זה היה ביתי

אביו של טום בריידי, העונה לשם המתבקש טום בריידי האב, התראיין בשבוע שעבר לערוץ טלוויזיה מקומי בבוסטון. בריידי סניור בן 77. הבן שלו הוא הקוורטרבק הגדול בהיסטוריה. הנכדים שלו מסודרים כבר עכשיו לכל החיים. הוא יכול לשבת על כיסא נדנדה שייבנה מחלקיקי שבעה גביעי הסופרבול שבהם זכה בנו, אבל אם היה עושה זאת, הוא לא היה אבא של טום בריידי.

אז בריידי סניור התראיין ונשאל איך בנו מרגיש, שנה וחצי אחרי שעזב את החורף של מסצ'וסטס לשמש של פלורידה. "טומי מעריך מאוד את מה שקרה לו בניו־אינגלנד פטריוטס", אמר אבא בריידי, "אבל הוא יותר משמח להיות במקום אחר, כי ברור שהמשטר בפטריוטס רצה הוא יעזוב". משטר, regime, היא מילה שנשיאים אמריקאים אוהבים להשתמש בה כדי לתאר משטרים בסגנון סדאם חוסיין, וזו הייתה המילה שבה בחר אבא בריידי, לפני שהוסיף: "אני חושב שטמפה־ביי בקאנירס די מרוצים מכך שבניו־אינגלנד החליטו לא להשאיר את טומי".

אתה מרגיש שהעונה שעברה עשתה איתו צדק, שאל המראיין. "לעזאזל, כן", ענה בריידי סניור, "ביל בליצ'ק רצה אותו מחוץ לדלת, ובשנה שעברה הוא מסר ל־56 טאצ'דאונים. אני חושב שזו שנה די טובה, לא?" האם הבן שלך מרגיש אותו דבר? לחץ המראיין. "לעזאזל, כן", ענה האב וחזר שנית, "לעזאזל, כן".

גירושים בלתי נמנעים

הלילה (03.20) יעלה בריידי לאצטדיון שבו שיחק 20 עונות, שלקהל שלו הביא שש זכיות בסופרבול, ושאותו עזב מלא מרירות. בפעם הראשונה בחייו הוא יהיה בחדר ההלבשה של הקבוצה האורחת, טמפה־ביי בקאנירס, שאליה עבר אחרי שהפטריוטס החליטו שהוא לא שווה יותר את הכסף שהוא דורש, ואותה הוביל לזכייה בסופרבול כבר בעונתו הראשונה שם.

אפילו בהיסטוריה עמוסת הדרמות ההוליוודיות של הספורט האמריקאי קשה לזכור משחק ליגה רגיל, ועוד יחסית בתחילת העונה, שהצליח לייצר כל כך הרבה הייפ. ברשת NBC מלקקים את חשבון הבנק – רייטינג עם נגיעות של סופרבול כבר בתחילת אוקטובר זה ממש לא משהו שקורה כל שנה, ולפרומו הבומבסטי שלהם לקראת המשחק הם גייסו את אדל השואגת "!Hello from the other side".

עד לפני שנה וחצי, הרעיון שבריידי ישחק אי פעם נגד ניו־אינגלנד פטריוטס נראה דמיוני, גם כי בריידי כבר היה בן 42, גם כי הוא שיחק 20 שנה בקבוצה הזאת, וגם כי זה נוגד את האתוס המייקל ג'ורדני של אגדת מועדון אחד. רק אחרי שעזב, החלו לדלוף סיפורים על כך שלא רק שהגירושים היו בלתי נמנעים, מפתיע שהם לא קרו הרבה קודם. היחסים של בריידי עם המאמן ביל בליצ'ק כל כך הידרדרו, עד שלפי ספר חדש של כתב ESPN, סת' וויקרשאם, השניים אפילו לא נפרדו כמו שצריך. בריידי רצה להגיד שלום באופן אישי, לבליצ'ק לא היה זמן להיפגש, והשיחה האחרונה בין שני האנשים שבנו בניו־אינגלנד את אחת משושלות הספורט המפוארות בהיסטוריה, הייתה בטלפון.

החיבור בין בריידי לבליצ'ק הניב כאמור שש זכיות בסופרבול, וייצר תרבות נערצת בניו־אינגלנד ושנואה בכל מקום מחוצה לה. בקור רוח גובל באכזריות פירקו המאמן והקוורטרבק שלו שוב ושוב את היריבות, ולא הרגישו שום חוסר נוחות בנקיטת כל אמצעי מקובל ולא מקובל, משימוש בכדורים שהוציאו מהם את האוויר (Deflategate) ועד ריגול לא חוקי אחרי יריבות (Spygate). אבל מאחורי הקלעים, האגואים התנגשו שוב ושוב.

לפי הספר של וויקרשאם, שנקרא It's Better to Be Feared וייצא בשבוע הבא, בריידי עזב את ניו־אינגלנד בעיקר כי בליצ'ק והבעלים רוברט קראפט סירבו להבטיח לו חוזה עד גיל 45 – שניהם חשבו שהוא די גמור – אבל גם כי רצה להיות בארגון חם יותר שיקבל בשמחה את דעתו המקצועית. בליצ'ק אמר למקורביו שכל החלטה ארגונית נועדה לרצות את בריידי, וקראפט הוסיף קיסמים למדורה כשהכתיר את בליצ'ק כ"asshole הגדול ביותר שפגשתי בחיי".

ב־2017 אמר בריידי בשקט למקורביו כי "אני לא רוצה לשחק יותר בשביל ביל". אם, למשל, הראמס היו עוברים ללוס־אנג'לס לפני 2016, בריידי היה דורש טרייד עוד קודם. מזמן. גם הוא וגם ג'יזל רצו לעבור לשמש, ובעיקר רצו להתרחק מהאווירה של בליצ'ק. כי מתברר שבריידי, רוצח חסר מצפון, הוא בסך הכל בחור רגיש שרוצה שיאהבו אותו.

וויקרשאם מספר כי בליצ'ק הזמין מחקר שנועד לבדוק את תכונותיהם של ספורטאי־על מקבילים לבריידי. בין היתר התראיינו שם מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, טייגר וודס ובריידי עצמו. המחקר גילה כי בעוד המנוע של יתר הגדולים הוא זעם פנימי ורצון בלתי פוסק להוכיח משהו, בריידי היה שונה, ולא רק כי הוא גבר לבן. "הוא הרגיש הכי טוב לא כשמדד את גודל השבב על כתפו, אלא כשהיה בסביבה אוהבת ותומכת", כותב וויקרשאם. בליצ'ק לא אהב את תוצאות המחקר, אין לו סבלנות לרגשות, וכמו לא מעט נישואים, גם אלה הסתיימו אחרי 20 שנה כשבני הזוג כבר לא יכלו אפילו להיות באותו חדר יחד.

לאן הרוח נושבת

בבוסטון עסקו בשבוע החולף אך ורק במשחק הערב. הוויכוח היחיד בתוכניות הספורט המקומיות הוא אם זה המשחק הגדול בהיסטוריה של בוסטון. "בכל מה שקשור למשחקי עונה רגילה, לא פלייאוף, זה עומד במדרגה בפני עצמה", אמר דן שונסי, בעל טור ותיק ב"בוסטון גלוב". "ששת הסופרבולים, ולאחר מכן נסיבות העזיבה, זו דרמה שאין דומה לה. זה כמו שלארי בירד יחזור לבוסטון גארדן עם סקרמנטו או משהו כזה".

גם מייקל הולי, מגיש תוכנית ספורט בערוץ טלוויזיה בבוסטון, אמר כי אין עוד משחק שאפשר להשוות אליו: "יש שם הרבה פצעים טריים, הרבה עצבים גולמיים. אני לא מהסס לומר שזה משחק העונה הסדירה הגדול ביותר בהיסטוריית הספורט בבוסטון".

בריידי כמובן מבטיח שהוא לא יתרגש: "אני לא הולך להתמלא בזיכרונות. אני מכיר את חדרי ההלבשה, את המנהרה, אני יודע לאן הרוח נושבת, אני יודע איך זה מריח, אני יודע איך יישמעו האוהדים. אז במובנים מסוימים זה יהיה באמת ייחודי, אבל אני לא מתכוון לחשוב על 20 שנות היסטוריה. אני הולך לחשוב על לילה אחד של משחק פוטבול שאנחנו חייבים לנצח".

אם ינצח הלילה יהיה לבריידי ניצחון מול כל קבוצת NFL, הישג שיש רק לברט פארב ופייטון מאנינג. כדי שזה יקרה, הוא יצטרך להתגבר במהירות על האמוציות ועל התגובה של הקהל. "הם יבואו לעודד את הקבוצה שלהם", אמר בריידי. "הם יעודדו אותה כפי שאני מצפה מהם, והם יודעים שאני יוצא למגרש כדי לנסות לנצח. דבר אחד שלמדתי מהפטריוטס זה שאם אתה אוהב פוטבול, אז המגרש הזה, ביום ראשון בערב, הוא המקום להיות בו".