אין נכון ולא נכון. יש כיף ויש משעמם, ואיכשהו יניב ביטון הצליח לחבר בין שניהם. כבר שנים הוא שחקן מוערך, קומיקאי מבריק, מופיע ערב־ערב על במת התיאטרון, אבל במינונים נמוכים של הכרה וביקוש - רחוק מהכמות הנדרשת כדי להתמקם בשורת האח"מים. בסגר השני, כשביטון ישב כמו רוב החברים שלו בבית, ולא זכר אם הוא יותר מתוסכל או יותר עצבני, הוא התחיל להעלות סרטוני חיקויים של יולי אדלשטיין ואבישי בן חיים לטוויטר. את היום ההוא הוא התחיל עם 200 עוקבים. בסופו כבר היו לו יותר מ־20 אלף. השיעמום, בניגוד לשמועות, השתלם. ביטון הוזמן אחר כבוד להצטרף לפאנל של 'ארץ נהדרת' וסחט מהקורונה חתיכת לימונצ'לו. "כן, בגדול אין לי מה להתלונן", הוא מחייך. "הרבה אומרים לי, 'זאת השנה שלך'. לא נעים, העולם נלחם במגפה, לחברים אין עבודה, ואני חוגג את ההצלחה שלי. אבל הסטופ הזה הוציא ממני משהו מאוד יצירתי. הכל פתאום נפתח. נהייתה חירות גדולה מאוד. אפילו בזה שהייתה לי היכולת לכתוב את הדברים ולבצע אותם מיד".
אז הקורונה הייתה טובה אליך.
"תלוי מתי שואלים. כרגע, כמו הרבה אנשים, אני נע בין חרדה לדיכאון. עכשיו, בגל הרביעי היה לי הכי קשה. חוסר האונים, שאין שליטה בלו"ז, הפחד לקבל את ההודעה בווטסאפים הקבוצתיים שהיה ילד מאומת, ההבנה שצריך להיכנס עכשיו לבידוד לעוד שבוע. בגלל החיקוי ליולי אדלשטיין, שר הבריאות הקודם, כולם בגן משום מה חושבים שאני הסמכות. אחד הילדים שלי יצא חיובי בבדיקה. מעולם לא היו לי חלומות על בית פרטי במושב, אבל ההבנה שאנחנו נכנסים שוב לבידוד, שבועיים עם שני בנים שצריכים לשחרר אנרגיה, בדירת שניים וחצי חדרים בתל־אביב, גרמה לי ממש לחלום על בית כזה".
אז מה עושים חוץ מלקפוץ מהחלון?
"מעבירים איכשהו את הזמן. מייצרים סוג של שגרה. מלא טלוויזיה. אבא פגום. הרבה רגשות אשמה. הרבה עצבים וקפריזות. 'לא לדבר איתי עכשיו, תהרגו אחד את השני בחדר, לא בסלון'. אני עצבני מאוד. תחושה קלסטרופובית מחניקה. איכשהו יצא שמכל תקופת הקורונה דווקא עכשיו הכי קשה".
× × ×
קשה הוא עניין יחסי. מאיזו עמדת תצפית שלא מסתכלים עליו, ביטון סוגר את השנה הכי טובה בקריירה שלו. מההוא שתמיד אוהבים - אבל לא זוכרים בדיוק איך קוראים לו - לסופרסטאר. קומיקאי בעשור החמישי לחייו שזוכה אחרי שנים של כמעט, ליד, בצד, להרגיש את החום של המטבח, אבל בלי לפחד להיכנס אליו.
הוא בן 43. נשוי לאבי טיירי, מורה לתיאטרון, ואב לשניים, הלל ובנימין. נולד בירושלים וגדל במעלה־אדומים, אבל חי יותר שנים במצטבר בתל־אביב. הוא עשה הכל. טלוויזיה, קולנוע, אפילו הצגות ילדים. רובכם מכירים אותו מ'היהודים באים' - אם לא מהתוכנית, אז מהסערות שהגיעו בעקבותיה. חלקכם ראו אותו בתיאטרון בית ליסין. מי שלא ראה אותו כטרופלדינו ב'משרתם של שני אדונים', לא ראה מעולם שחקן וירטואוזי בפעולה. בשנה שעברה זכה בפרס האקדמיה על תפקידו בסדרת הנוער 'ילדי בית העץ' בכאן חינוכית. בחודשים האחרונים הוא משחק בהצגה 'הנאהבים והנעימים' של בית ליסין המגוללת את סיפור אהבתם האסורה של שני תלמידי ישיבה בפולין על פי סיפור שכתב בשביס־זינגר. לאחרונה קיבל גם קמפיין גדול, מהסוג שיכול ללכת איתו שנים קדימה, כשנבחר לפרזנטור של 'מנורה מבטחים', ויוביל את הקו הפרסומי של הקבוצה. ביטון מגלם שם מומחה בכל הנושאים, כולל טיפול בילדים ועיצוב הבית, שנותר חסר מלים כשהוא נתקל בנושאים מעולמות הביטוח והפנסיה. ומשני הקרוב (וכל שני וחמישי בכאן 11) צפוי לו מהפך קטן: תפקיד דרמטי ראשי ראשון אחרי שנים של פאנצ'ים. ב'עלומים', שבה הוא משחק לצד שני כהן ויהודה לוי, הוא מגלם מפקד תחנת משטרה מקומית הנמצא בחיכוך תמידי עם חבורת נערים בבית ספר לנוער בסיכון. בשבוע שעבר פורסם שהסדרה נבחרה לפסטיבל הסדרות הבינלאומי של קאן. היא מועמדת לשבעה פרסים, בהם הסדרה הטובה ביותר. ביטון נרגש מהטוקסידו אבל מודה שאת הפרס שלו הוא כבר קיבל. "יותר משחשוב לי שיראו את הצד הדרמטי שלי, חשוב לי לבטא אותו בעבודה שלי. לא רק הליצן. אני לא מאלה שחושבים שזה נחות, אני מאוד אוהב את הצד הזה שבי, אבל יש בי עוד הרבה חלקים, וביום־יום אני לא בטוח עד כמה אני אדם מצחיק. עשו סקר אצל האחיינים והאחייניות שלי ולא נבחרתי כדוד הכי מצחיק. אפילו לא מקום שני. גם לא שלישי. אחיינית אחת אמרה, 'הוא מצחיק רק כשמשלמים לו'. ביום־יום אני יכול להיות עגמומי. ב'עלומים' אני מאמן שריר חדש. פתאום נהניתי מזה שאני לא יודע. פתאום לא ישנתי לילה לפני יום צילום. אלה דברים שהרבה זמן לא הרגשתי. אני מנסה לחפש את המקומות החדשים האלה".
הפריים טיים לא עזר לך לקפוץ מקום בסקר המשפחתי?
"יש איזה כוח למותג 'ארץ נהדרת'. אני מרגיש את זה בתגובות של אנשים, ברחוב וגם מתוך התעשייה. כמו איזו חותמת. עשית את זה. אתה בנבחרת הראשונה. עד אז, לא היית שם. הייתי מועמד בקטגוריית השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון שלוש פעמים ולא זכיתי. מבטיח שאינו מקיים. תחשוב כמה זמן הבטחתי. כמה זמן לא מימשתי. אני כן מרגיש שמשהו השתנה. מרגיש את מפלס הסלביות עלה. אם הייתי פעם שמינית סלב, עכשיו אני כבר חצי".
עולם חדש של הנחות סלב ותוכן שיווקי באינסטגרם נפתח בפניך.
"כן, יש הצעות לפרסם. אבל אני סולד מזה. זה מביך אותי. אני לא יודע איך עושים שזה ייראה טבעי. אז אני אומר, עזוב, אני לא אפרסם, ואני אשלם. הכל רק כדי לא לכתוב: איזה מתוקים ב'סודהסטרים', תראו מה קיבלתי. אבל הדבר המשמעותי ביותר שהשנה האחרונה הביאה, זה שאני מרגיש יותר בעמדה לבחור ולברור ולדייק".
כי קודם לקחת כל מה שהציעו לך?
"שיחקתי עם אגם רודברג בתיאטרון. פעם היא שאלה לי, 'אתה אף פעם לא אומר לא?' באיזו מין השתאות של 'איך אתה מנהל בדיוק את הקריירה שלך?' היא צחקה, כמובן, אבל זו הייתה הגישה שלי במובהק לאורך כל השנים הראשונות במקצוע, וזה גם מה שאני מייעץ לשחקנים צעירים. הדיפולט צריך להיות: כן! זה הוכיח את עצמו. את 'היהודים באים' אני לא יודע אם הייתי מקבל אם לא הייתי באותו זמן במשרד של יואב גרוס, מצלם את 'צחוק מעבודה'. היום אני מגלה את חדוות הסירוב. לא, תודה. להגיד, 'זה חמוד, אבל אני אוותר'".
אז מה היה המנוע אז, להתפרנס בכל מחיר?
"כן. כי אתה אף פעם לא יודע אם יהיה אחר כך. כי תמיד צריך יותר. אין גבול לכסף שאנחנו רוצים, וגם לתפקידים. לפעמים אין שליטה על הדברים. צילמתי דברים לפני שנתיים וחצי ופתאום הם יוצאים במקביל בשבוע שעבר נתקלתי באיזה קולגה שאמר לי, תיזהר לא לשרוף את עצמך. שלא יראו אותך עכשיו בכל מקום. אחר כך הלכתי לקחת את הילדים מהגן והסייעת אמרה, איפה אתה? לא רואים אותך כבר בשום מקום. שני הקולות מהדהדים באותן עוצמות. אוי, שלא יראו אותי יותר מדי. אוי, נעלמתי".
אתה כבר שנים שחקן מוערך, אבל אם מחלקים שחקנים לשתי מחלקות, כוכבים ופועלים, אתה היית שנים פועל חרוץ. זו עמדה שיכולה לייצר הרבה מרירות.
"כל העיסוק הזה היה בעיקר חיצוני. מתגובות של אנשים. לא הייתה מרירות כי הרגשתי שאני מצליח. לא הרגשתי כוכב, אבל גם לא חיפשתי את זה. אם כן, הרגשתי את זה יותר בתיאטרון. בתקופה שעברתי מהקאמרי לבית ליסין. לא עשיתי תפקידים מספיק טובים בקאמרי. הגעתי לשם מאוד צעיר ונשארתי בראש שלהם 'חמוד, אבל שחקן משנה'. ציפי פינס אמרה לי, 'אתה יכול להחזיק הצגה. אתה יכול להיות כוכב ההצגה'. ונתנה לי את ההזדמנות. אבל היה תפקיד בקאמרי שפעם ראשונה הרגשתי אכזבה שאני לא עושה אותו. ב'חולה אהבה בשיכון ג''. יש משהו בתחושה של 'מגיע לי' או 'לא רואים אותי' שאני לא אוהב. איזו התקרבנות קטנונית שלא מדברת אליי. אבל עם 'חולה אהבה' הרגשתי את הכעס. שאני צריך לעשות את זה. שזה מגיע לי. כנראה שזה גם בא עם הגיל".
מי שקיבל את התפקיד הזה היה שלום מיכאלשווילי. שהוא לא פחות מוכשר ממך, אבל בעיקר היה אז מפורסם יותר.
"אני מניח שאומרים את זה גם עליי עכשיו. אה, לוקחים את ביטון כי הוא מפורסם. אבל כן, שם הרגשתי את התסכול הזה שמגיע לי יותר ממה שנותנים לי, אבל לא התבוססתי בזה".
אתה קומיקאי וחקיין אדיר כבר שנים. ובכל זאת עברו כמה שנים טובות עד שקיבלת פנייה מ'ארץ נהדרת'.
"זו שאלה שתמיד שאלו אותי ולא ידעתי מה לענות. 'איך אתה לא בארץ נהדרת?' מה אתם רוצים ממני? כאילו אני מחליט. לי, באופן אישי, לא היה איך לענות על זה. לא ידעתי למה. אמרתי, מולי מכיר אותי, יודע מי אני, השם שלי בטח עלה, אולי יש לו את השיקולים שלו. אני חושב שמה שהרגיע אותי במובן הזה כל השנים האלה זה 'היהודים באים'. הרגשתי שאני באלמנט שלי ובמקום שלי. אני זוכר שמוני (מושונוב) אמר לנו, תעריכו את הרגע הזה. זה מסוג הדברים שקורים פעם בקריירה. אולי פעמיים. שהכל מסתדר. לשמחתי הרגשתי את זה בזמן הווה. זה קצת הרגיע את המקום הזה. לא הרגשתי מוחמץ".
יש משהו מצחיק – אבל גם מעליב – שבסוף הגעת לשם מקטעים שהעלית בטוויטר.
"מצחיק מאוד. לא יודע אם מעליב. אי־אפשר לצפות כלום. כנראה היה צריך את טוויטר. אי־אפשר להבין בחיים שום דבר. לכן אין לי אפילו לקח או מוסר השכל מהסיפור שלי. בסוף עשיתי משהו משיעמום. באמת משיעמום. לא ידעתי אפילו אם אפשר להעלות סרטונים לטוויטר".
ועכשיו יש תחושת ניצחון? אנשים שרצית לעבוד איתם ולא רצו לעבוד איתך מבינים את הטעות?
"אני חושב שהרגשתי את זה עם המקום המורכב שהייתי בו בקאמרי. מקום שאני עובד בו, הבית שלי, אבל לא הייתי מוערך מספיק. ביום ההולדת של נעם סמל, עמרי ניצן ז"ל ניגש אליי וחיבק אותי - לא משהו שהיה במערכת היחסים שלנו - ואמר, אתה אחד הפספוסים הכי גדולים של הקריירה שלי. שם הרגשתי את תחושת הניצחון הזאת. מישהו שמבין שטעה. למזלי, הקריירה זה לא מקום שאני אוכל בו סרטים. הסרטים שלי הם בזוגיות ועם הילדים".
× × ×
ההצלחה המאוחרת של ביטון מגיעה בשלב שאין לו כמעט שום תסביך לחפור בו. הוא עדיין אצל אותה פסיכולוגית - כבר תשע שנים - אבל נושאי השיחה משתנים בהתאם לרוח הזמן. למעשה, ביטון הסיר מהשולחן כל "מוקש" שהיה עלול להתפוצץ בשלב מוקדם של חייו. הוא יצא מהארון בשנות ה־20 המוקדמות, ומעולם לא הסתיר את העדפותיו המיניות כשנשאל על כך בראיונות. גם את תהליך הפונדקאות המתיש והיקר שעשה עם בן זוגו לא הסתיר. גם בסוגיות פוליטיות נפיצות מעולם לא התקרנף. שמאלני מוצהר, גם אחרי ששמאלני הפך לסמולני. תודעתו הפוליטית, הוא מספר, התעצבה כבר בילדותו במעלה־אדומים, "נכון, גדלתי מעבר לקו הירוק, במקום שבו רוב האוכלוסייה ימנית - לא קיצונית - אבל זה כן גרם לי למקם את עצמי מחדש ביחס לסביבה שאני נמצא בה. להבין איפה אני נמצא על המפה, להבין מי השכנים שלנו בכפר עזריה, אילו זכויות יש לנו בעוד להם אין. זה היה גילוי, כמו להסיר את הכיסוי מהעיניים, להבין את המורכבות של המצב, מעבר למה שמספרים לנו בבית הספר".
אתה משלם מחיר מסוים על החיקויים שלך. הטייק שלך על אבישי בן חיים נתפס כיותר מעוד חיקוי מדויק של ניואנסים. יש מי שרואים בך "חנפן משתכנז", ומצד שני, בשביל האשכנזים, אתה מישהו שאפשר להפיל עליו חיקוי של ברדוגו בלי להרגיש רע.
"כל הדיון סביב זה בעיקר מפליא אותי. אני רואה את זה הרבה בתגובות בטוויטר. גם בהקשר של 'היהודים באים'. יש כל מיני גרסאות ללמה אני עושה את מה שאני עושה. 'מסכן, אתה עושה את זה בשביל הכסף'. התפיסה היא שבגלל שאני מזרחי אני כנראה מתחנף לבוסים אשכנזים או כל כך זקוק לכסף. אבל לא חלילה בגלל שאלה הן דעותיי, שאני עומד מאחורי היצירה הזאת במאת האחוזים. כמו איזה תינוק שנשבה. שזו הגזענות הכי גדולה. לחשוב שאין לי דעה עצמאית".
יצא לך לשמוע ממנו?
"לא דיברנו. לא נפגשנו. פעם אחת הוא כתב בטוויטר: 'אחלה ביטון'. אני יודע שהוא נבוך ולא אוהב לראות את החיקוי. ניסו להפגיש בינינו לצורך כל מיני אייטמים, אבל נמנעתי. אני חושב שזה לא נכון להיפגש עם מושא החיקוי שלך. זה תמיד עלוב ומוציא את העוקץ. זה הופך את זה לחמוד, ולא בא לי שזה יהיה חמוד. אני יודע שאריה דרעי אוהב את החיקוי שלו. סבבה, אבל אני לא אעשה איתו שום דבר יחד".
× × ×
הוא עם אבי כבר 16 שנים, אבל עדיין לא מאמין שעבר כל כך הרבה זמן מהפגישה הראשונה. הם הכירו דרך יעל רונן, שביימה את שניהם וחשבה שיתאימו להיות זוג בחיים. "מי ידע שזה יתגלגל לשם", הוא צוחק, "אמרנו, ערב אחד יהיה נחמד. אולי שניים. סטוץ קטן. מפה לשם אנחנו 200 שנה יחד".
היציאה מהארון, הוא אומר, עברה חלק. "תמיד אני אומר, אין לי דרמות למכור בסיפור הזה. המחשבה שיש למישהו נשק עליי, בדמות מידע שאני לא יכול לחשוף, הרבה יותר איימה עליי. לא יכולתי לסבול שאני אשב בראיון באווירת 'יש דברים שלא מדברים עליהם'. זה דוחה אותי".
גם קבלה במקום שגדלת בו היא לא דבר מובן מאליו.
"למשפחה שלי, אני מניח, היה את הקושי שלה. אבל לא היו דרמות של הכחשה או סירוב לקבל את המציאות. בגדול, הציון שאני נותן להורים שלי על ההתמודדות בעניין הזה הוא מאה. סיפרתי להם אחרי שכבר הכרתי את אבי. בדיעבד, כנראה היה יותר נוח להגיד 'יש לי בן זוג' מאשר 'אני הומו'. היציאה שלי מהארון בפני עצמי הייתה יותר קשה. הייתה תקופה בהתבגרות שלי, שבאמת חשבתי שנידונתי לחיי בדידות אינסופית, שאיאלץ לעבור לארץ אחרת, לעזוב את כל החברים שלי, את המשפחה. גדלתי במקום מאוד גברי. מאוד הומופובי. פריפריה. רחוק מתל־אביב. גדלתי בתחושה שאהיה 'הקללה'. המילה שמקללים במשחקי כדורגל".
ומה היה הסוויץ' שאמרת לעצמך: אני אחיה עם עצמי בשלום?
"אני תמיד אומר שבדלתות מסתובבות, בקלות הייתי יכול להיות מסוג הגברים שנשואים לאישה, ובוגדים עם גבר. גם יכולתי להיות עם אישה. הייתי עם נשים. נהניתי גם מהמין וגם משאר הדברים. יכולתי להתגלגל להיות מאלה שהפחד הכניע אותם. ושרק אף אחד לא יגלה עליי. אבל זה כל כך לא אני. אני מניח שזה קשור ללימודי המשחק ולמקצוע. למשהו ששואף לאמת ולאותנטיות. כך שפשוט לא הייתה אופציה אחרת – בטח לא לחיות בשקר".
וככה דמיינת את החיים כהומו – זוגיות מונוגמית, בורגנית, עם שני ילדים וקבוצת ווטסאפ מהגן?
"שאלתי את עצמי הרבה פעמים, מתוך צורך לברר רצונות אותנטיים בלי הרעש מסביב, אם הרצון שלי בילדים ובמשפחה נובע רק מתוך הנורמטיביות, להיות חלק ממשפחת העמים. לכן, לפני שהבאנו את הלל ובנימין דיברנו על זה המון, היינו בטיפול זוגי, היה לי מאוד חשוב לברר שאני לא עושה ילדים מהרצון להיות שייך. זה רצון שקשה מאוד לפענח. זה מקום שקשה להפריד מהסביבה ומה'אנחנו'. אבל זו כן שאלה ששאלתי את עצמי".
יותר מהיציאה מהארון היו אלה הגירושים המאוחרים של הוריו שחייבו אותו להתמודדות. "אני חושב שממעיטים במשבר הזה. ברור שכנער מתבגר זה משבר הרבה יותר גדול. אבל גם כשאתה כבר בן 20 וכמה זו לא חוויה נעימה. בית ילדותי לא קיים יותר כמו שאני זוכר אותו בחלומות. זה נכון שלא הופתעתי – ראיתי את זה מגיע – אבל זה לא הפחית מעוצמת השבר".
והרצון לתקן, לעשות את זה אחרת, נוכח בנישואים שלך?
"כל האחים שלי נמצאים במערכות יחסים טובות, מתפקדות וצומחות. אני לא מרגיש שזה נוכח אצלי בזוגיות. הסוד שלנו הוא ביחד אבל בלי הסימביוזה שקורית הרבה פעמים בזוגיות ארוכת שנים. הוא לא יודע כל מה שעובר עליי, ואני לא יודע כל מה שעובר עליו. הוא לא בא לכל מקום שאני הולך, ואני לא הולך לכל מקום שהוא נמצא בו. יש לנו אופי דומה. אבי הוא אדם שקנאי מאוד לפרטיותו וגם אני לא הייתי יכול להיות עם מישהו שמנסה להשתלט לי על המרחב. אני ישר בועט. יש משהו ביחד שלנו שמאפשר ספייס".
עולם הרווקות השתנה מאוד. אם מחר חלילה וחס תיפרדו – אתה יודע מה עושים?
"איך יוצאים לדייט? בזמני אפילו לא היו אטרף וגריינדר. היו צ'טים של תפוז. אני לא מכיר את העולם הזה. רק דרך חברים".
מרגיש החמצה?
"יש רגעים שאני אומר לעצמי, 'איי, איפה היו השנים האלה שיכולתי לקרוע את העיר'. לא היו לי שנים של רווקות הוללת".
ואיך מתגברים על התחושה הזאת?
"חיים איתה. היא צפה. תראה, כבר עברתי את ה־40. יש לי שיער לבן בצדדים וחרדה גדולה שהמסיבה נגמרת. בימים שהיינו יוצאים ל'בלוק', יש את הרגע הזה – חצי שמחה, חצי תוגה – שהאור מתחיל לעלות בחוץ וכולם תכף יתפזרו. מסיבות היו מהבילויים הכי אהובים עליי ולא יצאתי אליהן המון שנים. לאחרונה אני חושב אם זה יהיה פתטי לחזור עכשיו. האם אני כבר זקן מדי? יש קורונה, אז לפחות יש תירוץ למה לא להעמיד את זה למבחן".
אתה יודע מה אומרים: ככל שמתבגרים, היופי שוקע פנימה.
"לא הרגשתי יפה אף פעם. דווקא בשנים האחרונות, אני פתאום מסתכל בתמונות ואומר, דווקא בסדר. שנים חייתי בתחושה שאני לא יפה. היו לי משקפיים. הייתי נמוך מדי. הרבה עיסוק בגבריות. אני לא גברי מספיק. אני לא חזק מספיק. היום אני הרבה יותר פתור. אבל אז באה הזקנה. מטומטם, היית יפה כל השנים, למה לא חגגת? עם השנים גם הבנתי שסקס אפיל הוא לא רק יופי חיצוני. הוא כישרון. הוא הנוחות שלך עם עצמך ועם הגוף שלך. ואני מרגיש בנוח".
