ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 27.09.2021
    "בתוך כל הנחמדות שלי יש פרובוקטור מטורף"
    הבנות שנולדו בפונדקאות אחרי 12 שנה של טיפולי פוריות. הכאב על כך שלא נפרד כמו שצריך מהוריו שנפטרו. והדיאטה שכמעט גרמה לו להחליף מקצוע. דביר בנדק מככב בהצגה 'כל הדברים הטובים', מתנצל על הדברים שאמר אחרי מותו של חברו הטוב אלון דהן ומספר איך בדיקה שביצע מול המצלמות הצילה את חייו
    איתי סגל | צילום: יונתן בלום

    נייס גאי | אני מכיר היטב את הדימוי שלי, האיש החביב מהפרסומת של הבנק שאף פעם לא אומר דברים רעים. שיחקתי בעבר גם דמויות מפוקפקות, אבל אני מבין למה זוכרים לי בעיקר את החיוך. וזה בסדר, כי זה מי שאני – בצניעות – איש נעים, לא מתעמת באופן מוגזם, ואוהב אדם. מצד שני, בסטנד־אפ שלי אני מוציא את הצדדים הכי קוצניים שלי. יש לי בדיחה בהופעה על ילדים שרגישים לבוטנים: "פעם ילד שהיה רגיש לבוטנים היה חי כמה שנים ומת, לא הייתה התגייסות של הקהילה להציל אותו. עכשיו אני צריך לחשוב מה להכניס לסנדוויץ' של הילדה שלי. המון אנשים מודעים רק כדי שילד אחד לא ימות". אתה יודע כמה תלונות אני מקבל בסוף הופעה?

     

     

    הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    דביר לייט | לפני שבע וחצי שנים עשיתי מהפך. הייתי 149 קילו. השלתי 63 קילו בטוטאל. היום אני שוקל 91 ועדיין נלחם בסטטיסטיקה הכללית של החזרה למשקל. מבחינת אנשים, זה שהצלחתי לרדת במשקל, משול למישהו שהצליח להיגמל מסמים. הגמילה עדיין נמשכת והמלחמה על אורחות החיים שלי היא יום־יומית. עד עכשיו יש אנשים שמאוכזבים שרזיתי כל כך. יש כאלה שרואים אותי ברחוב ואומרים, "היה לך יותר יפה שמן". לאנשים באופן כללי הרבה יותר קל כשיש לידם אנשים פחות מוצלחים מהם. כשמן כמישהו שהולך למות עוד מעט. לא באמת הבנתי עד כמה אתה יכול לקבל פתאום חוסר פרגון מחברים קרובים שלך, שלא סיכנת אותם מקצועית בשום צורה, כי לא הגעת לאותם אודישנים שלהם, כי לא היית המאהב האולטימטיבי. והפרצופים של הקולגות שלי בהתאם: מה היה לך רע שם? שלטת שם אצל השמנים. בזמנו גם הסוכנת שלי פרי כפרי ז"ל נלחצה. אני זוכר שאמרתי לה, "פרי, אם אני אבין עכשיו, בגיל 45, ששיחקתי רק בגלל שהייתי שמן, זו תובנה טובה, ואני אוכל לעשות סוויץ' ולהפוך לנהג מונית וליהנות מזה".

     

    אלון דהן | אלון היה חבר טוב שלי, ליוויתי אותו באופן יום־יומי בחודשים האחרונים עד הסוף הטרגי שלו, ואני עצוב ונסער. בטקס האשכבה היה בי צורך לספר לאנשים הרבים שהגיעו עד כמה היה לו קשה - לצד ההתמודדות הכואבת והמפחידה עם המחלה שלו - להתמודד עם העובדה שהוא הולך להיזכר כפי שתואר בתחקיר בעיתון. אמרתי שכעסתי עליו על דברים שעשה, אבל הוא מת ולצערי לא יהיה מיצוי, לא מצד המתלוננות שרצו ובצדק שייענש, ולא מצידו של אלון שרצה לנקות את שמו. ואמרתי, בואו ננסה ללמוד שיעור באחריות, בערבות הדדית ובחמלה. אמרתי שלתקשורת יש אחריות על חיי אדם במקרה כזה ודיוק הוא הכרחי ובתחקיר היו אי־דיוקים (שאני קראתי להם בחוסר זהירות "שקרים"). על כך המתלוננות כעסו מאוד כי חשבו שהתכוונתי בשקרים לגרסאותיהן, כשאני האחרון שיכנה מצוקות של אנשים שקרים.

     

    דיברתי על ערבות הדדית ועל כך שאנחנו מהירים היום לשפוט ולחרוץ דין. ביקשתי שננסה לקרוא דברים בעירבון מוגבל, בסובלנות ובחמלה כי יש שלבים בהוכחת אשמה ותחקיר עיתונאי הוא רק ההתחלה. אני מבין את הסערה שקמה בעקבות דבריי ואני מתנצל בפני כל מי שדבריי פגעו בהן, למרות שחלקן מכירות אותי אישית ומכירות את כל מה שעשיתי לאורך השנים כיו"ר איגוד השחקנים לטובת שוויון מגדרי בתחום שלנו ולמניעת הטרדות. הפגיעה שעברו המתלוננות נגד אלון לא מוטלת בספק בעיניי בשום צורה, מה שאמרתי בטקס האשכבה היה קשור אלינו כחברה ואיך אנחנו יכולים ללמוד מטראומות ולהפוך לטובים יותר.

     

    יש לי חרדת מוות נוראית. דביר בנדק ב'כל הדברים הטובים'
    יש לי חרדת מוות נוראית. דביר בנדק ב'כל הדברים הטובים'

     

    פונדקאות | את שתי בנותינו – יולי (11) וגלי (6) – הבאנו לעולם בהליך פונדקאות אחרי 12 שנים של טיפולי פוריות וניסיונות שלא צלחו. את יולי עשינו בישראל, את גלי הבאנו מהודו. יולי היא גנטית של שנינו. גלי היא גנטית שלי ושל ביצית אוקראינית מאחר שהביציות של עירית כבר היו מבוגרות מדי. עשינו את הפונדקאות הראשונה בישראל כי לא הכרנו שום אופציה אחרת. היינו נטולי ילדים, הוועדה אישרה אותנו די מהר, ובניסיון השני עם הפונדקאית היא נקלטה, ונהייתה יולי. בסיבוב השני כבר היינו בתחתית הרשימה, וכזוג הטרוסקסואלי נתקלנו בדברים נוראים. שירותי רווחה וביטוח לאומי שלא ידעו איך להתמודד עם הדבר הזה. צעקות באמצע המשרד: "איך אני רושם אותה? היא לא האמא!" כשהילדה הראשונה שלנו נולדה הגיעה אלינו עובדת סוציאלית לבדוק אם אנחנו טובים בלהיות הורים. היינו כבר בני 40. "רגע, שניכם שחקנים? אז מי יהיה עם הילדה בערב?" זו הייתה חוויה משפילה ומביכה ועצובה בעיקר. רגע לפני הלידה הייתה פקידה אחת ששאלה, "למה לא אימוץ בעצם?" זו גם אחת מהסיבות שבגללה החלטנו לעשות את הילדה השנייה בהודו.

     

    הבנות שלי | הבנות שלי גדלות באופן שונה מזה מעצם העובדה שהן גדלות עם אבא ידוען. אנשים עוצרים להצטלם איתי ברחוב. לפעמים זה לא מתאים, והן ראו אותי עושה כמה דברים משוגעים. כשהלכתי לקבל את תעודת הפטירה של אבא שלי, הבת הגדולה שלי עמדה לידי כשמישהי ביקשה ממני להצטלם. בגלל שמבחינתי זה יותר אנרגיה להגיד לה, "זה לא מתאים, אני באבל", חייכתי והצטלמתי. אבל את הבת שלי זה שורט.

     

    עירית אשתי | אנחנו יחד 26 שנים. הכרנו בלימודי משחק ומאז לא נפרדנו. ניצחנו את הסטטיסטיקה בזכות עירית. היא אישה חזקה וחיובית מאוד. אנחנו באותו המקצוע, אבל במקומות שונים. היא מורה לתיאטרון. אנחנו שני אנשים שלא מרפים כשקשה. 12 השנים שעברנו בניסיונות להרות, הסבל הפיזי של עירית והסבל הנפשי של שנינו, חיזקו אותנו נורא. השנים שלנו בלי ילדים, כשרוב חברינו היו עמוק בתוך החיתולים, מיסדו בינינו קשר זוגי עמוק עד כדי כך שאחרי שבע שנים תהינו אולי כדאי בלי ילדים בכלל. המחשבה שכמעט ויתרנו מעידה על חוסר מודעות, אבל רצינו לשמור על עצמנו כי ראינו זוגות מתפרקים.

     

    עירית חברתי | כשעירית קפלן אושפזה עם קורונה, קיבלתי כמות הודעות מטורפת. הרבה אנשים - אפילו כאלה שאני מכיר טוב - חושבים שאנחנו נשואים והם כתבו לי בדאגה, "מה שלום אשתך?" לכולם עניתי, "היא בטוב, אבל היא עדיין לא אשתי". אני אפילו לא יודע איך הבלבול הזה קרה. הדמיון היחיד הוא שלשתיהן קוראים עירית ובתקופה מסוימת הן אולי היו קצת דומות. הידיעות על מצבה היו מוגזמות. היא לא הורדמה, לא הונשמה, לא היה לה חום, היו לה קשיי נשימה.

     

    פרזנטור | בתוך כל הנחמדות שלי יש פרובוקטור מטורף שכבר 13 שנים ממותן היטב. יש הסכם לא כתוב עם בנק מזרחי טפחות שאני לא עושה פרובוקציות פוליטיות או חברתיות. כשיסתיים החוזה בגיל 90 אני הולך להגיד כמה דברים שעוד לא שמעת. לפעמים אני שואל את עצמי אם אני צריך להבין יותר מה אני מפרסם. אני מרגיש שאני מסתכל לאנשים בעיניים ואומר להם: היי, זה עוד עסק שמפרסם את עצמו. לא עמותה, לא חברה לתועלת הציבור. אני משכיר להם את שירותיי כשחקן אותנטי. אני לא מרגיש לא מוסרי בשום צורה, אבל ברור לי שיש לי התקשרות עם עסק שיש אנשים ברחוב שנהנים ממנו, וכאלה שסובלים ממנו, ואלה שניגשים אליי הם אלה שסובלים. נניח, כאלה שהפסידו כסף. אין הרבה כאלה, אבל כשהם ניגשים ואני מרגיש אלמנט אישי – אני לא יכול להגיד שזה נעים.

     

    כל הדברים הטובים | בימים אלה אני משחק ב'כל הדברים הטובים' בקאמרי ובתאטרון אלעד, הצגת יחיד על גבר בגילי שהחליט לעשות רשימה של כל הדברים ששווה לחיות בשבילם אחרי שאמא שלו מנסה להתאבד. שי פיטובסקי הבמאי הציע לי לעשות את ההצגה הזאת כבר שנתיים. דחיתי את זה, עד ששלחו לי עותק מצולם של ההצגה מלונדון. באחד מלילות הקורונה צפיתי בזה. אחרי חמש דקות התקשרתי אליו ושאלתי, "מתי?" שנים נמנעתי מהצגות יחיד. זה תמיד נראה לי יותר כמו פתרון חסכוני לשחקנים. לכן זה היה אתגר גדול בשבילי. למזלי, התחלתי לעשות סטנד־אפ לפני כן. את התקף החרדה שלי חטפתי על הבמה שם.

     

    אמא | אמא שלי נפטרה מסרטן בגיל 54. הייתי אז בן 31. ההידרדרות הייתה מהירה, ולמרות שעברו יותר מ־20 שנה מאז, אני חושב הרבה איך מיסמסנו מאוד את השנה האחרונה בחייה. לא ניצלתי את הזמן הזה כדי לדבר איתה על הדברים שהכי מעניין אותי לברר איתה היום. הפחדים שלה, החשש מהסוף הקרב. לא שאלתי אותה הרבה דברים שילדים צריכים לשאול את ההורים שלהם.

     

    אבא | אבא שלי נפטר בדצמבר. הוא היה חולה לב שהסתבך בבית החולים עם איזה זיהום. את החודשים האחרונים בחייו ניצלתי טוב יותר. היו דברים שלא הצלחנו לדבר עליהם כמו שהייתי רוצה. אמא שלי נפטרה כשאבא שלי היה בן 59. הם חיו כמו זוג מפעם. חסכו לפנסיה. חלמו לעשות דברים. פתאום הם נפסקו. מהר מאוד הוא התחתן עם אישה חדשה. הם היו מאושרים אבל הבנתי שהוא לא תיקשר לנו את הכאב שלו ממותה של אמי. לא הבנתי עד כמה הוא הרגיש כבר בגיל 59 שהחיים נגמרו.

     

    סברי מרנן | 'סברי מרנן' היא תופעה אנתרופולוגית מרתקת. התחלנו לפני 11 שנים עם ביקורות איומות. הוקיעו אותנו. היום הקונצנזוס הוא "יש ממה ליהנות". שמעתי פעם מנהל תוכניות באחד הערוצים אומר על תוכנית אחרת: "נדחף חרא מספיק זמן לפנים, הוא יתחיל להריח אחרת". אבל הסיפור של 'סברי מרנן' הוא אחר. שפטו אותה לא בז'אנר שלה. אמרו, "זה נמוך וזה עדתי", אבל בעיניי היוצרים של 'סברי מרנן' הצליחו לכתוב סדרה בלי לנקוט עמדה מה טוב ומה רע. מוות | יש לי חרדת מוות נוראית. החרדה הזאת התחילה כשהייתי שמן מאוד והרופאים אמרו שכשאני אחטוף זה יקרה חזק מאוד. החרדה התגברה מאוד בסמוך לזה שנעשיתי אבא בעצמי. זה היה המנוע לעשות את 'החיים על פי דביר' בתאגיד – איך לשפר את הסיכויים שלנו לחיות. גיליתי דברים נוראים. נגיד, שאנחנו לא טורחים לבדוק את עצמנו כי אנחנו עניים מדי או סתם מפחדים מבדיקה אנאלית. נדהמתי שאנשים מעדיפים למות מאשר שיכניסו להם צינור לתחת. כשעשיתי בדיקת קולונוסקופיה במסגרת התוכנית, הרופא הוציא לי שני פוליפים ואמר, "אתה מבין שבלי הבדיקה הזאת הדבר הזה היה הורג אותך עוד ארבע שנים, כשהיו מתחילים כאבי הבטן והדבר היחיד שהיה נשאר לך זה הזמן להיפרד".

     

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 27.09.21 , 00:27