לא יהיה ניצחון קל", אשרוב מעריך), וגם בגלל אירוע ציד הלווייתנים המסורתי באיים, שיצא השנה משליטה.
הטקס - שמתקיים מזה כאלף שנה ומכונה בפארואזית "גרינדדראפ" (ובקיצור: "הגרינד") - הוא אירוע קהילתי שבמסגרתו סוגרים ציידי האי על לווייתנים מסוג נתב גדול־סנפיר, מתמרנים אותם למים הרדודים והורגים אותם. הבשר מתחלק, מסורתית, בין הציידים שהשתתפו לתושבי הכפר שלידו ניצוד, והאירוע כולו מוסדר מזה שנים על ידי הרשויות המקומיות כך ששיטות הציד יפחיתו למינימום את סבל הלווייתנים, ומספרם יהיה תחת פיקוח.
זה לא נשמע טוב, אבל זה מצטלם נורא, כולל מי ים אדומים מדם לווייתנים - ועדיין העסק עבר מתחת לרדאר העולמי והסונאר הלווייתני עד לא מזמן. המקומיים טענו, במידה של צדק, שציד הלווייתנים עדיין הומני יותר משחיטת בעלי חיים אחרים, שגודלו רק כדי להישחט, וכי מדובר במסורת תרבותית והיסטורית, ואתם לא רוצים להתווכח על מסורות. "זה מצטלם מאוד מחריד, אבל זה באמת סביר יותר מכל מה שקורה בכל משחטה ישראלית, ואני אומר את זה כצמחוני", טוען אשרוב. "רק שכששוחטים בעלי חיים על החוף, אין לך צילומים של מים אדומים מדם. בפארו הציידים הם אנשים שעברו הכשרה לזה, שיוצאים בסירות קטנות ותוקעים בהם פגיון קטן שהורג אותם מיד, וחשוב להם תמיד להדגיש שהם לא עושים את זה בקטע מסחרי ולא מוכרים את הבשר".
ועדיין, בגרינד האחרון, שהתקיים בחודש שעבר, ניצודו, בנוסף ללווייתנים, גם קרוב ל־1,500 דולפינים - מספר חריג בכל קנה מידה - שפירכסו שעות במים רדודים בטרם מתו, והעולם נזעק מספיק כדי לברר איפה זה בכלל איי פארו ועל מי צריך לצעוק. האירוע העגום הצית גם סערה פנים־ארצית באיים, למרות שהפארואזים, ככלל, לא אוהבים להישאל על הגרינד או על זכותם ההיסטורית והטבעית להמשיך בו. ארגון Sea Shepherd המקומי - שמתנגד זה שנים לאירוע - פירסם כי מדובר היה ב"הרג הדולפינים והלווייתנים הגדול בהיסטוריה של האי" וטען שבעיצומה של מגפה עולמית, "זה לחלוטין דוחה לראות התקפה על הטבע בקנה מידה כזה". לא מעט תושבים הביעו הסתייגות או זעזוע, דיברו על "טבח", והיה גם התושב שפירסם פוסט שצוטט בעולם עם המשפט "אני נבוך להיות פארואזי" - הנוסח נשמע מוכר, המיקום פחות.
"היו המון ויכוחים בנושא בינינו, כי ציד לווייתנים היה אספקת מזון חיונית לאיים המרוחקים שלנו לאורך מאות רבות, ומדובר גם במאכל פארואזי מסורתי", היינסן נזהר. "וצריך להבחין בין ציד לווייתנים לציד דולפינים. בעיניי אין תשובת כן־לא פשוטה בנושא".
אבל הפרלמנט הפארואזי כבר פירסם, מצידו, שציד הדולפינים לא קיבל אישור ונעשה בניגוד לחוק, וראש הממשלה הודיע כי הציד כולו "יעבור הערכה רשמית מחודשת". "הם כבר די מבקרים את עצמם על הציד האחרון", אומר גולן. "למרות שבגדול, ציד הלווייתנים פה הוא מחט בערמת שחת לעומת שאר העולם. ביפן ובסין צדים בשעה יותר לווייתנים ממה שבאיי פארו יצודו בשנתיים, אבל בסין אף אחד לא יכול ללכת לצלם את הציד הזה בחופשיות. באיי פארו יש לך ניידת וחצי על 18 איים באמצע שום מקום, ואף אחד לא יגיד לך כלום אם תצלם ותפיץ גם תמונות שלא נראות טוב".
כך שפוליטית, איי פארו צפויים לריב עם עצמם בשנים הקרובות - במלוא הנחמדות, כמקובל אצלם - על המשך או הפסקת מסורת ציד הלווייתנים ("אני צופה שתוך כמה שנים זה ייפסק כי העולם פשוט יחנוק אותם", אומר גלפרין), וכרגיל - על המשך ההישענות על דנמרק או היפרדות מוחלטת. אה, ועל תיירים מישראל, אם יגיעו. כי אהבתם היוקדת של הפארואזים לישראל היא בינתיים אירוע חד־צדדי, ותיירים ישראלים לא ממהרים להציף את האיים - בין השאר לנוכח היעדר טיסות ישירות ועלויות שהייה גבוהות. גם זה אמור להיות באחריותו של השגריר יוהנסן. "התיירות אלינו מאוד גדלה בשנים האחרונות, אבל ראינו מה קרה לשכנה איסלנד כשהתחיל שם בום תיירותי וחלקים מהטבע שלהם התחילו לקרוס, וזאת אחת מהדאגות שלנו. אז אנחנו לא רוצים תיירות המונית, אנחנו רוצים תיירות איכותית. ואני משוכנע שהתיירים הישראלים יהיו נחמדים".
ייתכן שיוהנסן ירצה לעדכן בהמשך את הערכותיו בעניין הזה - בעיקר במקרה שייפתח קו ישיר מישראל לאיים, ויש שמועות בנושא - וייתכן שאיי פארו ייעלמו מהרדאר העולמי והישראלי כפי שהופיעו. "יש אמירה שאיי פארו זה ארץ האולי - Land of maybe - כי המון דברים שם זזים סביב מזג האוויר והוא מאוד הפכפך, כי הם איים באמצע האוקיינוס ורוחות חזקות יכולות לשנות תוכניות תוך שניות, כך שאי־אפשר לתכנן תוכניות לטווח ארוך", אומר אשרוב.
בהתאם, איי פארו עשויים להפוך ליעד תיירות בלתי צפוי, למדינה שתשדרג את הסושי הישראלי לדרגה יפנית, או להישאר המקום הכי טוב בעולם שאף אחד לא שם אליו לב. תזכרו איפה קראתם את זה קודם. עכשיו תשכחו. "זה די עצוב שאין הדדיות ביחסים", אומר יוסי גולן, "אבל זה טוב לי כישראלי שיושב פה ומוציא לישראלים שם טוב. עדיף שלא יגיעו מיליונים".
לפנייה לכתב/ת 
