יותר עשן מאש

הבחירה להקדיש פרק שלם של "המקור" לפרשת מותו של השופט דב איתן ז"ל נראית מעט משונה. אמנם, הסיפור מעניין ומטריד והכתבה של חיים ריבלין אכן סיפקה חומרים חדשים, ובראשם הקלטות של אלמנתו וראיון עם בתו. אבל בסוף מדובר גם באירוע מלפני 33 שנה, שמטופל בקונטקסט ספציפי למדי, בטח בשביל תוכנית תחקירים בפריים־טיים, ובעיקר כשהערפל לא באמת התפזר.

נדמה ש"המקור" ניסתה לפצות על כך בכמה אופנים: ראשית, באמצעות הצגת הכתבה כשליחות אישית של ריבלין, שסיפר על "סימני שאלה שלא מניחים לי כעיתונאי 25 שנה". לעיתונאים רבים יש יעדים כאלה וחלקם אף נעשים אובססיביים. אולם ריבלין עצמו מספר שאת הספק שהיה לו האם איתן התאבד או שמא נדחף אל מותו מהקומה ה־15 של "מגדל העיר" בירושלים, הוא פותר ב"שיחת טלפון אחת" עם עו"ד שרגא בירן, שהיה עד ראייה. מאחר שלא נמסר שבירן סירב עד היום לדבר על הנושא, ובהנחה שמיקום משרדו אז לא היה מסווג, לא ברור מה מנע מכתב מוכשר, מיומן ומוטרד כמו ריבלין לקיים את השיחה הרבה קודם.

האמצעי השני לחיזוק הכתבה הוא כלי טלוויזיוני מוכר: שאלות ללא תשובה והנחות ללא אקדחים מעשנים. במקרה זה ידוע כי איתן חשש מחשיפת היותו ביסקסואל ועלה חשד כי הוא נסחט בשל כך. הטענה הישירה והקשה ביותר מוטחת בשר המשפטים לשעבר, משה ניסים, שרצה להדיח את איתן מכס השיפוט בשל השתתפותו בהפגנת ה־400,000 נגד מלחמת לבנון הראשונה וחתימה על עצומה של ארגון "יש גבול", אבל הכחיש בתוקף את טענות הסחיטה עליהן סיפר איתן למקורביו.

אולם לאורך הכתבה מוזכרים גורמים נוספים, שאולי הילכו אימים על איתן, רק שבשום שלב אין להם שמות, פנים וגם לא שייכות ארגונית. כל שנאמר הוא שאיתן נודע כעצם בגרונו של ה"ממסד" בשל סגנונו כשופט וגם אחרי שהחליט להצטרף כפרקליט לצוות ההגנה של "איוואן האיום". מכאן מתבצע מהלך לוגי מתבקש אך נטול סימוכין של ממש, אלא אם מחשיבים את הביטחון המוכר של עו"ד יורם שפטל, לפיו היו מי שדחפו את איתן להתאבד. מיהם? לפי ריבלין, אין לדעת: האלמנה ביקשה לגונן על פרטיותו של בעלה. מצד שני, הסופר אייל מגד, שהיה חברו של איתן והתארח באולפן, נזכר בהשערה אחרת לגמרי שהייתה לו ולשפטל: באותו בוקר איתן התבשר שהוא חולה באיידס.

כלומר, גם אם איתן עבר לחצים ואף איומים, "המקור" לא הצליחה להוכיח שההתאבדות הייתה קשורה ל"ממסד" וכן לסחיטה על רקע נטייה מינית. ומכיוון שהמוקד של חלק ניכר מחיצי הספקולציות מופנה למערכת הצדק, בעידן שממילא מושפע מתיאוריות כאלה ואחרות, יש בכך טעם לפגם.