אביהן, בנותיו

מים ספורים אחרי מותה של בתו, השחקנית תרין שלפי ז"ל, מסרטן, החל הבמאי חנוך רעים (56) לנהל איתה שיחות לתוך המחשב שלו. שיחות על הסוף שקטע את ההיכרות הקצרה שלהם, על ההלוויה ועל מה שתיכננו לעשות בשנים הבאות. "אתה זוכר שדיברנו על זה? שנעשה משהו ביחד?" הוא כותב בשמה. "זוכר? אני חושב על זה כל יום", הוא עונה, והיא משיבה: "אל תהיה כזה דרמטי". וכשהוא שואל אותה מי יקרא את התפקיד שלה בפרויקט המשותף שלהם, היא עונה: "אתה. אבל אל תנסה לחקות אותי, כי זה לא..."

"כשכתבתי את הדיאלוג הזה האמנתי לגמרי שעכשיו הדמויות שלנו חיות על איזו במה דמיונית, ואני כותב את מה שהן אומרות. אני אפילו לא צריך להמציא את זה", הוא אומר.

תרין ז"ל, בת 23 במותה, הלכה לעולמה לפני מעט יותר משנתיים. היא נולדה מקשר שקיים אביה עם ורדית שלפי, דרמטורגית (יועצת אמנותית בכירה) בתיאטרון הקאמרי, אבל לאחר לידתה נותק הקשר בין הוריה. במחזה "להזיז את השמש", שהעלתה תרין ב־2019 ושזכה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, סיפרה על שיחה שהתקיימה אצל הרופא שטיפל בה, והתעניין האם היו מקרי סרטן נוספים במשפחה. "שני הוריו של אביה מתו מסרטן", אמרה שם האם.

האב ובתו נפגשו לראשונה אחרי שחנוך צפה בשיר שהעלתה תרין לעמוד הפייסבוק שלה, ובו שרה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שבו למדה, את "חיוכים" של אדית פיאף. היא עמדה על הבמה גלוחת ראש, אחרי עוד יום של טיפולים, מטפחת עוטפת את ראשה, שמלה אדומה לגופה, ושרה מלאת אופטימיות וכישרון באופן שכבש את לב כולם.

צילום: דנה קופל

מה הרגשת כשצפית בסרטון?

"כאב ענק, הלם. מיד רציתי להיפגש איתה ולהיות שם בשבילה", הוא אומר ומראה פתק ששמור במכשיר הסלולרי שלו, שבו כתוב מספר החדר של תרין בבית החולים, ואותו הוא מתעקש לא למחוק. "התקשרתי אליה ודיברנו במשך שעה. שמנו לב שאנחנו משלימים אחד את המשפטים של השני ושיש לנו המון נושאים משותפים. קבענו להיפגש בבית החולים שבו היא עברה טיפולים. דפקתי על דלת החדר שלה. היא פתחה ואמרה, 'אוי רציתי לצלם את הפגישה, ולא הייתי מוכנה, אז בוא נעשה את זה עוד פעם'. אני תמיד חושב שהמושג אהבה ממבט ראשון הוא שטות, כי אהבה זו עבודה של שנים, אבל עם תרין זה בפירוש קרה. ישר דיברנו על הכל. הייתה לנו שנה שלמה כדי לנסות להספיק כמה שיותר. הצלחנו להשלים פערים מסוימים וגם לשוחח למה לא נפגשנו עד אז – דברים שאני מעדיף להשאיר אותם מחוץ לכתבה – והכל היה פתוח, מכיוונה ומכיווני. זאת הייתה אולי השנה הכי מאושרת של שנינו".

"דומה לי גם באופי"

מה חשבת על הסיכויים שלה להחלים?

"לא היה לי ספק שהיא תנצח את המחלה. היה לה כוח חיים עצום. חודש לפני שהיא נפטרה היא הייתה בחתונה של האחות הגדולה שלה, סתיו, והכל היה בסדר".

לכאב הגדול על מותה של תרין מתלווה גם תחושת הפספוס על השנים המוחמצות. "אם זה היה הפוך, ולא הייתי פוגש אותה בשנה האחרונה לחייה אלא רק קודם, זה היה מרגיש לי הרבה יותר פספוס. אבל הכרתי אותה וזה היה מלא באהבה. ברור שאיפשהו אני אומר לעצמי, הלוואי שהייתי יכול להיות בעוד רגעים בחייה. אחרי שהיא נפטרה לא הצלחתי לצאת מהבית. כשהלכתי למכולת וקשרתי את הכלבה, הנחתי את הטלפון שלי על מזגן בחוץ ושכחתי אותו. כשנזכרתי וחזרתי, הוא כבר לא היה. היו בו כל הסרטונים וכל ההתכתבויות שלנו. אני צריך לקחת את הטלפון שלה ולשלוף את זה משם אבל אני לא מסוגל. פשוט לא מסוגל.

"בשבעה לקחנו בערך 50 תמונות ופיתחנו אותן ופיזרתי את זה על השולחן בסלון, ולכל אחד שנכנס אמרתי, 'תכירו את תרין', ודיברתי איתם על כל תמונה. אחר כך אספתי את כל התמונות, שמתי אותן באלבום, ושמתי את האלבום בתיק. אמרתי שלכל מקום הוא ילך איתי, אבל אני לא מצליח לפתוח את האלבום, שלא לדבר על קטעי וידיאו שלה. היום, לפני שנפגשנו, רציתי לקרוא את הראיון שעשית עם תרין לפני ההצגה שלה בתיאטרונטו, כדי להיזכר בו, ולא הצלחתי. היה לי התקף של כאב. לשמחתי הרבה, הרבה שאנשים שהכירו אותה אמרו לי שהיא לא רק דומה לי חיצונית, אלא גם באופי".

הזקן שגידלת הוא ביטוי להתמודדות עם האובדן?

"אני קיבוצניק – בנאדם של טישירט שאוהב ללכת יחף – ואף פעם לא הייתי מטופח, אבל מאז שתרין נפטרה כל מה שרציתי היה להזניח את עצמי. הרגשתי שזה מקרב אותי אליה. בשלב מסוים לקחתי את סכין הגילוח וקצת סידרתי את הזקן. אני איכשהו מרגיש עם הזקן יותר נוח. הוא כאילו מבטא משהו פנימי".

תרין היא אחת משבע בנותיו של רעים – מחזאי, שחקן ובמאי. מנישואיו הראשונים לענת ברק, מיד לאחר שחרורו מהצבא, נולדה בתם סתיו. מנישואיו השניים לקולנוענית אושרה שוורץ נולדו רינה (ריני) וטליה, ומהנישואים ללובה, אשתו הנוכחית, הוא אבא למיה, נעמי ונינה. "אני אבו אל־בנאת, וזה הכי משמח אותי", הוא מתגאה. בדרך הייתה עוד מערכת נישואים קצרה, שממנה לא נולדו לרעים ילדים.

הבנות בחרו ללכת בדרכי אביהן כשטליה תופיע איתו בהצגה "הגורילות", שתועלה החל מהיום בפסטיבל יהודי־ערבי בתיאטרון יפו. "סתיו למדה בסמינר הקיבוצים בימוי והוראה, והיום היא מורה לתיאטרון ועוסקת גם בדרמה־תרפיה", הוא מספר. "רינה בחרה בכיוון המוזיקלי. היא למדה שלוש שנים באקדמיה למוזיקה בירושלים. טליה סיימה לפני שנה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים. גם נעמי, האמצעית של לובה ושלי, היא עכשיו במגמת תיאטרון וזה כל מה שהיא רוצה לעשות. לא מעניין אותה שום דבר חוץ מזה. מיה היא מאוד בעניין של אמנות פלסטית, ציור בעיקר. אני מאוד גאה שהן בחרו בתחום הזה ושהן משתפות איתי פעולה. זה מרגש אותי".

גם האחיות מתאבלות

איך היה המפגש שלהן עם תרין?

"גם הן התאהבו בה מיד ומתאבלות על מותה עד עכשיו. אחותה ריני אמרה לי, 'אני לא מאמינה שהפסדתי אותה 23 שנים', ופרצה בבכי".

רעים נולד וגדל בקיבוץ דליה ולמד משחק בסטודיו של ניסן נתיב. בשנה השלישית ללימודים כתב את מחזהו הראשון ("שעשועים של רקב"), וכשסיים את הסטודיו שיחק בתיאטרון הקאמרי בהצגות "הכבש השישה־עשר", "מפעל חייו" ו"אנטיגונה". ב־1993 עזב את קבוצת הצעירים של הקאמרי והעלה יחד עם יואב ברלב את הצגת הילדים "טיול לכוכב הגבינה", שאותה הריץ במשך 20 שנה. אחר כך הציג בתיאטרונטו הצגת ילדים בשם "הקרקס של מקס", ומאז העלה עשרות הצגות ילדים מצליחות. ב־2008 הקים יחד עם אשתו לובה את "תיאטרון טוב", תיאטרון קטן שמעלה הצגות איכות לילדים. "לובה שותפה מוחלטת לכל דבר שאני עושה, בלעדיה לא הייתי מסתדר", הוא אומר. "אנחנו כבר 23 שנים יחד, והלוואי שיהיו לנו עוד 23 שנים כאלה. היא הייתה עוזרת במאי בחלק מההצגות שלי, ושותפה בכל תהליך".

אתה נשוי עכשיו בפעם הרביעית.

"אני הכי לא פרפר. מעולם לא הייתי איש של סטוצים. תמיד הייתי בזוגיות. אושרה, שהייתה אשתי השנייה, מבוגרת ממני בשמונה שנים, ודיברנו על זה כשהתאהבנו שאולי אני מחפש דמות אם – אמא שלי נפטרה כשהייתי בן שמונה – אבל אני חושב שבסופו של דבר, לובה, שצעירה ממני בעשר שנים, היא מהרבה בחינות הכי אמא שלי. אם כי באותה מידה אנחנו מאוד תומכים אחד בשני".

כשחלק גדול מאנשי התיאטרון מעדיפים לכתוב ולשחק בהצגות למבוגרים, רעים בחר בתחום הילדים. החל מהיום הוא ישתתף בפסטיבל יפו ה־15 לתיאטרון ילדים, פסטיבל דו־לשוני (בעברית ובערבית) שיתקיים בתיאטרון יפו בין 26־28 בספטמבר. הוא וטליה בתו יעלו את המופע "גורילות" – סיפורן של שתי גורילות אבודות שמנסות למצוא פינה שקטה ובטוחה בג'ונגל העירוני. רעים אחראי על הבימוי, כשטליה שותפה ליצירה וגם מופיעה בה.

"עשיתי שבע־שמונה הצגות למבוגרים במשך עשרות שנים, אבל יותר מ־40 הצגות לילדים", הוא אומר. "אני חושב שכיוצר יש לי הרבה יותר חופש פעולה והרבה יותר מעניין לי להופיע בפני ילדים. הייתי שחקן בתיאטרון הקאמרי, ומאוד לא התחברתי לזה. עם האישיות שלי, אני מרגיש צורך לחדש בכל הצגה, גם אם זו הצגה שאני מציג כבר 5,000 פעם, וזה מה שקורה בהצגות לילדים. יש בתיאטרון הרפרטוארי גם הצגות נהדרות, אבל החוויה שלי משם היא קצת תעשייתית. זאת מערכת מאוד גדולה, מאוד מוכוונת מטרה, ואני פשוט לא מתאים לשם".

למה החלטת דווקא לכתוב לילדים?

"יש באישיות שלי מרכיבים מאוד ילדיים. יש בי תמימות, שאני מתעקש עליה ומטפח אותה למרות שרימו אותי והונו אותי לא פעם. התמימות והסקרנות הן הבסיס ליצירה שלי. ליאור רז למד בכיתה של לובה בסטודיו של ניסן נתיב. עם כל הכבוד לו, הדברים שהוא עושה זה לא הדברים שמעניינים אותי. אני מעדיף לעשות הצגה בגן ילדים על סדרה בנטפליקס. תרין יצאה מההצגה שלי 'איפה הים', ואמרה, 'זה משנה תודעה. אני יוצאת ממנה אחרת מאשר נכנסתי'", הוא נזכר ומנגב דמעה.