הזמנה פתוחה אל המחר

1 איך הייתם מגיבים אם לפני כמה שנים היו אומרים לכם שדגל ישראל יתנופף בפתח הדוכן הישראלי בתערוכה בדובאי? שנציגים של עשרות מדינות ייכנסו לדוכן שלנו כדי ללמוד ולהתרשם? אסור להתרגל לשינוי הטקטוני הזה, במעמדה של ישראל. אסור לתת לאבו־מאזן ולסוגיה הפלסטינית לחזור לקדמת הבמה. אסור לחזור לימים שבהם היינו הבעיה של המזרח התיכון, ולא הפתרון. לכך שפגישות עם מי שמשלם משכורות לרוצחי יהודים נקראות "תהליך שלום". זה הפוך ממה שקרה השבוע בדובאי.

אלי ויסברט, יוצר התוכן שכתב את תוכני הביתן הישראלי בתערוכת אקספו 2020 בדובאי שנדחתה ומתקיימת עכשיו, כתב לי משם השבוע שמי שלא נמצא במקום פשוט לא מבין את גודל הסיפור: "זו התערוכה הגדולה בתבל. 192מדינות. יותר מ־25 מיליון מבקרים. הכותרת של הביתן הישראלי, שעליה חשבנו רבות, היא 'אל המחר'. הדוכן מעוצב כשער פתוח אל האופק, מעין יד מושטת לעמי העולם להצטרף אלינו לעתיד טוב יותר. לא האמנו שהיד המושטת הזאת תיענה באופן כל כך נלהב...

בביתן של מרוקו מברכים את הבאים בעברית: 'ברוך הבא'. בביתן של הודו מתגאים במפגשים עם ראש הממשלה לשעבר. בביתן של רוסיה מוקרנים טקסטים בעברית. ובכניסה לסופרמרקט המקומי מתהדרים במוצרים מתוצרת ישראל. מייד אין יזראל זה תו תקן של איכות, שמעורר פה התרגשות. יש משהו טוב באוויר".

אלי קישר אותי עם מי שנמצא איתו בביתן יומם ולילה, ח'וראם שאזאד, אחד ממנהלי התערוכה. פרט טריוויה קטן: הוא פקיסטני. "בהתחלה זה היה לי מוזר לעבוד צמוד עם המשלחת שלכם", סיפר לי ח'וראם, שהתלהב לדבר עם עיתונאית ישראלית. "אבל הסכמי אברהם עושים את זה יותר קל. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי ישראלים, ואני ממש לא היחיד פה. הייתי בדוכן שלכם, אני והצוות הישראלי צמודים כבר ימים. הכרתי אנשים נחמדים, למדתי להגיד סבבה ולספור בעברית, ומבחינתי אפשר לחתום הסכם גם עם פקיסטן. זו המדינה שלי ואני אוהב אותה, ואשמח אם היא תלך בכיוון הזה".

נדמה לי שלא שמענו מספיק על משק כנפי ההיסטוריה הזה. בזמן שאנחנו מזמינים את כל העולם לביתן שלנו בדובאי, כדאי שגם אנחנו נדע מה מתרחש שם.

2 ואפרופו זיהוי תהליכים: השבוע התחיל חודש חשוון, וזו הזדמנות לסכם את חגי תשרי תשפ"ב, תשרי ראשון אחרי תקופת הקורונה הקשה. בשתי מילים: היהודים נוהרים. קשה להעריך את כמות המניינים ובתי הכנסת שפעלו כאן בחגים, לראשונה, בפרט במקומות שנחשבו בעבר סמלי החילוניות. זה פשוט מגיע מהשטח, בלי תקצוב או תכנון מלמעלה. אף אחד גם לא אוסף נתונים מסודרים על התופעה. אבל מי שיחבר את הנקודות, יגלה את הזרמים התת־קרקעיים האלה בחברה הישראלית:

בשנתיים האחרונה נחנכו בתי כנסת בשדה נחמיה, זיקים, בית קמה, גבעת השלושה וכפר החורש. יוזמות מקומיות החלו גם בחפציבה, מרום גולן ואלוני אבא. בבית הכנסת בניר דוד ערכו בתשרי הכנסת ספר תורה. עמותת "איילת השחר" מסייעת לקיבוצים האלה, אבל היוזמה מגיעה מהציבור. הרב שלמה רענן מהעמותה מסביר שלפעמים צעירים שגדלו בקיבוץ חוזרים בתשובה ונשארים לגור שם, ורוצים בית כנסת. לפעמים הקיבוץ מחליט על שכונת הרחבה, ואז גם ציבור מסורתי יותר מצטרף ומחפש היכן להתפלל. גם חלק מהאורחים שמגיעים לצימרים מצפים לנפוש במקום שיש בו בית כנסת, וכך גם קבוצות יהודיות שמגיעות מחו"ל. יש קיבוץ שבו אחד החברים רצה לומר קדיש על אביו שנפטר, וכך נוסד המניין. יש מקומות שבהם משפחה רצתה שלילד שמגיע לגיל 13 יהיה מקום לעלות לתורה. פעמים רבות גם הוותיקים והמייסדים מרגישים שהמהפכה שעשו בעבר הייתה גדולה מדי, והם רוצים לחדש את הקשר עם המורשת, ולהעניק זאת גם לילדיהם.

הנה עוד כמה חיבורים: ישיבת מצפה יריחו חזרה השנה בתשרי, אחרי הקורונה, לקיבוץ להבות חביבה, וכ־150 מחברי הקיבוץ של השומר הצעיר באו להתפלל יחד. הקהילה הדתית מקריית־שמונה חזרה לקיבוץ כפר גלעדי, אחרי ההפסקה בשנת המגפה, וההתרגשות הייתה רבה. אחת האמהות שם אמרה, "זו הפעם הראשונה שהילדים שלי דיברו עם אנשים דתיים וראו אותם מקרוב, לא רק כדמויות בטלוויזיה". מתחת לרדאר זה קורה יותר ויותר: תפילות יום כיפור התקיימו השנה בקיבוצים החותרים, גבע, לוחמי הגטאות, גבולות, עינת ועוד.

החלוצים שהקימו את המקומות האלה זימזמו את המנון האינטרנציונל, "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". צאצאיהם מרגישים שמה שהאבות רצו לזרוק מאחור באירופה, לשכוח בעיירה היהודית, לא היה משא כבד ומיותר – אלא אוצר חי ורלוונטי.

3 למחרת התקלה ברשתות החברתיות השבוע, ערך מכון המחקר האינטרנטי "Panel4All" סקר בקרב 500 ישראלים ושאל: האם הייתם רוצים לחוות בקרוב שוב תקלה כזו? כמחצית ענו "חס וחלילה" וכמחצית ענו "כן, ואפילו תקלה ארוכה יותר".

דמיינו שווטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם היו מודיעות מראש, שפעם בשבוע הן סוגרות את העסק. היינו יודעים שהמרוץ פוסק, בבת אחת, עבור כולם. יכול להיות שזה שיפור השירות הכי טוב שהם יכולים להציע לנו.

בפרשת השבוע, "פרשת נח", נח מתבקש לבנות תיבה כדי להגן על עצמו מפני המבול. דורות של פרשנים מסבירים שהציווי "עשה לך תיבה" הוא נצחי. יש בחיים מבול של בעיות, מכל התחומים. אפשר לעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות קטנות, בעניינים טכניים, והרשתות החברתיות רק העצימו את הסחות הדעת, את ההפרעות והגירויים הבלתי פוסקים. פרשנינו מסבירים שכל אדם חייב להיכנס מדי פעם לתיבה, למקום שבו הוא נמצא ב־100 אחוז, בלי לחשוב על מה שמחכה לו, בלי לתעד ולשתף. להתנתק מהמבול. הם כותבים שהתפילה יכולה להיות תיבה כזו, של התבודדות מכל העולם, וגם לימוד התורה, שבו אפשר להתנתק מהזמזום הבלתי פוסק. הבית והמשפחה גם הם תיבה שמגינה עלינו מפני החוץ, וכמובן – השבת, תיבת הנח השבועית שלנו. אחרינו המבול. שבת שלום.