ראש הממשלה נפתלי בנט שלף אתמול את הארכיון שלו. זו לא הייתה מסיבת עיתונאים, לא היו ארונות משרד וקלסרים, לא הייתה פרזנטציה של איש השיווק הטוב בעולם. כנראה במקרה של בנט היה יותר קשה לבנות תפאורה מתאימה, ואולי לא היה הרבה מה למכור.

אבל חוץ מזה אין הרבה שוני בין שתי החשיפות, ואם יש הרי שהוא לטובתו של נתניהו: במקרה של ראש הממשלה לשעבר היו לפחות ממצאים. היה ארכיון שנגנב. הייתה פעולת מוסד נועזת שהביאה תוצאות. עד כדי כך שהיו הרבה סימני שאלה וביקורת האם נתניהו היה צריך לחשוף את זה, תוך כדי גילוי שיטות פעולה שעלולות לסכן חיים.

במקרה של בנט, חייבים לומר, זה היה ארכיון דרדלה: היו כנראה פעולות של אנשי מוסד כדי לאתר מידע חדש על גורלו של רון ארד. הן היו נועזות, מורכבות, וכל מה שנהוג לומר על פעולות של המוסד. היה מאמץ – אבל לפחות על פי גרסה אחת לא הייתה פריצת דרך ואין התקדמות. הגרסה השנייה, שהתקבלה אתמול במערכות כלי התקשורת, היא שהמבצע היה מוצלח ועמד ביעדים.

אבל לא זאת השאלה: השאלה היא האם הייתה הצדקה לחשיפה הזאת, שלא הוסיפה ולא גרעה ממה שאנחנו כבר יודעים על אותה פרשה טרגית ואנושית מהמעלה הראשונה, שהתרחשה באוקטובר 1986, ושהיו כרוכים בה לאורך השנים לא מעט תקלות וליקויים.

אם אין גילויים, מה הטעם להביא את זה למליאת הכנסת בנאום של פתיחת מושב החורף, ולהכניס את כל מה שאין בין השורות של נאום פוליטי, שעסק בעיקר בהאשמות ובגידופים הדדיים בין ראש הממשלה ליו"ר האופוזיציה. ואם יש – למה לא להגיד מה הם?

אבל נראה שבנט בכל זאת למד משהו. ולמרבה הצער, לא מהמורה הכי הגון בעולם, וזה איך להסיט את תשומת הלב הציבורית למשהו שעשוי לעורר עניין, לעשות כותרת, להצית את הדמיון בקרב התקשורת והציבור. והנה, משלושת הנאומים ששמענו אתמול בפתיחת המושב - של הנשיא הרצוג, ראש הממשלה בנט ויו"ר האופוזיציה נתניהו - מה שפתח את מהדורות החדשות והגיע לכותרות הראשיות ושדובר עליו יותר מכל דבר אחר היה המבצע של המוסד לבירור גורלו של ארד.

זה לא צריך להפתיע שזה מה שעורר עניין. לא היה בנאומים שום דבר בלתי צפוי, משנה תודעה. בנט היה רהוט, משוחרר מיראת נתניהו, העלה על נס את הישגי 100 הימים של ממשלתו.

ונתניהו היה כמו נתניהו: נואם מצוין שלא בוחל בשום שטיק וטריק כדי להנמיך את יריבו, כולל שימוש ציני בכל מה שפוגע ישר בבטן הרכה: הוא, נתניהו, האיש ששלח אותנו לשתות בירה ולחגוג את דעיכת המגפה טרם מותה, "זועק", כדבריו, את זעקתם של יותר מ־1,000 משפחות שיקיריהן מתו לשווא. הוא, ש־15 שנות כהונתו לא הרחיקו מאיתנו ביום אחד את סכנת הגרעין האיראני, מאשים עכשיו את ממשלת 100 הימים שהיא "מכילה" את הגרעין ושהיא משתפת פעולה עם הממשל האמריקאי. הוא, שלא הייתה מערכת אחת שלא תקף אותה בהיותו ראש ממשלה, מהמשטרה דרך הפרקליטות, בית המשפט והתקשורת, מאשים את בנט שהעז לתקוף את מערכת הבריאות. וזה, אגב, לא נפסק עם המעבר לאופוזיציה: נאומו אתמול היה עוד התנפלות חסרת רסן, חסרת פרופורציה, מוגזמת ונמוכה על התקשורת "המגויסת".

כמה מרירות הייתה בו כשדיבר על פינות הליטוף שעושה התקשורת לבנט, על הלוקשים, הספינים, הפייק ניוז. כאילו העבודה שעושים עבורו שופריו בערוצי התקשורת, ולא רק ברשתות החברתיות, זה משחק ילדים, קצף על המים. אין מחדל קורונה, אין מחדל איראן, יש רק פרגון, התלונן נתניהו.

אבל החלק האחרון בנאומו, שבו פירט מה היה קורה אם הוא, נתניהו, היה בשלטון, היה כנראה מכוון לכל מי שסובל מדמנציה, או שלא היה כאן ב־12 השנים האחרונות. אם הייתה מוקמת ממשלה בראשותו, אמר – כאילו מדובר באיזה מיזם חדש, צעיר, רענן - ולא בממשלה עבשה, מושחתת ומאוסה שזה עתה נעקרה מהשלטון כמו שן בינה סוררת – הכל היה נראה אחרת. לא הייתה קורונה, הם היו מסכלים את איום הגרעין האיראני, היו הולמים בזמן בעזה (כן, כן. הם היו הולמים בעזה. ממש מחסלים את שלטון חמאס).

אבל אם ניתן בכל זאת ללמוד משהו מהנאום של נתניהו זה שהרבה אנשים, בעיקר בכירי הליכוד, צריכים לגנוז את חלומותיהם. נתניהו, כך נראה, לא הולך לשום מקום. הנאום הלוחמני שלו העיד שביבי "בק אין טאון", ושהוא מתכוון להילחם עד טיפת דמם האחרונה של בכירי מפלגתו כדי לחזור לשלטון.

ובעוד שהקואליציה רק מתגבשת ומתאחדת מול כל נאום כזה ומול כל ניסיון אחיזה של נתניהו בשלטון העבר, באופוזיציה יצטרכו לחשב מסלול מחדש. ניר ברקת, יולי אדלשטיין, ישראל כץ, יוסי כהן – HOLD YOUR HORSES. הוא כאן והוא נשאר כאן.