הגיע הזמן שהספרות תאמץ את משבר האקלים

בשנת 2014 הושקה בנורווגיה 'ספריית העתיד' — מיזם תרבותי־סביבתי עתידני של האמנית הסקוטית קייטי פטרסון. המיזם מתעתד לחבוק מאה יצירות שייכתבו במשך מאה שנים ויינעלו בכספות, מבלי שאיש יוכל לקרוא אותן או לדעת במה הן עוסקות, כאשר רק שם המחבר והיצירה ייחשפו. אלה יודפסו בשנת 2114 במהדורה מוגבלת, על נייר שייווצר מאלף עצים צעירים שניטעו במיוחד לשם כך בנורדמרקה, סמוך לאוסלו.

המיזם, אשר דומה כי נוצר בהשראת פרויקט 'כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד' — שבה מאופסנים במבנה מיוחד באתר הקרוב לעיר לונגיירביין שבנורווגיה מגוון זרעים מהעולם, שיוכלו לשמש במקרה של אירוע הכחדה — מבקש להבטיח גם לספרות חיי נצח, לאתגר את הדורות הבאים עם ספרות עכשווית. אך הוא גם מבקש לומר משהו על הצורך של האנושות להגן על יצירות ספרותיות בדיוק באותו אופן שבו היא מגוננת על זרעי צמחים.

מיזם 'ספריית העתיד' מעלה כמה שאלות מרתקות: האם יהיו קוראי ספרים בעוד מאה שנה, כיצד ייראה טקסט באותו הזמן, והאם טכנולוגיית הדפוס תהיה זמינה — כלומר האם מלאכת ההדפסה תהיה מוכרת (ולשם כך נוסד גם פרויקט צדדי לשימור אמנות הדפוס). אבל מעל לכל, האם אתי למנוע מקוראים בני זמנן של היצירות להיחשף אליהן?

כל אלה הן שאלות אשר כבודן במקומו מונח, אך לאחרונה נוספו להן שאלות מסדר גודל שונה לחלוטין, שאלות אשר חורגות מתחום האתיקה של הקורא וממעשה הקריאה ונוגעות לשינויי האקלים של כדור הארץ. שאלות הנוגעות להישרדות הפיזית של היצירות — האם כספת הספרים תשרוד ותישמר או שמא תוצף, תישרף או תיחרב חלילה בשל שינויי האקלים? האם היער בנורדמרקה ישרוד את השינויים הגלובליים? ובכלל, האם האנושות עצמה תשרוד עד 2114?

היצירה הראשונה שהופקדה בכספות הספרייה היא 'ירח משרבט' של מרגרט אטווד. הסופרת הקנדית, שנדמה כי ניחנה ביכולות נבואיות, המשלבת בספריה התפתחויות טכנולוגיות שונות כסוג של טריגר להתפתחות העלילה. אטווד כתבה לא מעט יצירות דיסטופיות, כשהמוכרת בהן עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה 'סיפורה של שפחה' (1985). אחד הפרויקטים הספרותיים המרתקים שלה הוא הטרילוגיה 'בז וניאלה' (2006), 'שנת המבול' (2012) ו'אדם האחרון' (2015), שבה מתואר העולם לאור איום אקלימי ולאחר מגפה שהכחידה את מרבית המין האנושי — דבר שב־2015 עדיין נראה כמו אקספרימנט ספרותי־בדיוני אשר נרקם במוחה ההוזה של סופרת נוירוטית ופסימית.

אטווד טוענת שהיא לא כותבת מדע בדיוני אלא רק מקצינה מציאות קיימת, וכבר ב־2009 פירסמה מאמר בשם 'העתיד ללא נפט' לעיתון הגרמני 'די צייט'. היה זה כאשר הפקת נפט באלברטה קנדה תפסה תאוצה והעולם עסק בסכנה שלא תהיה יותר אספקת נפט סדירה. במאמר שירטטה אטווד שלושה תרחישים עתידיים של משבר הנפט העולמי. הראשון, חלום אוטופי, המתאר כיצד ייראה העולם אם האנושות תוותר מרצון על התלות שלה בנפט; השני, סיוט דיסטופי, המתאר מה יקרה אם הנפט לא יהיה זמין, אך מדינות חזקות ייערכו בעוד מועד למשבר באמצעות אגירה שלו, לעומת מדינות חלשות שלא יעשו זאת; והשלישי, המשלב בין שני התרחישים הראשונים, מציג מצב שבו חלק מהמדינות יעברו למקורות אנרגיה חדשים בשל הדאגה לסביבה והחשש משינויי האקלים, בעוד מדינות אחרות ימשיכו לצרוך נפט לשם רווחים כלכליים קצרי טווח — מצב כזה יחלק את העולם בין מדינות המגלות אתיקה של אכפתיות כלפי העולם על אף הפסד כלכלי בטווח הקצר, לעומת כאלה הרואות לנגד עיניהן אך ורק מאזנים כספיים.

כמה שנים לאחר כן, ב־2015, פירסמה אטווד בכתב העת Medium מאמר נוסף, שכותרתו: 'זה לא האקלים שמשתנה — הכל משתנה', שבו התייחסה לידיעה שהאנושות לא תוכל להסתפק בוויתור על דלק מאובנים כדי להפחית פליטות גזי חממה ולהתמודד עם שינויי האקלים, ותצטרך לבצע שינויים מרחיקי לכת בצריכת המשאבים ובראשם מים, מזון, ביגוד ואנרגיה. אטווד תיארה את השינויים האקלימיים והסביבתיים שכבר קשה להתעלם מהם: הצפות, החמצת האוקיינוסים, הכחדת מינים ועוד, וטענה ששינויי האקלים אינם עניין תיאורטי אלא מציאות שמחייבת תגובה מיידית, לרבות שינוי בטכנולוגיות, במבנים הכלכליים ובשיטות החברתיות. כמו כן טענה אטווד שהמונח "שינויי אקלים" אינו מספיק חזק כדי לתאר ולהמחיש את מה שמתרחש ואת ההשלכות המורכבות של ההתחממות הגלובלית, מפני ש"שינוי" הוא מונח פוליטיקלי־קורקטי, ניטרלי לכאורה, וכזה שמרמז כי האקלים משתנה מכוח עצמו, ובכך מיטשטשת העובדה שבני־האדם הם האחראים לשינוים הללו.

במאמר זה הצליחה אטווד לנסח את מה שרבים ממדעני האקלים ופעילי הסביבה הרגישו זה מכבר. המושגים "התחממות גלובלית" או "שינויי אקלים" אינם מתאימים לתיאור מה שקורה סביב. כולם הבינו שדרושה התנסחות בוטה וקיצונית יותר, וכך למעשה נטבע בשיח העולמי המושג "משבר אקלים", אשר מרמז לכך שבני־אדם, כולנו, אחראים לו — ולא כוחות טבע נשגבים ובלתי נשלטים.

• • •

משבר האקלים הוא ללא ספק האיום הגדול ביותר על כדור הארץ ועל האנושות. משבר זה מתייחס בראש ובראשונה לפליטות גזי חממה בתהליכים מעשה ידי אדם, פליטות שמקורן בשריפה של דלק מאובנים לייצור חשמל ולהנעת כלי תחבורה, פליטות במגזר החקלאות ובייצור מזון מהחי ועוד. כשמם כן הם, הגזים הללו כולאים את החום קרוב לפני כדור הארץ במעין חממה, ולכן התהליך מכונה "אפקט החממה", וגורמים להתחממות גלובלית, כלומר לעלייה מתמדת ומתמשכת של הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספרה ולשינויים קיצוניים במזג האוויר. שינויים אלה מתבטאים בגלי חום וקור, בסופות, בהצפות, בשריפות, בהמסת קרחונים, בעלייה בגובה פני הים ובהידלדלות מהירה של המגוון הביולוגי בטבע.

למעשה, הכחדה דרסטית זו של מיני החי והצומח, המכונה "ההכחדה השישית" במניין שנות כדור הארץ — היא אירוע ההכחדה הראשון שכולו מעשה ידי אדם. כל אלה יחד יצרו משבר אקלימי שהוא נוכח וקיים כאן ועכשיו. אמנם במשך שנים המשבר דווח בדוחות מדעיים (בדוחות של האו"ם, נאס"א, ארגון המטאורולוגיה העולמי ועוד), נחקר במסגרת דיונים אקדמיים (במחלקות למדעי הטבע, לגיאוגרפיה ולאיכות הסביבה) ונידון בפסגות משמימות של מנהיגים ושועי עולם (פסגת האקלים השנתית של האו"ם) — אך בשנים האחרונות, ולמרבה האירוניה ביתר שאת בחודשים האחרונים, משבר האקלים הפך מוחשי וממשי, בדמות אירועי מזג אוויר קיצוניים ואסונות טבע ברחבי הגלובוס.

יתרה מזאת, הסגרים השונים סביב התפרצות הקורונה, בארץ ובעולם כולו, המחישו את אחריותה של האנושות למצבו של הכדור: זיהום האוויר בערים הגדולות פחת באופן דרסטי, נרשמה ירידה משמעותית בפליטת גזי חממה, מי נהרות ונחלים הפכו נקיים יותר ובמקביל נרשם שגשוג יוצא דופן של בעלי חיים. אך כל אלה חזרו למצבם הקודם במהרה עם היציאה מהסגרים.

המצב נכון להיום הוא שעל אף התחייבותם של מנהיגי העולם כבר בפסגת האקלים של האו"ם בפריז להוביל להפחתת פליטות הפחמן, עדיין ממשיכה האנושות לפלוט גזי חממה בקצב מדאיג. רק לאחרונה הוצג דוח אקלים מקיף של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי האקלים (IPCC) של האו"ם, שעל פיו האנושות היא זו שאחראית למשבר האקלים, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על מערכות אקולוגיות ועל הסביבה הטבעית, אך גם משמעויות חברתיות וכלכליות יום־יומיות.

על פי הדוח החדש, כבר בעשורים הקרובים הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ תעלה ב־1.5 מעלות יחסית לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית. היום כבר ניתן להעריך שמרבית הציבור בעולם המערבי מודע לשינויי האקלים, אך הפער בין מודעות לבין שינוי התנהגות הוא עדיין גדול. בתוך כך מתבררת תופעה תרבותית מרתקת והיא זליגה של מידע הסברתי משולחנות הדיון של האו"ם אל הספרות הפופולרית, הקולנוע והרשתות החברתיות. במיוחד מעניין לשים לב לתפקידם של ידוענים בארץ ובעולם בתיווך ובהנגשה של משבר האקלים מתוך שליחות והתמסרות לנושא. למעשה, בעשור האחרון נוצר מעמד חדש של ידועני אקלים, בהם אל גור, ביל גייטס, גרטה תונברג, לאונרדו דיקפריו, ג'ונתן ספרן פויר והעיתונאי, האקטיביסט והסופר ג'ורג' מונביוט.

אמנם אין לבטל את נוכחותם בשדה השיח של משבר האקלים, אך עם זאת אי־אפשר לומר שצופי הסרט התיעודי של דיקפריו או קוראיו של ספרן פויר הפכו למסה קריטית מובילת שינוי התנהגותי. נהפוך הוא — הקהל של מונביוט, גייטס ודומיהם מן הסתם מגויס מראש לנושא. יתר על כן, ספרי מדע פופולרי וסרטי הדוקו של הסלבס הם דווקא עדות לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם עצמם; מצד אחד לייצר חומר איכותי שיילקח ברצינות על ידי מבקרים ויירשם מעל דפי ההיסטוריה ככזה, ומצד שני להפגיש בין עולמות בדרך פשוטה וקליטה ולהגיע לקהל גדול ככל האפשר.

נדמה כי הדיסוננס בין מה שנתפס כאיכותי לבין מה שנתפס כטריגר לרייטינג, מעולם לא היה יותר הרה גורל מזה. בספר העיון 'אנחנו האקלים — הצלת כדור הארץ מתחילה בארוחת בוקר' (2020) כותב ספרן פויר על מגוון אירועים היסטוריים, מושגים פילוסופיים, פרטי טריוויה ואישים שונים, כדי להדגים כיצד ניתן לשנות את ההיסטוריה, שינוי שהוא מקשר לצורך להפסיק לאכול בשר מן החי על מנת להפחית את פליטות גזי החממה ממשק החי ולמתן את משבר האקלים. בהמשך ספרן ספויר מתאר בפירוט, תוך הסתמכות על דוחות מדעיים, את התרומה המפוקפקת של גידול תעשייתי של בעלי חיים למשבר האקלים. 'אנחנו האקלים' הוא כמובן המשך מגמה לספרו של ספרן פויר 'להרוג בעלי חיים'. אלא שהסופר האמריקאי המוכשר לא מספר את הסיפור הגדול, ואף נסמך על מחאה תרבותית אחרת, נגד הרג בעלי חיים. האם הוא מצליח לפרוץ את החומות ולהגיע לעוד קהלים בדרך זו? מדוע בחר לעסוק בנושא בספר עיון ולא בספר פרוזה?

בהקשר זה מעניין להפנות את המבט אל אירוע אחר, שיכול להאיר את הצורך בדיון אקלימי תרבותי פופולרי. בחודש ספטמבר 2010 עולם הבידור האמריקאי רעש וגעש כשליידי גאגא עלתה לבמה בטקס פרסי המוזיקה של ה־MTV בלוס־אנג'לס, כשהיא עוטה שמלה עשויה מפיסות דקיקות של בשר בקר המטולאות זו לזו, משל היו שמלת הוט־קוטור מחויטת, נועלת נעליים המצופות פילטים של בשר וקשורות בחוטי קצבים, אוחזת בידה תיק קלאץ' מנתח בקר ענקי וחובשת כובע וינטג' מסוג CALOT, למי שתהתה, אף הוא תפור מבשר נא. גאגא, אשר הפכה בן לילה לאחת האמניות המשפיעות בתחומה, העזה להביע אמירה בצורה נוקבת ביותר ותוך כך לעורר סקנדל, כהרגלה, בשאלה האם שמלת הבשר הייתה אקט של מחאה נגד יצרני הבקר, או שמא היא עצמה היוותה פרפורמנס של התעללות בבעלי חיים? כך או כך, היה זה מיצג בלתי נשכח אשר הדגים את האופן שבו יש לנהוג כדי לחולל שינוי. פשוט מאוד: לזעזע את הצופים.

עוד ועוד פעילים אימצו את הגישה הפרואקטיבית של גאגא, והם מקיימים בשנים האחרונות מחאות קבועות, צעדות ומיצבים חיים מול משרדי החברות האחראיות לפליטות פחמן ופרלמנטים בכל העולם.

• • •

לאורך השנים, מאז הטרילוגיה של אטווד ועוד לפני כן, וביתר שאת בשנים האחרונות, נכתבה גם ספרות אקלים שאינה עיונית או מסאית, כזו שלרוב מערבבת בין מדע בדיוני, אוטופיה או דיסטופיה, בניסיון לתאר את ההתמודדות של החברה האנושית בעתיד הקרוב והרחוק עם ההשלכות של משבר האקלים. לאחרונה היא אף הוגדרה כתת־סוגה ספרותית חדשה (climate fiction-cli-fi), וקיבלה יותר חשיפה והערכה.

הרומן The Overstory של ריצ'רד פאוורס (שעוד לא תורגם לעברית), לדוגמה, מציג תשעה סיפורים על מערכת יחסים בין אנשים ובין העצים, ומעלה שאלות גדולות על מקומנו בעולם, בטבע ובזמן. הרומן זיכה את מחברו בפרס פוליצר (2019), ובמדליית ויליאם דין האוולס לספרות (2020). בדומה לסרטי הדוקו האקלימיים, גם יצירות הפרוזה בסוגת ה־cli-fi מעצבות שוב ושוב את אותו סיפור של התרחקות והתנתקות האנושות מהטבע. הן גם נוטות לייצר נרטיב הפחדה בהתמקדן באיום הקיומי שניצב לפתחה של האנושות, אולם דומה שהן טרם הצליחו לפרוץ את המעגל הראשון של פעילי האקלים.

ומה לגבי הספרות העברית? נדמה שמרבית הכותבים לא ששים לאמץ את המשבר ביצירתם. אמנם כמה משוררים כותבים שירה המכונה אקו־פואטיקה, אך זו אינה שירת אקלים מובהקת. פה ושם מבליחות נגיעות, כמו 'הידרומניה' של אסף גברון, ולאחרונה מירלה משה־אלבו בספרה 'ארמון הטרמיטים' (2021). ועדיין הנושא רחוק מן המהלך העולמי בשנים האחרונות. השינוי האמיתי יתרחש כשהספרות והאמנות יצליחו בגיוס דעת הקהל של ההמונים במקום שבו המדע והפוליטיקה כשלו. כאשר מתוך המשבר והשבר נצליח, באמצעות האמנות דווקא, למצוא חיבור אחר בין אנשים ולאומים, וביניהם לבין הסביבה הטבעית. כאשר נצליח לשים מאחורינו את עידן האנתרופוקן — העידן שבו האדם הפך לכוח המעצב את כדור הארץ והסביבה הטבעית — ולהתחיל עידן חדש, עידן שבו נספר לעצמנו סיפור חדש. סיפור שבו לא האדם עומד במרכז, שבוי בתוך מערך של אינטרסים כלכליים, אלא אדם הרואה עצמו חלק מהסביבה ונוקט אחריות כלפי הסביבה מתוך חשיבה על עתיד רחוק ולא רק על עתיד קרוב. הספרות צריכה לנטוש את עולמות העיון והדיסטופיה הרחוקים והמנוכרים ולהכיל את המשבר על חיי היום־יום של הדמויות, מפני שהקרוב והמוכר יש בכוחו לזעזע הרבה יותר.

בשונה מהמדען, האמן אינו חייב לספק הסברים או להוכיח הוכחות. האמן כוחו בהבעת רגש ובהנעת הקהל לרגש. האמנות מסוגלת לייצר נרטיב של אחריות סביבתית באפקטיביות רבה. האם יהיה מי שיכתוב נרטיב כזה? האם האנושות תוכל לאמץ את הנרטיב ולהתחיל לפעול למענו? אומרים כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל כרגע נדמה כי כולנו שוטים ודרוש לנו נביא שהוא גם מנהיג. אנחנו מאמינים שהאמנות יכולה לנצח את המאבק התודעתי הזה. •