נאום בנט בעצרת האו"ם היום לא יהיו גימיקים, לא לוח מצויר שפצצה שחורה במרכזו, לא תצלומי אוויר של מרכז ביירות, לא ארכיון איראני, לא גלויות נוף מעוצבות של חומת העיר העתיקה בלילה. כל שנה, עם בוא הסתיו, עצרו אזרחי ישראל את נשימתם: איזה גימיק יביא לנו הקוסם הפעם, איזה להטוט. זה הסתיו עם הענן, עם הגשם הראשון, עם פריחת החצב ועם הגימיק באו"ם. לא עוד.
כאשר היעדרם של גימיקים בנאום של ראש ממשלה הוא חידוש מסעיר – זה מלמד עד כמה התבלבלנו בין טפל לעיקר בשנות נתניהו האחרונות. בנאום בנט יהיה פרק על איראן, שיטען שאנחנו נכנסים לתקופה קריטית, על סף ההזדמנות האחרונה, במאמץ לבלימת תוכנית הגרעין. בנט ביקש שהנאום הראשון שלו בעצרת לא יוגדר על ידי איראן ולא על ידי הפלסטינים. עיקר הנאום שלו ייסוב על ישראל, על הישגיה, על מה שלדעתו העולם יכול ללמוד ממנה, במאבק בקורונה, במדע, בכלכלה.
אבו־מאזן, שנשא בסוף השבוע נאום משודר בווידיאו לעצרת הציג אולטימטום: אם ממשלת ישראל לא תחדש את המשא־ומתן בתוך שנה הוא יפנה אל בית הדין הבינלאומי בהאג. בנט בחר לא להתקוטט איתו: הסוגיה הפלסטינית תתפוס מקום מצומצם בנאום.
אבל הנכונות של גורמים פוליטיים בעיראק לכונן יחסי שלום עם ישראל תוזכר במילים חמות. ותוזכר גם ירדן, שהממשלה הנוכחית פתחה עם המלך שלה דף חדש, ויוזכרו מצרים והאמירויות.
המאמץ לתאר את ישראל כסיפור הצלחה, כבשורה לעולם, ואת ממשלתה כשוחרת שלום היה קיים גם בנאומיו של נתניהו. מה שהשתנה הוא דימוי הקורבן. נתניהו הפליא לשחק בו; כל נאום שלו באו"ם הציב את ישראל על סף שואה שנייה, מוקפת אויבים שמבקשים להשמידה ואנטישמים שמבקשים את רעתה. בנט פחות טוב ברטוריקה שואתית.
ערב ההמראה לאמריקה השתחרר בנט מהעיכוב באישור הסיוע המיוחד לכיפת ברזל. הסיוע, בסך מיליארד דולר, מכסה רק חלק מהמחיר שעלה לישראל שיגור המיירטים במהלך מבצע שומר חומות.
את מיליארד הדולר מכרו לישראלים שלוש פעמים: פעם אחת לאחר ביקור שר הביטחון גנץ בוושינגטון, פעם שנייה לאחר ביקור הרמטכ"ל כוכבי ופעם שלישית לאחר ביקור בנט. אף על פי כן, התלות של המנהיגות הדמוקרטית בקונגרס בקבוצה קטנה של חברות קונגרס אנטי־ישראליות מנעה את אישור הסיוע כמתוכנן.
העיכוב הביך את הבית הלבן, את השדולה הפרו־ישראלית ואת ממשלת ישראל. שלושת הגורמים האלה הפעילו את כל כוחם כדי להביא לאישור בזק של חוק מיוחד. בקונגרס יש 435 חברים. בלשכת ראש הממשלה ציפו לתמיכה של 330 חברים. למרבה ההפתעה, 420 חברי קונגרס תמכו בהצעת החוק, תמיכה דו־מפלגתית נדירה. היא מרשימה עוד יותר כשמביאים בחשבון שהפוליטיקה בוושינגטון לעומתית מתמיד, והמיעוט הרפובליקאי עושה כל שביכולתו כדי להכשיל כל מהלך של הרוב.
זה אומר משהו על היכולת הפוליטית של הבית הלבן ושל אייפא"ק ואולי משהו חשוב יותר על תמיכת הציבור האמריקאי בישראל. יתכן שנבואות החורבן היו מוגזמות. עם זאת, מי שמתעלם מזרמי העומק האנטי־ישראליים בחלקים חשובים בחברה האמריקאית, כולל צעירים יהודים, עושה שקר בנפשו: לא לעולם חוסן.
