בגיא ההריגה
זה היה מבצע ההשמדה הנאצי הגדול ביותר בשואה, בתקופה כה קצרה: תוך יומיים בלבד, ב־29 וב־30 בספטמבר 1941 נרצחו בבאבי יאר סמוך לקייב 33,771 יהודים. היום, 80 שנה אחרי אותו טבח נורא, ייחנך שם מרכז הנצחה מרשים. כתבת "ידיעות אחרונות" דמעה מול כותל הדמעות במקום, הצטמררה מול משטח המתכת העצום המחורר כמספר היריות שרצחו את היהודים, ושמעה את הרב יעקב דב בלייך, ראש הקהילה היהודית באוקראינה, מתחייב: "עכשיו לא יהיה אחד שלא יידע מה קרה כאן"
"במקום שבו עצרנו, הבחנו בערמות גדולות של בגדים. אחרי שיצאנו מן המשאית, קיבלנו תחילה אלכוהול... לאחר מכן ראיתי בור ענק שנראה כמו ערוץ של נהר שהתייבש. בתוכו שכבו כמה שכבות של גופות. כ־20 יהודים הובאו בו זמנית לשם, לאורך שביל מקשר... היהודים היו צריכים לשכב על הגופות, ונורו בעורפם. עוד ועוד יהודים הובאו כל הזמן כדי שיירו בהם... ייתכן שהיו שם אמהות שנשאו את הילדים שלהן בזרועותיהן. רוב היהודים היו עירומים. ייתכן שבאותו יום יריתי בכ־150–250 יהודים. כל אירוע הירי התנהל ללא תקלות. היהודים נכנעו לגורלם כצאן לטבח... אני חושב שהירי באותו יום נמשך עד בערך 15:00, ואז הסיעו אותנו בחזרה למגורים שלנו וקיבלנו ארוחת צהריים".
העדות המחרידה והמזעזעת הזו, של החייל הנאצי ויקטור טרילן, היא חלק ממחקר מקיף שעורך "המרכז להנצחת השואה באבי יאר", ושייחשף היום – 80 שנה אחרי טבח באבי יאר, שבו במשך שתי היממות של 29 ו־30 בספטמבר 1941 נרצחו ביריות 33,771 יהודים.
בחלק מהמחקר שייחשף היום מופיעים שמותיהם ועדויותיהם של 159 חיילים נאצים – ביניהם ויקטור טרילן – מיחידות אס־אס, גדודי משטרה וחיילי ורמאכט שהשתתפו בטבח היהודים בגיא ההריגה הסמוך לקייב שבאוקראינה.
על פי המחקר, כ־2,000 איש, רובם המכריע גרמנים נאצים, השתתפו בטבח: הם ירו, שמרו על בורות ההריגה, פעלו אחר ההוראות והוציאו יהודים מבתיהם כדי להוביל אותם אל מותם בגיא.
טבח באבי יאר נחשב לטבח הגדול ביותר של יהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. עשרות אלפי אוקראינים, צוענים ובעלי מוגבלות פיזית או נפשית נרצחו גם הם בבורות המוות. מספרם הכולל מוערך בכ־100 אלף גברים, נשים וילדים.
רק מעטים מאותם רוצחים שהשתתפו בטבח הועמדו לדין על מעשיהם לאחר מלחמת העולם השנייה. "מספר מועט של קציני אס־אס דוגמת פול בלובל, קונו קאלסן ואוגוסט הפנר נידונו לעונש מאסר על באבי יאר. אנגלברט קרויזנר היה השוטר היחיד שנידון על השתתפותו", אומר אנדריי אומנסקי, סגן ראש המועצה האקדמית במרכז להנצחת השואה באבי יאר. "אף אדם נוסף – מהאס־אס, מהמשטרה או מהוורמאכט, לא נידון למאסר על תפקידו בטבח, אף שרבים הודו במעורבותם בעדויות שלאחר המלחמה. אלו אנשים שחיו חיים רגועים ונורמליים לאחר המלחמה".
לבכות מול כותל הדמעות
המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר, שייחנך היום במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, הוקם במטרה להביא את סיפורם של 2.5 מיליון יהודי מזרח אירופה – מתוכם 1.5 מיליון מאוקראינה לבדה – שנרצחו ונקברו בקברי אחים סמוך לבתיהם.
מדובר בקומפלקס מוזיאלי רחב היקף וחדשני, שבו תריסר מבנים שכל אחד מהם יספר סיפור אחר שקשור לשואת יהדות מזרח אירופה. את הפרויקט מלווים אישי ציבור ומנהיגים מרחבי העולם.
הכניסה לאתר ההנצחה נראית כמו יער פסטורלי מוקף מדשאות, שעליהן זוגות אוהבים רוכבים על אופניים או עושים פיקניק בטבע. לרגע לא ניתן להאמין שבמקום המתועב הזה התרחש הטבח הגדול ביותר של יהודים במשך יומיים בלבד, בסוף חודש ספטמבר 1941.
ככל שמעמיקים ונכנסים אל תוך האתר, מגיעים למונומנטים שהוקמו בו לזכר הנרצחים. זה כבר מרגיש אחרת. הבטן מתכווצת למראהו של "כותל הדמעות" – קיר ארוך שחור משולב בקרני קריסטל לפי גבהים שונים, שקהל המבקרים עומד מולו, עוצם עיניו, דומע ומתייחד עם זכר הנספים.
מרינה אברמוביץ', שעיצבה את האנדרטה הייחודית, סיפרה לי אתמול שאת ההשראה ל"כותל הדמעות" קיבלה מביקורה בכותל המערבי בירושלים. "אני מאמינה שמונומנט כזה יכול לגעת בראש, בלב ובבטן", אמרה.
ניצבתי מול כותל הדמעות, מיששתי את קרני הקריסטל שבקיר האבן השחור, ונזכרתי במילים שבהן תיאר אבי המנוח, עיתונאי "ידיעות אחרונות" נח קליגר ז"ל, את ביקורו הראשון בבאבי יאר, בשנת 1965. "כאשר הגעתי בשנת 1965 לראשונה לאותו מקום מקולל, לא הייתה עדיין כל מצבה שהזכירה את 29 ו־30 בספטמבר 1941. היומיים שבהם נרצחו, ביריות, כ־34 אלף מיהודי קייב", כתב אבא. "אפילו אני, שריד מחנה המוות אושוויץ, נחרדתי למראה הערוץ בתוך הנוף החולי הפראי – הערוץ שהיה לקבר של כ־50 אלף יהודים".
כעת, 80 שנה אחרי הטבח הנורא הזה, ניצב כאן מרכז הנצחה שלם שלא מותיר עין יבשה.
מעט אחרי "כותל הדמעות" נמצא משטח מתכתי ענק מלא חורים, שעליו עמודים גבוהים מחוררים ומוארים בתאורת לילה. המסר ברור ומצמרר: מספר החורים שדרכם חודרות קרני האור היא כמספר היריות שטבחו ביהודים כאן, במקום המקולל הזה – 33,771 חורים.
גם בית כנסת בעיצוב ייחודי נבנה במרכז ההנצחה החדש. הוא בנוי כולו מעץ, מאויר בצבעוניות, ונפתח על ציר כמו ספר תפילה. על תקרתו העתק מדויק של מערכת הכוכבים בשמיים באותו לילה ארור של 29 בספטמבר 1941.
בשמלת כלה לאתר ההשמדה
הרב יעקב דב בלייך (57) הוא ראש הקהילה היהודית באוקראינה. הוא נשוי, אב לשמונה, וחי כאן 31 שנה. הוא נזכר כיצד בעת הקמת בית הכנסת, עמד משתאה, הביט אל תקרת הכוכבים המעוצבת ושאל בגרון חנוק: "ריבונו של עולם, איך היית עד לתופת הזו?"
"שנים שלא דיברו ולא העלו לתודעה את הטבח האיום בבאבי יאר", אומר הרב בלייך. "ב־2006 הציבו כאן את האנדרטה בצורת מנורה שעיצב יוריק סטביץ, שעליה מופיע סיפור עקדת יצחק, לזכר משפחות שלמות שנרצחו כאן ודמן זועק מן האדמה. לפני עשור, לו היו שואלים ילד כאן 'מה זה באבי יאר?' הוא לא היה יודע להשיב. לפני חמש שנים נרתמו אנשי עסקים למימון אתר ההנצחה, ואני מאמין שכעת, עם הקמת המרכז, לא יהיה אחד שלא יידע מה קרה כאן. אסור לשכוח את שאירע כאן. פשוט אסור".
לצידי, מול "כותל הדמעות", ניצבה נפעמת ונרגשת מרינה בורוביצ'יק. היא בת 48, מתגוררת ביקנעם ועובדת כאחות אונקולוגית ראשית בבית חולים רמב"ם בחיפה. היא מספרת לי שנולדה וגדלה כאן בקייב, ושההיסטוריה המשפחתית שלה קשורה לבאבי יאר בעבותות של כאב ודם. "26 מבני המשפחה שלי נרצחו כאן", היא נאנחת. "בנס גדול אבא שלי, אילושה אלגרט, שהיה אז רק בן שש, ואמו נדיה־נסיה אלגרט שהיא הסבתא שלי, יצאו שניהם מבורות המוות האלה. בין כל הגופות שהיו שם הצליחו אבא שלי ואמא שלו לטפס בחושך ולצאת בחיים מהתופת הזו".
עכשיו שבה מרינה לכאן לראות את אתר ההנצחה החדש, ולפקוד את קבר אביה שקבור בקייב. "זה לא נתפס הטבח הנורא שהיה כאן", היא אומרת בעודה אוחזת במכתבי העדות, המתעדים את הזוועות שתיעדה סבתה.
"אבא שלי לא הסכים לעזוב את אדמת קייב עד יום מותו. מבחינתו, גיא המוות הזה שממנו ניצל עם אמו היה סימבולי להישאר בקייב חי עד יום מותו. רק אחרי שאבא הלך לעולמו, ב־1979, עלינו לישראל. מבחינת אבא שלי, באבי יאר היה מקום סימבולי כל כך, שכשאחותי למשל התחתנה הגענו לכאן, לאתר, כשהיא לבושה בשמלת כלה. זה תמיד הרגיש לו כסוג של ניצחון על הגרמנים. לחזור שוב ושוב לכאן – חיים. אני חושבת שעכשיו, כשיש אתר הנצחה כל כך מושקע ומרגש, חשוב להביא משלחות של צעירים מישראל גם לכאן ולא רק למחנות השמדה, כדי שיידעו וילמדו על הטבח האיום שאירע כאן".
גם ארתור רודיצקי (53), יהודי שחי כאן בקייב, הוא צאצא של קורבנות טבח באבי יאר. אביו, יוסף רודיצקי היה תינוק בן שנה כשבני משפחתו נתפסו על ידי הגרמנים והובלו לגיא המוות בבאבי יאר. בתמונה שהוא מחזיק בידיו הרועדות מהתרגשות, מצביע רודיצקי על אביו התינוק בזרועותיה של אמו, על הסבא שלו אהרון לצידה של איה סבתו, ועל דודתו פאניה ובתה הקטנה. "סבתא של אבא שלי, בתה פאניה, ונכדתה הקטנה – בתה של פאניה – נורו למוות בבאבי יאר", הוא מספר בקול רועד. "המשפחה שלנו נותרה מצולקת לנצח. שנים שלא דיברו על מה שאירע כאן. זה הכי גרוע. עכשיו המודעות מתחילה לעלות. אני מקווה שעכשיו יהיו יותר ויותר אנשים שיידעו מה קרה כאן. הבן שלי, אלכסנדר, הוא בן 21, שעלה לארץ במסגרת 'נעלה' ובדיוק סיים שירות בצה"ל. אני מגיע לביקור בישראל לפחות פעמיים בשנה".
במרכז ההנצחה פגשתי גם את לריסה שולצקו (84), שאחזה בספר שבו סיפורה של אמה, אלכסנדרה, שהוכרה כחסידת אומות עולם. אחרי שבעלה הכומר נעצר בתחילת המלחמה, נותרה האם, אלכסנדרה, לבדה עם ארבעת ילדיה ולריסה ביניהם. למרות זאת היא אספה לביתה ילדים יהודים יתומים והחביאה אותם במהלך המלחמה.
"גרנו בעיר צ'רקאסי. אמא שלי עבדה כגננת בגן ילדים", נוברת לריסה במעמקי זיכרונה כילדה בת ארבע.
"בין הילדים בגן היו גם לא מעט ילדים יהודים. אני לא אשכח את אותו יום שהגרמנים חיפשו אחרי ילדים יהודים. ברגע שאמא שלי קלטה את מה שעומד להתרחש, היא הסתירה את 25 הילדים היהודים שהיו מתוך 100 הילדים בגן בכל מיני מקומות מסתור סביבנו. בעליית גג, במרתפים. אנחנו, הילדים במשפחה, ידענו בדיוק מה קורה ושיתפנו פעולה. סמכנו על אמא מאוד, אבל רעדנו מפחד שמא הגרמנים יתפסו אותנו וישחטו את כולנו. אמא שלי נולדה ב־1903 והלכה לעולמה ב־1994 עם תואר נוסף מכובד – חסידת אומות עולם. הילדים הקטנים שאמא הסתירה שמרו איתנו במשך השנים על קשר הדוק. עד עצם היום הזה אני שומרת על קשר רציף עם אחד מאותם ילדים, שגר כיום בבאר־שבע. בגלל הקורונה לא הצלחנו להיפגש הרבה זמן". •
לפנייה לכתב/ת 
