כאשר מיקי לוי יפתח היום את מושב החורף של הכנסת, הישראלים לא יעצרו את נשימתם, וטוב שכך. מכל ההבטחות שקואליציית בנט־לפיד הרעיפה עלינו, ההבטחה הקוסמת ביותר הייתה שיהיה משעמם. היא לא עמדה בהבטחה במאה אחוז, אבל מגיע לה ציון לשבח על השתדלות. היא נכנסת למושב השני לקיומה קצת יותר בוגרת, קצת יותר בטוחה בעצמה, קצת יותר מצולקת. בקרב האגרוף שיתנהל בחודשים הקרובים בכנסת לכל צד יש שאיפה משלו: נתניהו חותר לנוק־אאוט; הקואליציה חותרת לניצחון בנקודות, כל סיבוב בתורו. בינתיים ידה של הקואליציה על העליונה.

השר המצטיין בממשלה, נכון לעכשיו, הוא אביגדור ליברמן. לא אני אומר את זה – אומרים את זה עמיתיו ממפלגות אחרות. את הצעד החכם הראשון הוא עשה בחודש מאי, מיד לאחר שלפיד פתח במגעים להרכבת הממשלה. בנט הסתבך בהבטחות סותרות; סער התלבט. ליברמן בא לכפר המכביה מוכן: הוא יחתום. יש לו רק תנאי אחד: שליטה מלאה שלו על שרשרת ההחלטות שנוגעות לאוצר, מהשר ועד ועדת הכספים. זאת הייתה הצעה שלפיד לא יכול היה לסרב לה.

ליברמן מינה לשר במשרד האוצר את חמד עמאר, חבר הסיעה שלו; ליו"ר ועדת הכספים מונה אלכס קושניר, חבר הסיעה שלו. שניהם סרים למרותו. בין שר האוצר להחלטות הוועדה לא מפריד פוליטיקאי שגוזר קופונים לבוחרים שלו – לא גפני ולא ליצמן. מצד אחד, אין דמי תיווך; מצד שני, אין איזונים ובלמים. על פי ליברמן יישק דבר.

בשלב הבא נועד ליברמן עם כל אחד מחברי הקואליציה שביקש לחולל שינויים בתקציב ובחוק ההסדרים. ליברמן ידוע במגבלת הקשב שלו: בדרך כלל הוא מאבד עניין לאחר חמש דקות של שיחה. אף על פי כן, הוא ידע להקשיב. מה שלא יכול היה לקיים השנה - הבטיח לקיים בשנים הבאות. פקידי האוצר עמדו מאחוריו.

הכנסת אמורה לאשר את התקציב ואת חוק ההסדרים עד 14 בנובמבר. יו"ר הקואליציה, עידית סילמן (ימינה), משוכנעת שהתקציב יאושר. השאלה הגדולה היא מה יישאר מהרפורמות בחוק ההסדרים לאחר שהלוביסטים וחברי הכנסת ינגסו בהן. חוק ההסדרים, כמו הדג ב"הזקן והים" של המינגוויי, הוא טרף שמושך אליו המוני כרישים.

לאחר אישור התקציב – אם יאושר – בנט ינסה לגבש חזון פוליטי שיקסום לבוחרים במרכז־ימין מבלי למוטט את הממשלה שהוא עומד בראשה. הפתרון הזמין הוא הרחבת ההתיישבות ברמת הגולן. הממשלה שלו חצויה בכל מה שנוגע לגדה המערבית; הגולן במעמד שונה: יש כלפיו כמעט קונצנזוס. גם ממשל ביידן, שמוטרד מכל שינוי של הסטטוס־קוו בגדה, לא ימהר למחות אם ממשלת ישראל תפנה את האנרגיה ההתנחלותית שלה צפונה. לכאורה, אפשר לבנות סביב הרעיון הזה התחלה של בייס.

הליכוד מחרים את עבודת הוועדות בכנסת: הוויכוח הוא על הרוב המובטח לקואליציה בוועדות. ראש סיעת הליכוד יריב לוין מתעקש על רוב של אחד; סילמן מסכימה לנהוג כך ברוב הוועדות, אבל מתעקשת על רוב של שניים בשתי הוועדות הקריטיות לקואליציה – כספים וועדת הכנסת. כך נהגו בעבר.

לוין, בהנחיית נתניהו, מבקש לטרלל את הכנסת. כל מהלך כשר – כולל הצבעה נגד חוקים שהליכוד תומך בהם, כולל פנייה לבג"ץ, בניגוד למה שלוין מטיף לו לאורך שנים, כולל נאומי פיליבסטר מתלהמים מפי דודי אמסלם ואחרים, כולל פייק ניוז וגידופים ברשת, כולל איומים פיזיים שמציגים את הליכוד ואת מנהיגו כחבורת בריונים. המטרה לגיטימית – להוכיח שקואליציית בנט לא מסוגלת לתפקד ולנסות למוטט אותה מבפנים. בינתיים התוצאה הפוכה: נתניהו והביביסטים הם הגורם הראשי שמחבר את חברי הקואליציה יחד. רק שיישאר, אומר אחד מחברי הכנסת הבכירים.

לא הליכוד מאיים על ממשלת בנט אלא השגרה. הפוליטיקה היא יצור רעב שדורש הזנה מתמדת. כל מפלגה זקוקה להישגים. במפלגות שיש בהן בחירות פנימיות צריך לספק הישגים לכל חבר בנפרד. בטיק־טוק דורשים הישגים שעה־שעה, רצוי בלוויית תצלום מחמיא. אפשר לתחזק קואליציה בלי מנהיג – אי אפשר לתחזק אותה בלי בייביסיטר.