את התמונה הזו קשה להוציא מהראש. הוא בסך הכל בן שש. שוכב מורדם ומונשם כשצינורות וכבלים המחוברים לגופו מעבירים לשני צגים את המדדים החיוניים. הצפצופים מונוטוניים. אנחנו בטיפול נמרץ ילדים בבניין מספר 6 בבית חולים העמק בעפולה: איברהים עבד אל־האדי רוכן מעל מיטת בנו איהם ומלטף את ראשו ולחיו. חוץ מזה אין לו הרבה מה לעשות, רק להתפלל.
אתה עומד ליד דלפק האחיות, ממול שוכב הילד איהם, ומוצא עצמך חסר מילים. המציאות הבלתי נסבלת שבה חיה החברה הערבית בישראל נראית כמו יומן מבצעים בשיאה של מלחמה: רצף בלתי פוסק של אירועי אלימות ברמה היומיומית, סביב השעון. מה אפשר לומר לאבא שבנו הקטן שוכב מחוסר הכרה, פצוע מקליע שנורה מנשק אוטומטי וחדר לבטנו?
זה קרה בערב שבת בשבוע שעבר ברחוב עין אל־תינה באום אל־פחם. איהם חזר מאירוע משפחתי עם בן דודו סעיד ואשתו, ובדיוק כשעצרו מתחת לבית הגיע רעול פנים ופתח בירי. בן הדוד נפצע בשתי רגליו. אשתו נפצעה קל ואיהם חשב שרק נשרט ורץ המום הביתה. מוחסיין, אחיו הגדול בן השבע וחצי, שאל למה יורד לו דם והזעיק את האם, אנואר. הקריאה שלה התקבלה במד"א ב־19:23 ואיברהים מספר שהילד הוכנס לניתוח חירום מיד לאחר הגעתו לבית החולים.
"עכשיו הכל מאלוהים", הוא אומר ויוצא לעשן סיגריה. שתקנו. הוא התחיל: "מה נראה לכם, המשטרה תעצור את מי שירה ופגע בבן שלי?"
לא ידענו מה לענות, נתוני הפענוח של אירועי הירי במגזר מזעזעים. 21 אחוז בלבד, לעומת 50 אחוז בחברה היהודית. "המשטרה מעוניינת בדבר הזה", המשיך האב, "שערבים יהרגו אחד השני. כמה פעמים היה אצלנו רצח ותפסו את היורה, אה? כמה פעמים? המשטרה לא עוזרת בכלום. אם לא היינו ערבים, אם היינו יהודים, במשטרה היו כבר מביאים את האמ־אמא של הרוצחים, את האמ־אמא שלהם!"
אין יום בלי ירי
ניצב ג'מאל חכרוש אומר שהוא לא מתווכח עם הזעם הזה. "אין לי טענה לאזרחים שמרגישים שאין להם ביטחון, גם לא חצי טענה. אני אזרח ערבי וחי ביישוב ערבי ואני מחובר לשטח ולתחושות. תאמין לי, אני מבין לגמרי את הכאב ואת המצוקה, אני אחד מהם. אבל מה שקורה היום ברחוב הערבי לא התחיל לפני יום־יומיים וגם לא לפני חודש־חודשיים. זו הזנחה של עשרות שנים, עשרות! לא יכול להיות שעשרות שנים כמעט שלא הייתה משטרה ברחובות היישובים הערביים".
אז איפה הייתם כל השנים האלה, עכשיו נזכרתם?
"אני לא מאשים אף אחד ולא כלום. אבל אלה העובדות, עשרות שנים לא היינו שם, ברחוב הערבי".
הציבור הערבי משווע עכשיו לעזרה, להרבה יותר מאשר הצהרות.
"אנחנו במלחמה מול האלימות בחברה הערבית אבל זה לא ייגמר מחר. זה תהליך, ובתהליך צריך להיות עקבי ונחוש. על ארגוני הפשיעה בחברה היהודית עבדה המשטרה כמעט עשור. זה לא היה זבנג וגמרנו. אין דבר כזה זבנג וגמרנו. התפקיד שלי הוא לרתום את כל משטרת ישראל לעסוק בסיכול הפשיעה בחברה הערבית. לחשוף את הסכסוכים ולחסל את האלימות לפני שהיא מתפרצת ברחובות. זה היעד המרכזי של המשטרה היום. כל היחידות מכוונות למטרה הזו, יאחב"ל, יאל"כ, יאח"ה, כל להב 433, היחידות הטקטיות, היחידות המרכזיות המחוזיות, כל התחנות, כל המרחבים, עיקר הקשב מופנה למגזר. אבל צריך להיות ברור, הפתרון לא יהיה מעכשיו לעכשיו, במלחמה הזו נצטרך אורך רוח".
חכּרוש, 64, יליד ותושב כפר כנא שבגליל, לובש את המדים הכחולים משנת 1978. הוא הניצב המוסלמי הראשון במשטרת ישראל. לפני חמש שנים מונה לעמוד בראש המינהלת לשיפור שירותי המשטרה במגזר. בחודש אוגוסט האחרון הוטמעה המינהלת בתוך אגף חדש שהוקם במשטרה לסיכול פשיעה בחברה הערבית, אגף סי"ף. סיף בערבית זו חרב ומחכרוש, שהוצב בראש האגף החדש, מצפים שיאחז בחרב וייצא לקרב.
רק בסוף השבוע שעבר נרצחו ארבעה אזרחים ערבים. ביום שני נוסף אליהם איאד דבדוב, בן 32 מג'דיידה־מכר שבגליל המערבי. לפי נתוני "אמאן", המרכז הערבי למען חברה בטוחה, ספטמבר הנוכחי הוא החודש הרצחני ביותר מאז שנת 2000, עם 17 נרצחים. נתון אחר של המרכז מעיד יותר מכל על רמת האלימות: 96 אחוז מעבירות הירי במדינת ישראל מבוצעות במגזר.
ברחוב הערבי מטילים ספק גדול במשטרת ישראל. ברצון שלה למגר את הפשיעה וביכולת שלה לעשות זאת. התחושה היא של אובדן שליטה. מי שרוצה יורה מתי ואיפה שהוא רוצה, את המשטרה לא סופרים בכלל כגורם מרתיע. קצין בכיר לשעבר במשטרה מצדיק את תחושת אזרחי המדינה הערבים. "יש שם כאוס טוטאלי של אלימות", הוא אומר, "וזו בעיה שהתפתחה מעבר לגודלה ולכוחה של משטרת ישראל. כולם מצפים מהמשטרה שתאסוף את כלי הנשק הלא־חוקיים, אבל אף אחד לא שואל את עצמו איך ניתן לעשות את זה. מה, יעברו בית־בית, חצר־חצר, מתחם־מתחם? איך מצפים שתאסוף את כלי הנשק אם היא לא יודעת איפה הם?"
אל מול תחושת החירום עולים רעיונות קיצוניים כמו להכניס צבא לכפרים לחיפושי נשק ולערב את השב"כ בחקירות הרצח והסחר בנשק לא חוקי. "בתור ערבי ישראלי", דופק חכרוש על השולחן, "אני אומר חד־משמעית שאני לא רוצה משטר צבאי ברחובות היישובים הערביים. אני לא אתמוך בדבר כזה. אין צורך בצבא. אבל אני כן מבקש שהשב"כ ייכנס לתחום עבירות אמצעי הלחימה. לשב"כ יש סמכויות חקירה שאין לנו במשטרה. אם אני עוצר חשוד אני צריך להביא אותו לבית משפט תוך יממה. אני צריך להביא ראיות לשופט. אני צריך לתת מפגש עורך דין. לשב"כ יש סמכות למעצר מינהלי וסמכות למניעת מפגש עם עורך דין ועוד סמכויות שלנו אין. צריך להגדיר את עבירות הסחר, ההחזקה והשימוש בנשק הלא־חוקי כעבירות ביטחוניות ואז אפשר יהיה להכניס את השב"כ. אז גם הענישה תהיה אחרת.
"היום, גם כשהמשטרה מביאה ראיות, רוב הסיכויים שבית המשפט משחרר את הנאשמים בהחזקת נשק הביתה. אין אפילו מעצר עד תום ההליכים. גם הענישה מאוד מקילה. הרבה פעמים מדובר במאסר על תנאי. צריך לשנות את החקיקה, להגדיל את שנות המאסר על העבירות הללו ולהוסיף גם קנס כספי כבד. ושלא תבין, המשטרה תופסת כמויות עצומות של אמצעי לחימה גם לעומת תקופות מקבילות בשנים קודמות. אבל כשהמצב הוא שלמרות התפיסות שלנו אין יום שלא מתבצע בו ירי במגזר הערבי – אז זה אומר שיש המון כלי נשק בחוץ. כמויות אדירות".
לישון עם משפחות הפשע
את חכרוש פגשנו בתחנת משטרת שפרעם. באנו בערב החג, יום שני השבוע, בשמונה וחצי בבוקר. אחרי שעזבנו הוא נכנס לשיחה עם מפקד התחנה. יש שם 100 שוטרים, מתוכם 20 אנשי מינהלה, שאחראים על אוכלוסייה של 80 אלף איש. הציפייה שהמשטרה תוכל להתמודד עם פשיעה גואה באמצעות סד"כ כזה לא ריאלית. חכרוש רוצה בתור התחלה שבתחנת שפרעם ישרתו 150 שוטרים במינימום. יום קודם ביקר בתחנה בכפר יאסיף שבגליל המערבי. ככה הוא עובר כל יום בין התחנות במגזר ובמרחבים ויושב עם המפקדים ששוטחים בפניו את הבעיות.
לאגף החדש שבראשו הוצב חכרוש אין גייסות. אין לו ניידות סיור, אין לו פלוגות יס"מ, אין חקירות, אין רכזי מודיעין ואין בילוש. אנשיו לא ייצאו לפשיטות ולחיפושים אחר נשק לא חוקי. למעשה מדובר באגף לא אופרטיבי, אלא במטה שבונה עכשיו תוכניות תקיפה לבעיות האלימות במגזר.
נצ"מ יגאל עזרא הוא ראש מחלקת סיכול פשיעה באגף החדש. את מרבית שנותיו כשוטר עשה במגזר הערבי. שירת בתחנות לוד ורמלה והיה היועץ לענייני ערבים במחוז מרכז. "אצלי במחלקה כולם דוברי ערבית, שוטרים שעוסקים בהערכה ומחקר ואיסוף ברשתות החברתיות. הרעיון הוא למפות את הסכסוכים בראייה ארצית על פי זירות גיאוגרפיות, לקחת את הסכסוכים הכי מדממים בכל זירה כזו וליצור סדר עדיפויות. לזהות מה הסכסוך עם פוטנציאל הנפיצות הכי גבוה, הכי מדמם, ולתת לו קדימות. על פי העוצמה של הצדדים המעורבים אנחנו מצמידים לו יחידה אופרטיבית.
"לא יכול להיות למשל ש־200 יחידות יטפלו בסכסוך בין חמולת אבו־סעלוק לחמולת אזברגה מאזור המרכז. המטרה היא להפסיק לרדוף אחרי האירועים. אנחנו בונים תוכנית ובקרוב נצא להתקפה. הסכסוך הזה שציינתי, למשל, עובר לטיפולו של ימ"ר מרכז. יאחב"ל יקבל לטיפולו ארגון פשיעה גדול במגזר, כך גם יאל"כ ויחא"ה. כל יחידה תקבל אחריות על ארגון פשיעה או סכסוך על פי היתרון היחסי שלה. יש שלושה ארגוני פשיעה גדולים במגזר, חרירי, ג'רושי ואבו־לטיף, ובימ"ר צפון, ביחאב"ל ובימ"ר מרכז קמים בבוקר והולכים לישון איתם. הם יעשו להם טיפול של ארגון פשיעה עם חליפה מלאה, מההתחלה ועד הסוף".
איך בונים תוכנית תקיפה לסכסוך בין חמולות או ארגונים יריבים?
"ממפים את הדמויות. מי עשוי להיפגע ומי עשוי לפגוע ולהפך, איפה הם גרים, באיזה רכב הם נוסעים, מה מקורות ההכנסה שלהם, מי הראשים ומי החיילים. אתה מגביר לחץ בפעילות מבצעית, בחיפושים, בבדיקות בכביש, מערב עוד רשויות חוק כמו מס הכנסה ומע"מ, מיליון ואחד דברים".
מה כל זה שווה אם בסוף האדם שיורים עליו לא מוכן לספר לכם מי ירה עליו ולמה?
"זו באמת בעיה. אין בן אדם שירו עליו ולא יודע למה. אולי יש איזה אחוז אחד של טעות בזיהוי, אבל ב־99 אחוז מהמקרים, אנשים שיורים עליהם או על הבית שלהם יודעים טוב מאוד למה זה קרה. לא סתם יורים על הבית שלך או עליך. אין סתם. הרוב אומרים לנו שהם לא יודעים מה הסיבה ושאין להם סכסוך עם אף אחד, אבל ברור לנו שהם מפחדים. מפחדים שיסמנו אותם כשטינקרים או חושבים שיצליחו להתמודד לבד עם הבעיה.
"זה האתגר מספר אחת שלנו. ליצור בנו אמון. לגרום לאזרח, לנפגע העבירה, לסמוך עלינו. את זה נעשה רק בהגברת הנוכחות בשטח, כשנראה להם שאנחנו נמצאים שם בשבילם, עבור האזרחים הנורמטיביים. אם התלוננת אתה צריך לדעת שהמשטרה תשים לך ניידת מחוץ לבית. שלא יבואו שוטרים, יגבו תלונה וילכו. נגמר הסיפור הזה. אנחנו צריכים להיות שם ברחובות מסביב לשעון".
למה אתה חושב שהפעם זה באמת יקרה?
"כי אנחנו מקימים עכשיו כוחות משימה כלכליים שיתמקדו אך ורק בארגוני פשיעה במגזר הערבי. לא יכול להיות שיסתובבו עבריינים שכולם יודעים שאין להם עבודה מסודרת, עם צי של מכוניות פאר, והמדינה והמשטרה לא עושות עם זה כלום. אני לא רוצה להיכנס ללמה זה לא נעשה עד עכשיו, אבל אנחנו מוסיפים עוד יחידות ונמצאים בתהליך למידה. אין לי ספק שהציבור הערבי יראה בקרוב מאוד שינוי".
מתחרים בצנטריפוגות
איברהים, אביו של איהם, אומר שהבן הגדול שלו, מוחסיין, בהלם עדיין. "הוא ראה את אחיו מדמם, איך לא יהיה בטראומה?" הוא ממלמל. שאלנו אם בן הדוד מסוכסך עם מישהו, הוא ענה שאין לו מושג. "אני יש לי רק בקשה אחת", אמר, "שהמשטרה תעבוד כמו שצריך ותתפוס את מי שעשה את זה".
מעפולה נסענו לאום אל־פחם, לרחוב שבו אירע הירי. עין אל־תינה נמצא בשכונה העליונה בעיר. אתה מטפס אליו בסמטאות צרות ומפותלות וצריך להיות זהיר במיוחד כדי לא לגרד את קירות הבתים. בסוף ישנה כיכר ובמקום לרדת למטה בוואדי א־נסור אתה ממשיך ישר ונכנס לרחוב שמבוצעות בו עבודות תשתית. הרוב לא רצו לדבר. היה רק שכן אחד שהיה מוכן לומר שכולם מדוכאים מהמקרה. "איזה חיים אלו אם יורים בילדים", אמר, "הלב של כולנו שבור".
כמעט שעה הסתובבנו באום אל־פחם ולא ראינו ניידת משטרה אחת, גם לא ממרחק. אפס נוכחות. חכרוש אומר שהמשטרה ביקשה מהממשלה תוספת של 5,000 שוטרים ויש לה הבטחה לתוספת של 1,100 שוטרים בתקציב הקרוב שיעבור בנובמבר. "כולם יופנו למגזר הערבי", הוא אומר, "במקום ניידת אחת במשמרת, התושבים יראו שתיים או שלוש ניידות מסתובבות".
הקצין הבכיר לשעבר נשמע הרבה פחות אופטימי. "אתה יודע כמה פעמים הבטיחו למשטרה תוספת תקציב כדי לגייס עוד שוטרים, כבר הפסקתי לספור. אז יש הבטחה לתקציב, אבל לך תדע. בסוף יבוא ראש המוסד לראש הממשלה בנט, יהלך עליו אימים עם הצנטריפוגות של האיראנים ויבקש עוד כסף ולמשטרה לא יישאר.
"וגם אם יגיע תקציב, שוטר שמתגייס היום יהיה אפקטיבי בפעילות מבצעית בשטח רק עוד שנתיים וחצי במקרה הטוב. תחשוב שרק אחרי שנה מהיום שהתגייסת אתה יכול לשבת בתורנות במוקד 100 ולענות לטלפונים. אז להילחם בפשיעה במגזר הערבי? בשביל זה צריך פייטרים, יס"מניקים. עברנו כבר את שלב הניידות הכחולות, אבל זה חת'כת הכשרה וזה לוקח זמן".
אז מה אתה מציע?
"מדובר במצב חירום לאומי שמצריך פרויקטור. שר לענייני החברה הערבית שמוקד הפעילות שלו הוא האלימות במגזר. שיתעסק גם בתשתיות, בחינוך, ברווחה".
ואכן, ביום שלישי, לאחר נאומו באו"ם, הודיע ראש הממשלה בנט שהוא מתכוון לעמוד בראש ועדת שרים מיוחדת שתעסוק בפשיעה בחברה הערבית. גם חכרוש לא מגלה סימני שבירה. לפני שלושה שבועות נורו יריות על ביתו בכפר כנא. השר לביטחון הפנים, עמר בר־לב, טען שמדובר "בהכרזת מלחמה על משטרת ישראל". בגלל בכירותו של חכרוש הוחלט לערב את השב"כ בחקירה. "הבית שלי לא יותר טוב או חשוב מבתים אחרים", הוא אומר, "ירו עליי בגלל שאני נלחם בפשע. האם זה הרתיע אותי? לא, הנה עובדה אני ממשיך. דבר אחד אני לא אעשה וזה להתווכח עם התושבים ביישובים הערביים. בטח לא כשהתוצאות הן כאלו. יש להם את כל הסיבות להרגיש לא מוגנים. עם כוח האדם שיש למשטרה היא עושה את המקסימום. ועדיין, יש לי ציפיות גם מהחברה הערבית שרובה נורמטיבי, אנשים שרוצים לחיות ולהתפרנס בכבוד.
"ראיתי סרטון שמחה על רצח שאירע בדרום בסוף השבוע האחרון (הכוונה לרצח של אחמד אל־ג'רג'אווי, תושב היישוב הבדואי שגב שלום, שנרצח בבית קפה בבאר־שבע בערב שבת – ע"ש), וזה מקומם אותי. אני מצפה שמעשים וסרטונים כאלו יגונו על ידי המנהיגים של הציבור הערבי ושל הבדואים בדרום, על ידי כל אחד ואחד. המנהיגים בחברה הערבית צריכים לקום ולזעוק נגד אותם פורעי חוק. הרוב הגדול באוכלוסייה, האנשים שעובדים וחיים בשלום, דומם. אני מצפה שיגנו, שיחרימו עסקים שמשויכים למשפחות פשע. בן אדם שידוע שהוא נוגע בפשע, שהוא מחזיק נשק, אני מצפה שיחרימו ויוקיעו אותו".
נראה שהמשטרה באמת איבדה שליטה. במציאות של היום זה לא גדול עליכם להתמודד עם האלימות הזו?
"אין אלטרנטיבה אחרת, יש לנו משטרה אחת. 70 שנה לא הייתה משטרה במגזר הערבי ועכשיו כולם רוצים תוצאות ומהר־מהר. אני לא מפיל על אף אחד אשמה או אחריות. התפקיד שלנו הוא לתת ביטחון וזה מה שנעשה. אני רואה בזה שליחות אישית. בתור ערבי ישראלי אני נחוש להביא תוצאות".
תוך כמה זמן אתה מעריך שנתחיל לראות תוצאות?
"אני מקווה שבשנת 2022 נראה היפוך מגמה שיתבטא בירידה ברמת הפשיעה והאלימות. אבל הכי חשוב שייתנו לנו את הכלים לעשות את העבודה".
