התשוקה לבינג'

לא חשבתי שזה יקרה לי. באמת ובתמים סבור הייתי כי עד אחרית ימיי אזלול קרמבואים. אני ממש זוכר שחשבתי על זה. הייתי בישיבה והייתה לי תובנה כזו שלמבוגרים אין חצ'קונים, וזה מעודד, אבל הם גם לא שמחים מכך שמגיע החורף ויש קרמבואים, וזה עצוב. לא שהבנתי למה יש קרמבו רק בחורף, כלומר איך זה בעצם קשור לעונות השנה, אבל כן הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה מבוגר כזה שמסע החיים יגרום לו שלא להעריך את הדבר הנפלא הזה הקרוי קרמבו. אבל זה קרה לי. ובהתחלה ניסיתי להסביר לעצמי שזה פשוט בגלל שלא טעמתי מהקרמבו הנכון. אולי מכינים אותם אחרת היום, תהיתי, הרי אני זוכר איך בהפסקה הייתי הולך למכולת של הפרסי בקריית משה בירושלים וקונה קרמבו ואיך זה היה מחיה את נשמתי, אז למה הקרמבו שאכלתי כעת מרגיש לי כאילו לעסתי כיסא של כתר? מה נטרק איתי בעצם?

נחזור לקרמבו, אבל קודם משהו בוער אחר: כולם עכשיו רואים 'משחק הדיונון'. לא יודע מה זו הסדרה הזאת. אני גם לא אצפה בה כמובן. לא עכשיו. יש איזה מרכיב דווקני באישיות שלי שלא מאפשר לי לצפות במה שכולם אומרים לי לצפות. מסיבה זו הגעתי רק כעת לצפייה ב'הלוטוס הלבן'. חיכיתי שכולם יירגעו, יפסיקו להגיד שחייבים לצפות בה וימשיכו בחייהם, כדי לצפות בה בנחת, ובהרגשה שאני עושה את זה מתוך איזו בחירה, ולא כי אין ברירה וזה מה שכולם עושים. אציין רק שאני לא מתאר פה איזו תכונה נשגבת, כן? אני לא בא לומר לכם שאני מיוחד בכך שאינני צופה במה שאתם צופים. כבוגר אנליזה אין לי לצערי את הפריבילגיה לשפוט את התנהגותי בחוסר המודעות החביב הזה, רוצה לומר: אני מכיר בכך שיש פה מרכיב נרקיסיסטי, איזו ילדותיות כזו שבגללה אני מתקשה ליהנות עם כולם, כי זה מרגיש לי חסר ייחודיות. פתטי, בקיצור.

אבל לא התכנסנו כדי לעסוק בכך שאני פתטי, יהיו הזדמנויות גם לזה, אלא כדי שאומר לכם משהו חשוב על ‘הלוטוס הלבן’, שזו סדרה מופלאה ממש שכבר ראיתם. כי במהלך כל הסדרה, אחד הכוכבים שלה, אורח שהגיע למלון בהוואי לירח דבש, מקטר על החדר שקיבל. הוא רצה את סוויטת האננס, אבל שמו אותו באיזו סוויטה אחרת, והוא ראה בסיור וירטואלי שעשה בחדר לפני שהגיע שיש נוף לים אבל פתאום זה פונה לבריכה, והוא מרגיש שדפקו אותו. והוא צודק. הוא נדפק, הביאו את הסוויטה לזוג גרמנים, וזה לא בסדר, אבל הוא, כמו איזה תינוק מגודל, לא מצליח להשלים עם הסיטואציה, ומתקשר למנהלים ומפעיל את אמא שלו ומה לא. ואשתו אומרת לו, מה יש לך, תראה איזה חדר יפה ואיזה בני מזל אנחנו, אבל הוא לא מסוגל ליהנות, והשחקן שמגלם את הדמות עושה את זה טוב כל כך, שאתה אשכרה מרגיש כלפיו כעס וחושב לעצמך, אלוהים כמה דוש ובלתי אדם יכול להיות. תראה באיזו פיסת גן עדן אתה, תיהנה מירח הדבש ותפסיק כבר להתאבסס.

ואני צופה בסדרה, ואני כמובן בבולמוס של צפייה, אני לא עושה את זה בחן עם פרק ליום, אלא קם בבוקר וצופה בכולה עד הצהריים כמו איזה חזיר, ואז אני שואל את עצמי - רגע אחד, אתה עד כדי כך שונה מהפוץ הזה? אוקיי אתה לא טיפוס שתתיש מנהל מלון בגלל סוג של סוויטה, אבל האם רוחך לא יכלה ליפול בחופשה קסומה בגלל שמשהו קטן לא הסתדר? אתה לא יכול להתבאס מאיזה מקום לא נוח בטיסה, במקום לשמוח מכך שאתה על פאקינג צינור מברזל שמטיס אותך ליעד טרופי באמצע חורף ישראלי סוער? על מי אתה עובד בכלל. כלומר על מי אני עובד. ונזכרתי בטיטוס.

יש סיפור אדיר על טיטוס, שהיה צורר גדול כמובן, החריב את בית מקדשנו וכל זה. והסיפור שמובא בחז"ל (יש שם דיון מתוק, קצת באווירת ‘ממזרים חסרי כבוד’ של טרנטינו במובן הזה שחז"ל משתעשעים בדיבורי נקמה על מה קרה לטיטוס), מספר שנכנס לו פעם מהאף איזה יתוש והתמקם לו במוח ולא נתן לו מנוחה שבע שנים. הוא היה הולך ומרגיש שמשהו דופק לו בראש. פעם הוא גם עבר ליד בית מלאכה והיה שם רעש חזק והיתוש עצר רגע, אז הוא ביקש שיעשו לו את הרעש הזה בכל יום, בקיצור, סיפור מדליק לגמרי שאני תמיד מעדיף לחשוב עליו כעל סיפור על אי־שקט פנימי. על קול שיש באדם ולא נותן לו מנוח. על האנשים האלה, במקרים רבים הם אנחנו, שיש להם הכל ואין להם כלום.

אבל פתחנו בקרמבואים ויש לי זיכרון קצר מאוד אבל גם ברור מאוד מחורף ירושלמי, אני בכיתה י”א, ואני קונה בהפסקה קרמבו מקופסה כזו שמונחת במסדרון ולידה כוס לשים את הכסף. חצי שקל עלה קרמבו אם אינני טועה. ולאחר שאני קונה מגיע ילד מכיתה ט' וקונה חמישה. חמישה קרמבואים. ואוכל אותם ככה, אחד אחרי השני. בהנאה גדולה, ממש חוגג את החיים. ואני חושב לעצמי, הילד הזה, הוא יודע לחיות.

קראו לו דגן ורטמן. הכרתי אותו ככה מאוד כללית כזה, כמישהו שלמד מתחתיי בישיבה. ובעופרת יצוקה הוא נהרג, לאחר שטנק של צה"ל ירה בשוגג פגז לבית שבו היו לוחמי גולני והוא ביניהם. כששמעתי שהוא נהרג נזכרתי בו אוכל חמישה קרמבואים בחדווה גדולה באותו בוקר ירושלמי קפוא בישיבה. והייתי עצוב.

לא ממש הכרתי את דגן ז"ל, לא זכיתי, הדבר היחיד שאני זוכר זה איך הוא נהנה מהקרמבו. מצד שני, את הדבר הזה, האזוטרי והקטן, אני זוכר היטב, ממש לפרטי פרטים, וכשאני נזכר בו כעת שוב, כשאני רואה מול עיניי שוב את הרגע הזה שדגן בולע את הקרמבואים בזה אחר זה ומחייך אליי בממזריות, אני מחייך אליו בחזרה.

שבת שלום.