אופיע עד שאמות
כמי שרגיל להגיע לישראל מדי שנה, אנריקו מסיאס בן ה־82 לא מסתיר את התרגשותו לקראת הביקור הקרוב שלו אצלנו, אחרי היעדרות בת שלוש שנים. זמר המלחמות הלא־רשמי מגיע מפריז לסבב הופעות נוסף, ובראיון מיוחד מספר על הקושי הגדול שחווה בתקופת הקורונה, מגלה מה מונע ממנו לעשות עלייה ונזכר ברגע שבו פגש טנקים סוריים בחזית רמת הגולן. "ישראל היא הבית שלי", הוא אומר, "הבית שבלב"
שלוש שנים אנריקו מסיאס לא הופיע בישראל ולא ביקר בה, ובשביל אחד שרגיל להגיע לכאן כמעט מדי שנה, זה המון. "ישראל היא הבית שלי. גם אם אני לא גר בה, אני קורא לה הבית שבלב", הוא אומר בשיחה מביתו בפריז. "הייתי אמור להופיע אצלכם בשנה שעברה, ואז הגיעה הקורונה והכל נדחה פעם אחר פעם. גם חליתי בקורונה, אבל החלמתי לשמחתי, בלי יותר מדי תסמינים, וכבר קיבלתי את החיסון השלישי. אני כל כך מחכה להגיע להופעות בישראל. אני מודע לאהבה של הקהל בארץ אליי, וזאת מתנה גדולה מאוד בשבילי, כאמן וכיהודי".
איך הסתדרת בלי להופיע כל כך הרבה זמן?
"היה לי קשה בלי המוזיקה. מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב ושר. בלי המוזיקה אין לי חיים, ואין לחיים האלה טעם, וזאת לא קלישאה. רק עכשיו ההופעות מתחילות לטפטף לאט־לאט. כבר הופעתי בדובאי, וזה היה נהדר. המגע עם הקהל היה כל כך חסר לי".
בזמנו אמרת שתעשה עלייה. זה עוד יקרה?
"אני רוצה אבל המשפחה שלי קושרת אותי לצרפת. אני לא יכול להתנתק מהם. זאת לא תשובה דיפלומטית. הילדים והנכדים גרים בצרפת, ובישראל אשאר לבד. זקנה היא דבר קשה, כל פעם מעגל החברים שלך מצטמצם יותר ויותר, ולי קשה עוד יותר אחרי שאשתי נפטרה".
באתי למילואים
גם אם כנראה לא יעשה עלייה, קשה למצוא אוהב ישראל מושבע יותר ממסיאס בן ה־82, שיגיע בסוף החודש לשבע הופעות בהיכלי התרבות הגדולים בארץ (חיפה, תל־אביב, ירושלים, אשקלון ובאר־שבע). עשרות שנים נמשך הרומן הלוהט שלו עם המדינה. הוא הופיע כאן בכל המלחמות ובכל פעם שהלב אמר לו להגיע.
"הגעתי לישראל ב־1965", הוא מתרפק על הפעם הראשונה. "שמוליק צמח זיכרונו לברכה (אביו של המפיק יואב צמח, שאחראי על סיבוב ההופעות הנוכחי שלו כאן – י"ב) הביא אותי לישראל. אחר כך חזרתי לארץ כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, למופע עם ננה מושקורי ופיט סיגר באצטדיון רמת־גן. פגשתי שם את המפיק של פיט סיגר, שראה את התגובות היפות של הקהל הישראלי ושאל אותי אם אני פנוי להופיע בפברואר 1968 בקרנגי הול".
בטח הסכמת מיד.
"כמובן. אף אחד לא היה מסרב להצעה כזאת. אבל לא האמנתי שזה יקרה. זה נראה לי לא הגיוני. למה שירצו אותי? אחרי כמה חודשים הוא התקשר וסיפר שיש לי הופעה בקרנגי הול, אבל לא נמכר אליה אף כרטיס. התכוונתי כבר לחזור לצרפת, ממילא לא בניתי על קריירה בינלאומית, אבל הוא לא היה מוכן לוותר. הוא לקח תמונה שלי עם משה דיין שצולמה אחרי מלחמת ששת הימים, כשאני עם טלית ותפילין, הדפיס אותה בכמויות גדולות, פיזר בתיבות הדואר של הקהילה היהודית בברוקלין וצירף לזה טקסט קצר עליי. האולם היה מפוצץ. למחרת קיבלתי תמונה גדולה ב'ניו יורק טיימס', ומאז הופעתי המון בארצות־הברית".
גם ההופעות במלחמת ההתשה עדיין צרובות בדיסקט הזיכרון של מסיאס. "זה היה בפתח ואדי באזור התעלה", הוא אומר. "עמדתי על במה שהייתה מונחת על שתי משאיות ושרתי בעברית, צרפתית ואנגלית. כל החיילים הקיפו אותי ושרו ומחאו כפיים. עברתי ממוצב למוצב. אני כמו זמר ישראלי שבא לעשות מילואים בצבא כשצריכים אותו. זה מה שאני מרגיש גם היום".
את אוקטובר 1973, בחזית רמת הגולן, מסיאס זוכר כאילו היה זה אתמול. "יצאנו להופיע בפני חיילים, אבל טעינו בדרך", הוא מספר. "התחיל להחשיך, ופתאום ראינו טנקים עם כיתוב בערבית עוברים לידנו. הייתי בטוח שמדובר בטנקים סוריים. היינו ארבעה אנשים במכונית. החיילים שהיו לידי אמרו לי לשכב על הרצפה כדי שאם יירו לעברנו לא אחטוף כדור. אחרי כמה רגעים התברר שאלה טנקים סוריים שנלקחו שלל".
לא חוזר למולדת
מסיאס נולד ב־1938 בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה בשם גסטון גרנסייה, בן למשפחה יהודית מסורתית. בגיל 15 למד גיטרה מחברים צוענים, שהעניקו לו את הכינוי "אנריקו". אביו, סילבן, היה כנר בתזמורת האלג'ירית־ערבית של המוזיקאי היהודי שייח' רמונד לריס, ואנריקו הצטרף אליו כגיטריסט. מאוחר יותר נשא לאישה את סוזי, בתו של רמונד, שאותה פגש לראשונה כשמלאו לו 14.
ב־1956, במסגרת המאבק שניהלה אלג'יריה נגד הכיבוש הצרפתי, נרצח שייח' רמונד על ידי קנאים מוסלמים, מה שהוביל, מאוחר יותר, לבחירה של מסיאס להגר לפריז ולהשיק בה, בגיל 23, את הקריירה שלו. לו ולסוזי נולדו שני ילדים, הבת ג'וסייה והבן ז'אן־קלוד, שהפך למפיק מוזיקלי ידוע בצרפת.
"אני מתגעגע לאלג'יריה", הוא אומר, "ברחתי משם אחרי שמוסלמים רצחו את שייח' רמונד רק משום שהיה יהודי. הייתי רוצה לראות את הקבר שלו ושל בני המשפחה שלי, אבל האלג'יראים לא רוצים בי. אין לי שום כוונה להגיע למקום שבו לא אוהבים אותי".
ב־1962 הופיע מסיאס בפעם הראשונה בטלוויזיה הצרפתית וזכה להצלחה גדולה. "חיפשו מישהו שיכתוב מוזיקה לכתבה על מהגרים מאלג'יריה והתקשרו אליי", הוא מספר. "טרקתי להם את הטלפון בפרצוף, כי הייתי בטוח שזאת טעות, או שעובדים עליי. למזלי הם לא התייאשו, ולמחרת התקשרו שוב".
לאורך הקריירה הארוכה שלו הוציא מסיאס עשרות אלבומים, שנמכרו בעשרות מיליוני עותקים, והופיע ברחבי העולם. עם השנים הפך לגיבור של יוצאי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה, ובייחוד המהגרים מאלג'יריה. השיר שכתב, "להתראות, מולדתי", הפך לסמל עבור הצפון אפריקאים הגולים בצרפת.
לפני 13 שנה הפסיד מסיאס חלק גדול מהונו בגלל השקעות מוטעות. אז גם נפטרה אשתו סוזי ממחלת לב קשה, והיא בת 68. גם היום קשה למסיאס לדבר עליה, ולרוב הוא נמנע מלבצע את השיר שכתב עליה והיה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלו. "סוזי הייתה אדם מיוחד מאוד. אישה מקסימה והחברה הכי טובה שלי", הוא אומר. "תמיד התייעצתי איתה בכל דבר. העצות שלה היו הכי נכונות והגיוניות. היא חסרה לי מאוד. חיינו יחד 50 שנה. היא אחת מל"ו הצדיקים. החזיקה בית נהדר. עד היום אני מתגעגע לקוסקוס שהיא נהגה להכין בסוף השבוע. מנחם אותי שהיא כבר לא סובלת".
על מי כתבת את השיר "אשתו של חברי הטוב"?
"זאת דמות מומצאת", הוא צוחק ומנסה להדוף את השאלה שממנה הוא תמיד מתחמק. "היא הייתה כמעט בגיל שלי, אבל אני תמיד הייתי גבר של אישה אחת. מעולם לא התפתיתי לאף אחת. הייתי רק של סוזי".
האח של פרס
אל תשאלו את מסיאס יותר מדי על פוליטיקה – לא הישראלית ולא הצרפתית. "אני לא פוליטיקאי, אני זמר ועושה מוזיקה", הוא מתעקש. "כאמן, יש לי תפקיד חשוב – לאחד בין אנשים, לא לסכסך או להפריד. סרקוזי היה ונשאר חבר מאוד טוב שלי, כמו שמעון פרס. הכרתי אותו ואת אשתו לפני שהפך לנשיא צרפת".
איזה פוליטיקאי ישראלי אתה אוהב במיוחד?
"פרס. מאוד אהבתי אותו. בכל ביקור בארץ הייתי פוגש אותו והיינו מדברים בלי סוף. פעם הוא הגיע לראות אותי באחת ההופעות שלי בירושלים. כשגיליתי שהוא נמצא בקהל הזמנתי אותו לבמה, ואמרתי לקהל: 'הוא האבא שלי'. שמעון תיקן אותי ואמר: 'אני לא אבא שלך, אני אח שלך'".
מסיאס אומר: "כשהשלום יגיע, סימן שהמשיח הגיע. אני זוכר שאמרתי לסאדאת שחייבים להמשיך להילחם למען השלום בעולם ובמזרח התיכון, אסור לנו בשום פנים ואופן לוותר".
בשנים האחרונות מסיאס ניסה את מזלו גם במשחק כשהשתתף בסדרה "עסק משפחתי" ששודרה בנטפליקס. במרכזה בעל אטליז כושל ומשפחתו שמגלים שצרפת עומדת להתיר שימוש במריחואנה, וממהרים להפוך את האטליז המשפחתי שלהם לקופי שופ. מסיאס משחק את עצמו. "מאוד נהניתי מההרפתקה הזאת", הוא אומר.
עד איזה גיל אתה חושב להופיע?
"עד שאמות. ואם כבר למות, אז למה לא בגיל 120? מצד שני, אני לא יודע אם אני רוצה למות על הבמה. אני תמיד אומר שעדיף כבר למות במיטה. אני רוצה להמשיך להופיע כמה שאוכל, במיוחד בישראל. מעניין אותי גם להופיע בקולנוע. מציעים לא מעט תפקידים וזה מחמיא לי ומעניין אותי. זה לא שאני הולך לשנות את הקריירה שלי ומתכוון להפסיק לשיר. מתאגרף כבר לא אהיה, בטח לא בגילי המופלג. אני גם עדין מדי בשביל זה".
לפנייה לכתב/ת 
