ביוני 2009 נבלע חגי הדס – סגן ראש המוסד היוצא והממונה הטרי לנושא השבויים והנעדרים – במטה מפקדת הבֶה־אֶן־דֶה, שירות ביון החוץ הגרמני. הדס נכנס לאחד המשרדים, ופגש שם את מי שכבר היה סוג של אגדה מודיעינית, אבל מחוץ למעגלי הביון נודע רק בכינויים "מיסטר X" או "מר חיזבאללה". הדס לא הראה זאת כלפי חוץ, אבל המצב היה לא פשוט. בדיוק מלאו אז שלוש שנים לנפילת גלעד שליט בשבי, ולא רק שכל הניסיונות להגיע לעסקת שחרור עלו בתוהו, שליט גם היה שקוף לחלוטין עבור המודיעין הישראלי. רצועת עזה, רק 365 קמ"ר, שצה"ל והשב"כ ידעו לומר מה מנהיגיה אכלו אתמול לארוחת בוקר ומי מהם בוגד באשתו, לא הסגירה ולו ברמז את מיקומו של החייל החטוף.
וזה היה הזמן להכניס לתמונה את מיסטר איקס, או בשמו האמיתי, גרהרד קונרד. אחרי הכל, הוא המומחה הבכיר של הבה־אן־דה לענייני המזרח התיכון, מי שפיקד על שלוחת הסוכנות בסוריה שנים ארוכות, והיה מעורב או ניהל שורה של עסקאות עם חיזבאללה, ובהן החזרת גופות החיילים שנחטפו בהר דב, השבת הקצין הבכיר במילואים וסוחר הסמים אלחנן טננבוים לישראל, החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר, ועוד שורה ארוכה של משאים ומתנים בין ישראל לחיזבאללה. אבל הפעם, קונרד השיב בשלילה.
"ברשותך, הֶר הדס", הוא אמר, "תודה רבה על ההצעה והמילים החמות, אבל אני ממש לא חושב שזה משהו שאני יכול לתרום בו דבר. שמחתי לעזור היכן שיכולתי, אבל כל העסקאות שסגרנו היו עם חיזבאללה, ארגון שאני בקיא בהתנהלותו ומכיר היטב את אנשיו. מה אני מבין בחמאס?"
הדס היה מאוכזב. הוא בא עם מכתב נרגש, חתום על ידי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, וממוען לבוס של מיסטר איקס, ראש הבה־אן־דה, ארנסט אורלאו. במכתב מפציר נתניהו לגייס את קונרד לצורך משימת השבת שליט. אבל מיסטר איקס, שניהל באותה עת כמה מערכים גדולים בביון הגרמני והיה מיועד להתמנות לראש הסגל של אורלאו, התמיד בסירובו. כשראה עד כמה עמוקה אכזבתו של הדס, ניסה למצוא דרך מילוט: "מדובר פה בעניין פוליטי בינלאומי רגיש. זה בכלל לא קשור למה שאני רוצה או לא רוצה, אלא להחלטה של הדרג הפוליטי הנבחר שנמצא מעל כולנו". הרמז היה ברור: זה לא אני, ולא הבוס שלי. זו הקנצלרית, אנגלה מרקל. ידינו קשורות. מיסטר איקס בירך לשלום את הדס, והיה משוכנע שהיוזמה מתה והישראלים ירדו מהסיפור שלו.
אבל הם לא. הדס מיהר לתפוס מטוס ארצה, וכבר באותו יום טילפן נתניהו ללשכת הקנצלרית. נתניהו הדגיש כמה שחרור שליט חשוב לישראל ומרקל התרצתה. הם סגרו שמיסטר איקס יפעל כאדם פרטי, אבל יקבל את כל הסיוע מגרמניה ומישראל. "ואז אורלאו קורא לי", אומר קונרד השבוע בחצי חיוך וחצי אנחה, "ומספר שהקנצלרית התקשרה אליו ואמרה לו שכך וכך סוכם עם נתניהו וצריך לצאת לדרך".
אומרים לי שהוא לא היה ממש מאושר מהעניין הזה, שהוא הולך לאבד אותך לטובת חודשים ארוכים ברצועת עזה.
קונרד, נאמן כהרגלו לקוד האתי, עונה בלי לענות: "הוא הבין וקיבל את מה שצריך לעשות".
זו הייתה תחילתו של מסע מטלטל, שבמהלכו יניח קונרד את התשתית לעסקה הדרמטית לשחרור שליט – אבל בסוף, יראה את הטקס שבו החייל השבוי חוזר הביתה כצופה מהצד. והשבוע, בראיון בלעדי ל'7 ימים' במלאת עשור לעסקה ההיא, גם מתברר שיש לו הרבה מה לומר על זה.
× × ×
הוא היה אז בן 57, מבכירי אנשי הביון של גרמניה, והמומחה מס' 1 שלה למזרח התיכון. כל זה הגיע עם עשרות שנות ניסיון באזור, ערבית שוטפת, בקיאות מרשימה באיסלאם והיכרות מעמיקה עם אנשי מפתח שנעו בין הארמון בדמשק, הבונקרים של נסראללה בדאחיה בביירות ועד ללשכת הראיס בקהיר. קונרד היה המוציא והמביא, המושך בחוטים. אבל חמאס היה אז הילד החדש והפרוע בשכונה, ולך תושיב אותו עכשיו למו"מ עם "הישות הציונית" אותה נשבע להשמיד. הצעד הראשון של קונרד היה לבקש מכמה גורמים בינלאומיים באזור לפנות לחברים בעזה ולהגיד להם: אפשר לסמוך על הגרמני הזה. קונרד: "אני יודע שבחמאס עשו כמה בירורים, כנראה גם מול חיזבאללה והאיראנים, וכנראה הגיעו למסקנה שאני כנראה לא האיש הכי נורא למנות לתפקיד".
בחודשים שלאחר מכן יערוך קונרד כ־70 סבבי שיחות בעזה, ועוד כמספר הזה בישראל. הוא היה אופטימי, ואמר כל הזמן לעמיתיו בברלין כי הוא מקווה לסגור דיל, "לפני עיד אל־כריסמס", כלומר עד סוף שנת 2009.
בחמאס חששו שהישראלים ישתמשו בקונרד כדי לזהות את מיקומם של בכיריהם. אז קונרד היה מגיע ברכב משוריין עם לוחית זיהוי לא ישראלית עד למעבר ארז, יחד עם איש בה־אן־דה גרמני שגם שימש כנהג. משם היו אנשי חמאס נוסעים לצד הרכב עד לנקודת מסתור בלב הרצועה, שם קונרד היה עובר לכלי רכב אחר, שהשתנה בכל פעם, "והמלווה היה נשאר להמתין תחת שמירה קפדנית של לוחמי חמאס, שהקפידו להזמין אותו לארוחת צהריים".
רכב חמאס היה ממשיך למיקום הסודי שבו התקיימו השיחות. בנסיעות יכול היה קונרד להתרשם מרצועת עזה שבה ביקר בפעם האחרונה 15 שנה קודם, כשהייתה עדיין בשליטת ישראל. "מסביב כמובן ניכרו סימני ההרס של המלחמה האחרונה, אבל למרות זאת היה ניכר שיש שינויים גדול", הוא נזכר. "קודם כל בלי המחסומים והמוצבים הישראליים הרצועה נראתה אחרת וגם מצב התשתית והבנייה בה שופר באופן ניכר, כולל שכונות יוקרה לאורך חופי הים".
אבל יעד הנסיעה של קונרד היה קצת פחות יוקרתי: אחד מבתי המסתור שבהם השתמש רמטכ"ל חמאס ומי שאנשיו החזיקו בשליט, אחמד ג'עברי. "זה היה בית פשוט מאוד, נקי ומסודר, קומה אחת, עם ריהוט בסיסי. היינו יושבים ליד סוג של שולחן במטבח". לצד ג'עברי, וכמייצג זרם שונה בחמאס, הוצב למו"מ מול קונרד גם ד"ר מחמוד א־זהאר, ממקימי וראשי חמאס.
קונרד לא התחיל מאפס, קדמו לו מאמצי התיווך המצריים, מהם הוא ירש סוג של הסכם מסגרת, "שהיה לי חשוב מאוד לא לשנות, כי היא כבר הוסכמה ומאוד לא רציתי לחזור להתחלה". לפי המסגרת הזאת תוכננו שתי פעימות: בפעימה הראשונה, תשחרר ישראל 450 אסירים על פי רשימה שתוסכם בין שני הצדדים. הגנרלים של מובארק הצליחו לסגור 325 שמות מוסכמים מתוך הרשימה הזאת. כל שאר 125 השמות שדרש חמאס היו מחבלים ששפוטים על המעשים המחרידים ביותר, ושישראל הגדירה כ"לעולם לא". בפעימה השנייה, תשחרר ישראל 550 אסירים פלסטינים לפי בחירה שלה, בתנאי שהם לא יהיו פושעים "רגילים" או על סף שחרור ממילא. סה"כ, אלף אסירים.
אבל מצב המו"מ היה גרוע. גם כי בין הצדדים שרר חוסר אמון קשה, וגם כי "אחד מהמכשולים הגדולים שהיינו צריכים להתגבר עליהם, עד כמה שזה אולי נשמע מפתיע, היה עניין הפרוטוקולים. או ליתר דיוק, זה שלא היו פרוטוקולים".
התברר כי הגנרלים המצרים ניהלו את רוב השיחות על בסיס לחיצות ידיים תוך הסתמכות על הזיכרון והיושרה של כל הצדדים. עכשיו לך תזכור מי מאלף המחבלים כבר אושר ומי לא. קונרד היה המום: "אני לא מבין את זה. אם אתה לא מתעד בפרוטוקול מוסכם את מה שעשית ולאן שהגעת, הרי לא תדע אחר כך מה ההישגים שלך ואיפה הבעיות שלך ותצטרך כל פעם להתחיל מחדש. רונן, למה אתה מחייך?"
כי חשבתי על הישראלים ששמעו אותך מדבר על חשיבות רישום הפרוטוקול ועוד ענייני בירוקרטיה, ומילמלו לעצמם משהו על האופי הגרמני שלך.
"בדיוק ככה, האופי הגרמני שלי", הוא אומר בצחוק רועם. "ואיך בדיוק תעבור על מאות תיקים של אסירים, ואיך תזהה אותם, ואיך תסכם עם הצד השני אם הוא יוחזר לעזה או לגדה או יגורש, בלי רישום מדויק?"
קונרד הקדיש שבועות ארוכים כדי לחשוב עם שני הצדדים על מה הם בעצם לא מסכימים, "ולנסח את המסמך הראשון שבו יהיה ברור איפה הפער, ולא שמישהו יטען שזה הכל אצלו בראש". אגב, קונרד מספר כי שמו של מי שיהפוך לימים למשוחרר המפורסם ביותר בעסקה, יחיא סינוואר, היום המנהיג הקיצוני של חמאס ברצועת עזה, היה ברשימה עוד מתקופת המתווכים המצרים ומוסכם על ידי ישראל, שלא כמו בדיווחים שונים שבהם נטען כי הוסף ברגע האחרון.
והיה גם את עניין האיבה העמוקה בין הצדדים. "עופרת יצוקה נגמר, אבל חמאס היה משוכנע, וכך גם התנהל, שישראל מחכה לו ולראשיו מעבר לפינה כדי להרוג אותם. הם חיו תחת איום מתמיד על חייהם, וזה הופך מו"מ להרבה יותר קשה". גם בישראל התקשו להאמין לחמאס, ודרשו אות חיים משליט.
זה הדבר הראשון שקונרד הבטיח: סרט וידיאו שבו ידבר שליט ויחזיק עיתון מאותו יום. "נקודת המוצא מבחינתי הייתה ששליט בחיים והייתי אופטימי בעניין, כי הרי הדבר האחרון שחמאס וג'עברי היו רוצים הוא לאבד אותו. אבל זמן רב שלא הגיע ממנו אות חיים, ורצינו הוכחה מעבר לכל ספק שהוא חי ובידי חמאס. בנוסף, רציתי להתחיל בעסקה קטנה, כדי ששני הצדדים ירגישו שאפשר לעבוד במסגרת הזאת".
ג'עברי הודיע שאין על מה לדבר, שהסרטון הוא מלכודת של הציונים הבוגדניים. קונרד: "מבחינתו, המטרה של הסרטון הייתה לקבל מידע מתוך הצילום על מקום הימצאו או איתות כלשהו בקוד משליט עצמו על היכן הוא נמצא. חגי (הדס) מצידו הבין שקלטת כזו היא חרב פיפיות, ושמעבר למשמעות הוכחת החיים יש לה גם משמעויות פוליטיות לא פשוטות, כי היא תגביר ללא ספק את הלחץ בצד הישראלי".
רק להשגת הקלטת הזאת הקדיש קונרד כמה שבועות רבים וארוכים. א־זהאר גייס את הנהגת חמאס בחוץ כדי לדרוש מג'עברי להירגע. הוא הבין כי בלי קלטת השיחות לא יימשכו. הסיכום שהתקבל היה שקונרד יצפה בקלטת, אחר כך תעביר ישראל 20 אסירות "קלות" שהדס הציע תמורת אות החיים, ואז תועבר הקלטת לישראל.
ב־13 בספטמבר 2009 מסר ג'עברי לקונרד כונן פלאש, קונרד חיבר אותו ללפטופ שלו, ולחץ פליי. גלעד שליט נראה שם במצב הרבה יותר טוב ממה שעלה מהידיעות המודיעיניות.
ג'עברי צפה יחד עם קונרד בסרט, "ופתאום כל סיפור הקלטת, שלפני רגע הוא התנגד לו בכל תוקף, התחיל למצוא חן בעיניו", משחזר קונרד. "'תראה, אדון קונרד', הוא אמר לי, 'תראה כמה טוב הוא (שליט) נראה, ותבין שככה אנחנו שומרים על האסירים שלנו'. ג'עברי הבין פתאום שהוא עומד במרכז של מהלך גדול שגם מחוות לצד השני יכולות להועיל לו".
הסרטון הועבר לישראל, האסירות שוחררו, גם בעזה וגם בירושלים היו מרוצים, וקונרד עשה וי מוצלח ראשון. האמון שלו זכה קונרד בעזה גבר, אבל האם ג'עברי צדק בחששות שלו מפני הסרטון? אם בישראל באמת ניסו להשתמש בקלטת כדי להבין איפה מחביא חמאס את שליט, זה לא עזר. כל חמש וחצי השנים, גורלו של "בא במהרה", שם הקוד שניתן לגלעד שליט במודיעין הישראלי, נותר עלום. "הם אמרו לי שאין להם מושג איפה הוא, ואני חושב שזו הייתה האמת ולא ניסיון להסתיר משהו", אומר קונרד. "גם כשהיו לנו תקופות משבר ארוכות במשא ומתן, התמוטטות של השיחות, ונתק בין הצדדים, ישראל עדיין לא ניסתה לחלץ אותו בכוח. אגב, אני גם בטוח שאם היה לישראל מידע שיאפשר מבצע חילוץ צבאי עם סיכון נמוך לחייו של שליט, נתניהו היה מעדיף אותו על פני עסקה".
ולך בתור קצין מודיעין ותיק, שמכיר היטב את יכולות המודיעין הישראלי, לא נראה מוזר שישראל לא מצליחה למצוא אותו?
קונרד קולט את המלכודת, נשאר נאמן לקולגיאליות המקצועית שלו לא לבקר עמיתים משירותים אחרים, ועונה בזהירות: "אני חושב שזה היה אתגר גדול מאוד עבור חמאס לשמור על המקום הזה בסוד, אפילו מפני בכירים בארגון, ולהעביר את שליט וכל מי שמלווה אותו מדי פעם למקום מסתור אחר. המאמץ להסתיר אותו היה אחד מהמרכזיים שהם ניהלו אז, והיו מלאי גאווה על הצלחתו. ג'עברי חזר ואמר כל הזמן בשמחה ובגאווה גלויות, 'הם (הישראלים) מנסים עם כל מה שיש להם, אבל הם לעולם לא יצליחו למצוא אותו'".
× × ×
אבל מהר מאוד החלו גם המהמורות במו"מ. בשביל להבין אותן, צריך להבין ששני האנשים שניהלו את עסקת שליט מטעם חמאס, היו מאוד־מאוד שונים האחד מן השני. קונרד: "א־זהאר היה אדם משכיל, רחב אופקים, עם שליטה טובה באנגלית, שלפעמים רצה להציג לראווה את הידע שלו. ג'עברי היה אדם עם מעט מאוד השכלה אך מוכשר מאוד בתחומים מסוימים, שנולד לתוך המלחמה עם ישראל ותיעב אותה. הוא היה סקפטי מאוד כל הזמן, וכל מה שעניין אותו, היה להגן על האוצר שנמצא אצלו, ולקבל תמורתו את כל אלה שהוא הבטיח להוציא מהכלא.
"בפשטות, א־זהאר רצה את העסקה הרחבה עם חמאס, וג'עברי רצה את חבריו, שאותם הכיר מימיו בכלא הישראלי, ושאותם התחייב לשחרר. עם הזמן הבנתי שלא מדובר על אמירות כלליות: ג'עברי נתן התחייבות אישית, ממש נדר נדר למספר לא מבוטל של אנשים, והרגיש מחויב לעמוד במילתו. זה גרם פעמים רבות לקשיים גדולים במו"מ. אם זה היה תלוי בג'עברי, הוא היה משאיר את שליט אצלו עוד כמה שנים, עד שהמחיר היה עולה ל־7,000 או 8,000 אסירים, ואיתם הוא היה יוצא לכבוש את ירושלים".
הוויכוחים ביניהם היו מולך?
"הם השתדלו לא לריב לידי וג'עברי כן התחשב במעמדו של א־זהאר, אבל משפת הגוף שלו היה ברור מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש. לא פעם ולא פעמיים היו צצים חילוקי הדעות, והם היו קוטעים את הדיון ועוברים לחדר אחר כדי לריב שם, Not in front of the children". אבל קונרד זוכר שהיו שם גם הרמות קול, "לפעמים גם מצידי", הוא מחייך, ושפעם אחת א־זהאר, שמאס בסרבנות העיקשת של ג'עברי צעק עליו שיסכים כבר: "אתה לא תהרוס לנו הכל שוב", זעם עליו, מכוון לעסקה עם המצרים שג'עברי פירק.
מהצד השני, גם עם הישראלים לא היה קל, וקונרד הידס בין שמות האסירים, "שעליהם חגי אמר לי שאין שום סיכוי שיצליח לשכנע את נתניהו לשחרר, ושהוא עלול לפטר אותו אם רק יביא את שמותיהם לאישור, לבין אלה שאולי כן אפשר. הדגש היה בעיקר ביטחוני: האם האיש מסוכן, ואם כן, האם אפשר לשחרר אותו לאזור אחר, שם יקטן הסיכון ממנו".
מדי פעם הוזמן קונרד למשרד ראש הממשלה או למעון, כדי לתדרך את נתניהו על התקדמות המגעים. בלי להזכיר את שמו של איש, הודיע קונרד בתחילת הראיון הזה כי הוא לא עומד לדבר סרה באף גורם שלטון בכל הצדדים, "כדי שלא ייעשה שימוש פוליטי בדבריי, לטובת או נגד אדם כזה או אחר".
היו כמה אנשים קרובים ששמעו מקונרד דברי ביקורת חריפים נגד נתניהו ותפקודו בעסקת שליט, אבל קונרד לא נופל גם בפח הזה. הוא כן מדגיש את ההבדל הגדול שראה מיד בין ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, שהיה "אדם שמדבר בגובה העיניים, ידידותי ומתקשר נפלא עם אנשים", לנתניהו "שהיה רהוט מאוד, ועם איזו מין סמכותיות מהרגע הראשון, אדם שמשדר לך שהוא כאילו סוג של ריבון, שייעד את עצמו לתפקיד הזה".
אז עד כמה נתניהו ידע ורצה לדעת בדיוק מה קורה במו"מ, זו עדיין תעלומה. קונרד: "בסופו של דבר, מתוך ה־125 אסירים שעליהם התווכחנו, שני הצדדים הסכימו בקושי רב ל־50־70 שמות. זו הייתה פשרה קשה מאוד בשביל ישראל, אבל גם בצד של חמאס זה לא היה פשוט. הרי לא רק ממשלת ישראל צריכה לאשר. גם לחמאס יש מנהיגות, והיא מורכבת מכמה חלקים: ח'אלד משעל בחו"ל, וההנהגה הפוליטית בעזה, ועדת האסירים, שסינוואר עומד בראשה, וגם הוא דואג לאסירים מסוימים ועלול לחבל בעסקה. ואחרי זה יש את משפחות האסירים ואיך יסבירו להן בסוף העסקה שאלה חופשיים ואלה לא. הסיפור הזה העמיד גם את ראשי חמאס בסיטואציה לא נעימה".
איך נראתה בעיניך אז מערכת השיקולים של ישראל, של נתניהו?
"הגישה של המודיעין הישראלי נגעה בעיקר בפוטנציאל הסכנה מפני אלה שישוחררו. לנתניהו הייתה בעיה פוליטית ברורה: הוא והמפלגה שלו דוגלים בקו של מאבק קשוח מאוד בטרור, ואיך יסבירו שפתאום דווקא הם משחררים את הטרוריסטים הגרועים ביותר?"
בליל 18 בדצמבר המתין קונרד במתח במשרדים המאובטחים לעייפה של נציגות הבה־אן־דה במתחם שגרירות גרמניה בתל־אביב, "ואז, בפקס פתוח ורגיל מעזה, הגיעה הרשימה הסופית. הם אישרו".
אחרי אינספור דחיות ודיונים, חמאס קיבל את השינוי האחרון ברשימה שהיה מקובל על הדס, ובעצם הושלמו כל תנאי העסקה. כל צד עוד נדרש לקבל את האישור של המנהיגות הפוליטית אצלו: ח'אלד משעל וחבורתו בחמאס; נתניהו והקבינט בישראל. אבל כולם היו מעודכנים, והיה נדמה שזה רק אישור פורמלי. לקונרד דווקא כן היה חשש: שכשהרשימה הסופית תישלח לדמשק לאישור, "היא תחזור משם פלוס 'דובדבן למעלה'".
שזה אומר?
"שחמאס יגיד שהרשימה מאושרת והכל תקין, אבל שהם חייבים עוד לרָצות איזה פלג כזה או אחר, ולכן חייבים להוסיף עוד 20־30 משוחררים להסכם".
אבל ההפתעה הגיעה ממקום אחר לגמרי: בלפור. נתניהו נרתע מהמתווה שהציג בפניו הדס, ובין השניים התגלע ויכוח נוקב. בסביבת נתניהו טענו כי הדס אימץ למעשה את עמדת צה"ל, התומכת בעסקה וראש הממשלה לא עודכן מבעוד מועד. מאידך, לטענת גורמים בצוות המו"מ, נתניהו ידע לאן הדס מתקדם, והבין איזו עסקה תתקבל בסוף. קונרד: "חגי היה ממושמע מאוד לאורך כל ההליך, מודל לחיקוי של משמעת עצמית וכבוד עצמי. הרי ראיתי עליו ועל שפת הגוף שלו מה הוא באמת חושב על הבוסים שלו, ומדי פעם, בימים ובלילות הארוכים שעבדנו יחד, הוא יכול היה להשתמש במילים עם ארבע אותיות, אבל מעולם לא עשה זאת. אבל הוא באמת היה מרשים באופן בלתי רגיל, ולא אמר כלום. גם כששקל להתפטר ואיים על הקבינט שיעשה זאת, הוא לא אמר מילה של ביקורת, לא העליב ולא פגע בשום צורה בראש הממשלה שלו".
ויש כאלה שטוענים שנתניהו לא התכוון מלכתחילה. גורם שהיה בקיא מאוד במה שהתרחש באותם ימים, אומר כי "נתניהו תמיד נתן לעצמו מרחב תמרון גדול והוכיח גם במקרה הזה שהוא אופורטוניסט מוכשר מאוד. הוא ידע שהעסקה היא תפוח אדמה לוהט ושהוא עומד לספוג התקפה חריפה אם יחתום. הוא ירש את החרא הזה מקודמו (אולמרט), לא רצה אותו, אבל נאלץ להתמודד איתו. אז הוא נתן לקיבוצניק הזה, חגי, ולגרמני התמים, לשחק במשא ומתן שלהם, אבל כיסה את ישבנו כך שיוכל גם לסגת מכל העניין ברגע האחרון. וזה מה שהוא עשה. הוא העדיף להמית את העניין כולו מיתת נשיקה בקבינט".
נתניהו כינס שורת ישיבות חירום של הקבינט לאורך שתי יממות. קונרד: "ואז חגי חזר אליי אחרי אותן 48 שעות נפלאות בקבינט, והסביר שאיים עליהם שאם ייגעו בחלק הרגיש של ה־40־50 האסירים הכי קשים שעליהם עבדנו כל החודשים הללו, הם יכולים לחפש לעצמם מתאם שו"ן (שבויים ונעדרים) חדש. אבל הוא גם אמר שהקבינט הקשיח באופן משמעותי את התנאים לשחרור, כלומר מתי ישוחרר כל אחד מהאסירים ולאן".
חמאס להערכתך היה מאשר את הרשימה שאליה הגעת במו"מ?
"לדעתי בנקודת הזמן ההיא, היה סיכוי סביר מאוד שמשעל היה מאשר את הרשימה כמות שהיא, בלי 'הדובדבן שלמעלה'. אבל אין מה לעשות. אתה עושה עסקאות כאלה עם אויבים, לא עם חברים, ואני מבין את נתניהו, שהיה צריך לעמוד אחרי העסקה מול המחנה שלו וחשב שזה יותר מדי. אם כי בסופו של דבר הנסיבות הכריעו אותו, והוא הסכים לעסקה שהייתה הרבה יותר גרועה מבחינת ישראל שנתיים מאוחר יותר".
חשבת שתצליח להעביר את הדרישות החדשות של ישראל מול חמאס?
"הייתי מאוד סקפטי. הרשימה הזאת, שחמאס וישראל הסכימו לה, גובשה ממש על הקצה, על הסף של פיצוץ המו"מ. חשבתי שכל שינוי בה יהיה ללכת צעד אחד רחוק מדי. אמרתי לחגי בנימוס גרמני ובמילים בוטות, שאני מאוד חושש לגורל העסקה, ושאני לא לוקח אחריות על מה שיקרה מכאן ואילך. והוא רק נד בראשו במה שיכולתי לפרש כעצב ותסכול".
בלב כבד לקח קונרד את התנאים החדשים לעזה. ג'עברי התפוצץ. איך יכול להיות שיש שינויים, שהרי הכל כבר סוכם ונסגר. א־זהאר, היה שוב השקול והרגוע, ואמר לקונרד שהם רוצים לבדוק מה בדיוק השתנה. "זה היה ב־22 דצמבר, והבנתי שאין עסקה לפני עיד אל־כריסמס. אמרנו חג שמח, וטסתי לברלין למשפחה".
ב־10 בינואר חמאס חזר עם תשובה שלילית, "אבל כזו שלא פירקה את המשא ומתן ולא הייתה המילה האחרונה. ראיתי בזה סימן מעודד, שאולי עוד יש סיכוי להתקדם, כי השגנו המון, והיה חוזה שכמעט כולו מקובל על שני הצדדים. הדוגמה שנתתי הייתה שיש לנו מכונית, והיא שלמה. זו לא מרצדס או ב־מ־וו, ואולי היא באיכות נמוכה, אבל אפשר לנהוג בה והיא עושה קולות".
× × ×
קולות או לא, בינתיים הכל קרס. ח'אלד משעל פיטר את א־זהאר – הגורם המתון יותר במו"מ – וג'עברי לקח את כל הפיקוד. חגי הדס חטף יותר ממכה קלה בכנף, וקונרד עוד המשיך להתרוצץ בין עזה לתל־אביב, בניסיון להביא עוד טיוטת הסכם אחת, לפני שהוא אומר "אוף וידרייזין" אחרון. למרבה הפלא, באמצע ינואר 2011, הוא הצליח, עם עזרה משמעותית של המודיעין המצרי. לפתע שררה אופטימיות; להערכת המודיעין הגרמני, ההסכם החדש היה רחוק שבועיים מחתימה. ואז התערב הכוח הכי חזק במזרח התיכון: הגורל. האביב הערבי פרץ.
קונרד: "חזרתי מהסיבוב האחרון בעזה, ב־11 בפברואר וכשנחתתי בפרנקפורט, ראיתי בטלוויזיה בטרקלין שמובארק עוזב את הנשיאות. ידעתי שעכשיו הכל ישתנה".
בחמאס חשבו שעליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים תשפר את סיכוייהם, והוסיפו עוד רשימה של אסירים על האלף המוסכמים. קונרד: "אמרתי להם שזה קו אדום מבחינת הישראלים, שאין לי כוונה לקחת את זה לחגי, שאם הם מתעקשים על זה, אז אני כבר לא יכול להועיל להם, שמרחב התמרון שלי נגמר ושאני עוזב".
והוא עזב. הדס הודיע על התפטרותו זמן קצר לאחר מכן, והוחלף בידי דוד מידן. את קונרד החליפו אנשי המודיעין המצרי, אבל רוחו ריחפה מעל המו"מ: הצדדים מילאו בקפדנות פרוטוקולים, ושמרו על המסגרות שבנה. המו"מ היה על השמות שרובם כבר ממילא סוכמו שנתיים קודם.
בספטמבר 2011, קיבל חגי הדס טלפון. הוא היה אז בטיול אחרי שחרור מאוחר, יצא מסביב לעולם בקרוונים. נמסר לו שאוטוטו יש עסקה. הדס הופתע לגלות שעל כמה מהדברים שנתניהו אמר לו שלעולם לא יתפשר – הוא התפשר ועוד איך.
קונרד לא היה מפותע. דוד מידן עידכן והתייעץ עימו מדי פעם, והוא הבין לאן הרוח נושבת. "מידן לא שיתף אותי בחלקים הרגישים וגם לא היה צריך", אומר קונרד, "אבל היה לי ברור שזו הולכת להיות עסקה גרועה מבחינת ישראל, כי בסופו של דבר גם הסכימו לאותם תנאים שהקבינט סירב להם שנתיים קודם, וגם הוסיפו את הדובדבן שלמעלה".
נתניהו, שסירב לאלף אסירים, הסכים כעבור שנתיים ל־1,027. מה קרה לו בין לבין? על כך הועלו לא מעט תיאוריות. יש שאומרים כי זו תוצאה של לחץ דעת הקהל בישראל לשחרר את שליט. אחרים מסבירים את זה כרצון להתקרב למורסי. ויש גם שטוענים כי נתניהו חיפש מהלך שיסיט את תשומת הלב מהמחאה החברתית שהרעידה את שלטונו באותם ימים, וביקש לנכס לעצמו הישג עם אפקטים רגשיים על רוב הישראלים.
קונרד: "אני הייתי מאוד מתוסכל, וגם חגי היה מאוד מתוסכל מאיך שהדברים הסתיימו. ישראל ומנהיגיה קראו את המצב לא נכון, וחישבו באופן מוטעה את הסיכויים שלהם להשיג עסקה טובה יותר. בסוף ישראל עשתה טעות אסטרטגית בעלת חשיבות גדולה מאוד, חישוב מוטעה לרעת המדינה, שלא לדבר על גלעד, שנשאר עוד שנתיים בשבי".
ב־18 באוקטובר 2011, יום שובו של שליט לארץ, הוזמן קונרד על ידי הנשיא פרס למעונו, והשניים עקבו יחד אחרי מסע וטקס חזרתו של שליט בטלוויזיה. באותו ערב פגש את נתניהו במשרדו בפעם האחרונה. נתניהו הביע את הערכתו על כל המאמצים שנעשו, והיו "בסופו של דבר הבסיס לתוצאה של היום". השניים החליפו חיבוקים, טפיחות על השכם ובדיחות, אבל אדם שהיה שם אומר כי התסכול ותחושת ההחמצה של קונרד היו ניכרים מאוד.
את שליט הוא לא התעקש לפגוש מיד. "אמרתי להם שנחכה קצת שינוח ואולי יתרגל לבית שלו בחזרה. אחרי חודש התקשרו מצוות שו"ן ואמרו שנועם (שליט, אביו של גלעד) מאמין שזה זמן טוב להגיע. הצטרפתי לכמה מאנשי צוות שו"ן לבית המשפחה.
"נועם פתח לי את הדלת ובירך אותי לשלום. אמר, 'שמח מאוד לראות אותך בנסיבות הללו כעת, והמון תודה על כל מה שעשית בשבילנו'. גלעד היה בקומה השנייה נדמה לי, ואמא שלו ביקשה ממנו לבוא.
"הוא ביישן מטבעו, ואז הוא היה עוד הרבה יותר ביישן, ובמצב פסיכולוגי לא פשוט. והוא רק ישב שם מכווץ בכיסא ואמר בקול מאוד־מאוד־מאוד נמוך רק דבר אחר, שכמובן קשור לארץ המוצא שלי: 'אני מעריץ של ביירן מינכן'. שמחתי מאוד לראות אותו שלם ובריא ויחד עם משפחתו. שמעתי שהוא התחתן לאחרונה, וחשבתי לעצמי שהנה ההוכחה שאפשר בעזרת הרבה חברים וסיוע מקצועי לנצח אפילו את החוויות הנוראיות ביותר, ולהקים חיים חדשים".
× × ×
הרבה לפני החיים בלבנט המיוזע, קונרד היה בכלל באקדמיה, ולמד מזרחנות ויחסים בינלאומיים. את הדוקטורט שלו הוא כתב באוניברסיטת בון על ההיסטוריה המוקדמת של החוק האיסלאמי. רגע אחרי האיחוד של גרמניה המזרחית והמערבית, גייס אותו הבה־אן־דה בחשאי. תוך שנים ספורות הוא הפך לאחד מהמומחים הבכירים למזרח התיכון. ב־1998 הוצב בראש שלוחת הבה־אן־דה בדמשק, שהייתה מופקדת גם על היחסים עם שירותי הביון של לבנון. "יש לי זיכרונות נעימים מסוריה ומהעם הסורי, לצד עצב עמוק על המקום שבו הם נמצאים היום".
הרגשת שם שנאה ליהודים?
"מאחמד ג'עברי הרגשתי שנאה יוקדת לישראלים וליהודים. הוא נולד לתוך מלחמה. הוא לא הכיר שום דבר אחר. אבל הסורים? ממש לא. המלחמה האחרונה עם ישראל שהם חשו הייתה ב־1973. זה היה מזמן, ולמרות התעמולה הם הספיקו לשכוח ולא ראו בכם יריב בן־מוות. רחוק מזה: בשנת אלפיים, כשהשלום נראה קרוב, הייתה שם סקרנות ופתיחות כלפי ישראל וארה"ב".
בתחילת המילניום, קצת אחרי ש־11 בספטמבר הפך גם את סוריה ליעד מודיעיני חשוב, הוא החל להישאב לעסקאות השבויים והנעדרים של ישראל, שבהן שיחק המודיעין הגרמני שנים רבות תפקיד מפתח, כמתווך שכל הצדדים סומכים עליו. בשיחה עימו, תהיתי אם זה גם עניין שקשור להיסטוריה של גרמניה והעם היהודי. קונרד ענה שהכל היה מקצועי: "השתדלתי לא להרגיש שום דבר כזה או לחשוב על הנושא, ורק להתמקד במה שהיה לפני: ניסיון לקרב שני צדדים עוינים זה לזה, כדי ליצור מכנה משותף לעסקה שמטרתה הומניטרית – שחרור אנשים מהשבי".
העסקה הגדולה הראשונה שבה היה מעורב מתחילה באוקטובר 2001 כששלושה חיילי צה"ל נחטפו על ידי חיזבאללה בהר דב. מאוחר יותר התברר כי השלושה, סוואעד, אברהם ואביטן ז"ל, נהרגו במהלך המארב. במקביל, לכד חיזבאללה בערמומיות אלוף משנה ששירת במילואים בתנאי קבע, והיה חשוף לסודות הכמוסים ביותר של צה"ל, אבל גם נקלע לקשיים כספיים חמורים וביקש לחלץ את עצמו בעזרת עסקת סמים. קראו לו טננבוים, אלחנן טננבוים. כדי לתפור עסקה לשחרורו ולשחרור הגופות, החל קונרד לפגוש את מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה.
איך הייתה ההתנהלות מולו?
"הוא היה אותו אדם חייכני ונחוש שאנחנו מכירים מהטלוויזיה. דיברנו בתערובת של אנגלית וערבית. הוא אדם שנון עם ערבית מעולה, פוליטיקאי מיומן עם לא מעט דעות קדומות. לאורך השנים ראיתי אותו מתפתח והופך משילוב של כהן דת שיעי ואיש של תנועת גרילה/ מחתרת/ טרור, תלוי איך כל אחד רואה את זה, לאישיות פוליטית עם אספירציות להנהיג לא רק את השיעים, אלא גם את כל לבנון ואולי אף למעלה מזה".
לצידו של נסראללה ישבו הדובר שלו, וואפיק סאפא, ומתאם שו"ן של החיזבאללה, שהיה גם סגנו וגיסו של עימאד מורנייה, מוסטפה בדר א־דין. לאחרון יצא שם של אדם קיצוני, ויש הגורסים כי סבל מבעיות נפשיות. "היה ביניהם סוג של משחק שוטר טוב־שוטר רע ולבדר א־דין היו לפעמים התקפי זעם וצעקות. הוא גם סבל מפציעה קשה ברגל ולפעמים תוך כדי שיחה פניו היו מתעוותים מכאבים. ראו שהוא מאוד סובל".
אחרי סדרת הפגישות הודיעו המתווכים הגרמנים לישראל כי הארגון מתעקש על מחיר גבוה, שיכלול את מוסטפה דיראני, השייח' עובייד ויתר האסירים הלבנונים, קלפי המיקוח שנחטפו כדי לקדם את שחרורו של הנווט השבוי רון ארד. בנוסף, נסראללה דרש לשחרר יותר ממאה אסירים ביטחוניים פלסטינים, וביניהם מרואן ברגותי. בישראל דרשו גם את רון ארד, ניסו לעשות הפרדה ולפחות לערוך השוואת מחירים: גופות שלושת החיילים תמורת גופות אנשי חיזבאללה; ואסירים חיים תמורת טננבוים. בחיזבאללה, לא היו מוכנים לגלות אפילו אם החיילים חיים או מתים.
המו"מ היה תקוע במשך שנתיים, בעיקר כי בישראל אמרו שאינם יכולים להיענות לדרישות חיזבאללה. ואז, פתאום, הדליף מישהו בישראל כי הגרמנים פגשו את טננבוים, והוא במצב קשה אחרי עינויים נוראיים, שבמהלכם איבד את שיניו.
זה היה הבוסטר שהעסקה הזאת הייתה צריכה. אלא שהגרמנים מעולם לא דיווחו על כך, הם לא ראו את שיניו שנעקרו או עדויות לעינויים שעבר. הם לא כתבו דוח בנושא, ולו מהסיבה הפשוטה שטננבוים כלל לא עבר עינויים.
כעסתם אז כשרתמו אתכם כדי להכשיר את העסקה?
"היו בישראל הדלפות קשות מאוד מהמו"מ שפגעו בו ואף סיכנו את המשך קיומו".
ומעל הכל, ריחפה דמות אחת, סיפור לא פתור של פנטום – הנווט רון ארד, שצנח ממטוסו ב־1986, ומאז 1988 נעלמו עקבותיו. קונרד: "אני התרשמתי שנסראללה אינו יודע או שקיבל הוראה חד־משמעית מהאיראנים לעזוב את הנושא.
"מאידך, הייתה תקופה שאני התרשמתי שהם מנסים באמת בכל הכוח לאתר את הגופה והייתי נוסע באופן תדיר לביירות כדי לאסוף עצמות, שהיינו מטיסים במיוחד מדמשק, לברלין, מוסרים למוסד, והם היו מעבירים לישראל לזיהוי די־אן־איי, שלצער כולנו, לדעתי גם זה של נסראללה, חזרו כולן שלילית. נסראללה ידע שהוא יכול לקבל כל מחיר עבורו ולכן רצה לאתר אותו".
קונרד הקדיש חודשים ארוכים מחייו לפרשת רון ארד, נחשף לכל החומר בישראל ובגרמניה, דיבר עם עשרות ומאות אנשים, והאמין וקיווה בכל ליבו כי יצליח לפתור את הטרגדיה. את המסקנה שלו על מה קרה לרון ארד לא ממש אהבו בישראל. היא באה בסתירה למסקנות קהילת המודיעין כי רון ארד חי עד 1996 לפחות. בהמשך החל השב"כ לחקור את המקרה והגיע למסקנות דומות לאלה של קונרד.
אז מה באמת קרה לו להערכתך?
"אני מעריך שרון ארד נחטף ב־1988 מנבי שית' (כפר בדרום לבנון) והועבר למקום אחר, שם היה בידיים איראניות, או בידי אנשים שנמצאו תחת השפעה ופיקוד איראניים. באמצע 1989, שנה מאוחר יותר, הפעילו הסורים לחץ קשה ביותר על גורמים שונים, גם על האיראניים, לקבלו לידיהם. יש לנו מודיעין מהימן ביותר כי האיראנים ביקשו לקבל חזרה את הנכס היקר מהמקום שבו הוא הוחזק, אבל נאמר להם כי הוא כבר לא שם. באותו זמן גם השליח של האו"ם לנושא, קיבל מנשיא איראן דאז תגובה דומה.
"אני מאמין שיש קבוצה של אנשים שמסיבה כזו או אחרת יש להם חסינות מוחלטת ואסור לשאול אותם ואסור לבוא אליהם בטענות או בדרישות, ושהם החזיקו את רון ארד, שכנראה מצא את מותו ב־1989".
אבל את כל זה הבינו בישראל רק יותר מאוחר. בינתיים, נסראללה דרש תמורת טננבוים את המחבל סמיר קונטאר, שרצח שלושה מבני משפחת הרן מנהריה, והפך לדמות סימבולית בחיזבאללה. ישראל אמרה שקונטר ישוחרר רק תמורת רון ארד, אבל הוא, או גופתו, כאמור, כבר לא היה בידי חיזבאללה. קונרד סגר שורת עסקאות קטנה, כולל על הרובה של רון ארד, סרטי וידיאו שלו ותמונות, אבל היה לו ברור שכל אלה לא יטשטשו את ההתחייבות של נסראללה להחזיר את קונטאר הביתה.
למה נסראללה כל כך מחויב לקונטאר?
"נשים את הדברים במקום: נסראללה לא היה מחויב לקונטאר, שהיה שולי לחלוטין מבחינתו. הוא היה מחויב לכבוד שלו ולהבטחה שלו לשחרר את קונטאר".
עסקת טננבוים וגופותיהם של שלושת החיילים יצאה לפועל ב־29 בינואר 2004, אבל נסראללה לא שכח את קונטאר, והחליט לחטוף עוד חיילים כדי לדרוש את שחרורו. התוצאה הייתה מלחמת לבנון השנייה. קונרד: "נסראללה לא חשב שהוא הולך למלחמה ב־2006. הוא הבין שאין עסקה על קונטאר, אז חטף את החיילים רגב וגולדווסר כדי לשחרר אותו. כמו שעסקת שליט הייתה חישוב מוטעה של ישראל, כך חטיפת החיילים אז הייתה חישוב מוטעה של נסראללה. מהר מאוד הוא חטף על הראש מכל הכיוונים: גם מהאיראנים, שבאו אליו בטענות על כך שנתן לישראל סיבה להרוס את מערך הטילים שהם בנו לו, וגם מהלבנונים שהוא הביא הרס גדול עליהם".
ושוב נקרא קונרד לתווך בעסקת חליפין, הפעם בשליחות האו"ם. בחוזה ההעסקה שלו מטעם האו"ם נכתבו זו לצד זו שתי פרשיות: רגב וגולדווסר מחד־גיסא, ורון ארד מאידך גיסא. מזכ"ל האו"ם קופי ענאן שאל את קונרד, "כמה זמן אתה חושב שזה ייקח?" התשובה שקיבל הייתה: "בין ארבעה חודשים לארבע שנים. במזרח התיכון צריך זמן, הר ענאן".
ואז הוא יצא לפגוש את סאפה, בביירות החרבה. "עקבות ההרס העצום נראו בכל מקום", הוא נזכר. "בית ההארחה שבו נהגנו לשבת לא היה קיים יותר". סאפה, סירב לספק לישראל כל הוכחה כי שני החיילים בחיים. קונרד העריך כי החיילים מתים, אך הציע להחזיר ארבעה־חמישה לבנונים חיים שהיו בידי ישראל, תמורת שיחת טלפון מאחד החיילים, שיזהה את עצמו מול אדם המכיר אותו. חיזבאללה שיחק את המשחק ולא אמר שאין על מה לדבר, אך גם לא קידם את העסקה. קונרד דיווח לממונים עליו כי לכולם ברור שמדובר בגופות. נסראללה דרש לשחרר את סמיר קונטאר, את כל אנשי חיזבאללה שנשבו במהלך המלחמה ו־4,500 פלסטינים, כמספר הלבנונים שלטענתו נהרגו בהפגזות צה"ל במלחמה.
זו הצעה חסרת היגיון, וקונרד ביקש לפגוש את נסראללה. בליל 18 בפברואר 2007 הוא הובל קשור עיניים בנסיעה במכוניות שונות בסמטאות ביירות, לאחר שכל האמצעים האלקטרוניים, לרבות שעונו, נלקחו ממנו. בבונקר הסודי היו גם סאפה ובדר א־דין. "זה היה בונקר די מרשים, שנדמה לי שהיה סוג של חניון תת־קרקעי שהם ביצרו עם קירות עבים והכניסו פנימה מכשור רב. בתקופה ההיא לא הגיעו לבקר אותו יותר מדי אורחים בינלאומיים שהוא הכיר. היה ברור שנסראללה ממש שמח לראות אותי ונפל על צווארי בחיבוקים ובנשיקות. בפגישה הראשונה הוא נראה לי עדיין לחוץ בגלל החישוב המוטעה שלו לתגובת ישראל. בהמשך הוא התאושש ונראה היה שהוא תופס יותר תנופה בראייתו כמנהיג כלל־ערבי".
קונרד סיכם את תנאי העסקה הבסיסיים, אבל חלפה עוד שנה עד שהיא יצאה אל הפועל, פחות או יותר באותם תנאים. ב־16 ביולי 2008, יום ביצוע העסקה, בנקורה, בצד הלבנוני, יצא וואפיק סאפה מתוך הרכב שהביא את שני החיילים הישראלים. סאפה פנה למצלמות הרבות ואמר בלעג, "הנה, תכף יתברר לכם מה קרה לשני החיילים הישראלים. זה מה שקרה להם", והורה באצבעו להוציא את הארונות של רגב וגולדווסר ז"ל מתוך כלי הרכב.
נסראללה קיבל את מה שביקש: בעסקה הזאת הוחזר גם סמיר קונטאר, ששב מיד לפעילות טרור, וסיים את חייו בפיצוץ מסתורי בסוריה ב־2015.
× × ×
אחרי עסקת שליט, קונרד קיבל עוד פנייה, לבקשת ישראל. זה היה לפני כשלוש שנים, כשכיהן כמנהל סוכנות הביון של האיחוד האירופי. כמה נציגים מהבה־אן־דה פגשו אותו, ותהו האם יהיה מוכן לנהל את המו"מ להחזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ז"ל, ושני האזרחים השבויים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד.
הפעם קונרד סירב. הסיבה הרשמית הייתה כי, "אני ראש יחידה באיחוד האירופי ולא יכול לנטוש באמצע". ייתכן וזו לא הייתה הסיבה היחידה.
הבוס שלך לשעבר, ראש הבה־אן־דה, אמר לי פעם כי, "לכם הישראלים יש יחס מיוחד מאוד ושונה מאוד משאר העמים לנושא של שבויים ונעדרים, אפילו כלפי גופות". הוא לא התכוון לכך כמחמאה.
"לישראל יש אכן גישה ייחודית לנושא שנראה בעיני רבים בעולם כחולשה, אבל לפי המסורות שלכם, זו חוזקה המעניקה לכם כוח מוסרי ולכידות חברתית".
ומה אתה חושב, זו חוזקה או חולשה?
"ובכן, אני מעדיף לא לחשוב על זה, בטח לא כשאני מנהל מו"מ ורוצה להביא לעסקה. אין ספק שמדובר על ערך שמראה על אכפתיות גדולה ורגישות לאחר. מאידך, כמובן, מבחינת הריאל־פוליטיק, זה לא ממש מועיל. הצד השני מבין זאת היטב, חיזבאללה היה הראשון לתפוס. קולטים את החולשה, ובדיוק במקום הזה מנסים לפגוע בכם כדי לדרוש מחירים ההולכים וגדלים".
זה נראה שישראל דווקא מנסה בשנים האחרונות להקשיח את המדיניות שלה.
"אני מבין את זה לגמרי. הגישה הישראלית היא ערכית, מוסרית, אצילית, שאני מלא התפעלות ממנה, אבל היא גם גישה שלפעמים טובה מדי לעולם הזה".
