לפני שנתיים וחצי הוזמן יואב סגלוביץ', חבר כנסת טרי, להשתתף בפאנל בכפר־קאסם. סגלוביץ' התכונן לדיון על חוק הלאום. בכל מה שנוגע למגזר הערבי, זה היה הנושא שהעסיק באותו זמן את היהודים. הוא הופתע לגלות שבסולם הכעס נמצא חוק הלאום רק במקום השלישי. חוק קמיניץ, שביקש להסדיר בכוח הבולדוזר עשרות שנים של עבירות בנייה ביישובים הערביים, היה במקום השני. ובמקום הראשון, מעל כולם, הפשיעה.
אל הדיון בכפר־קאסם הוא הגיע בהזמנת ד"ר ת'אבת אבו־ראס, מנכ"ל משותף של הארגון היהודי־ערבי יוזמות אברהם. את הביקורים הבאים עשה ביוזמתו. הוא הגיע לבאקה אל־גרביה לאחר שעבריינים רצחו אישה ב־12 בצהריים ברחוב הראשי של העיר. הרצח זכה לידיעה קטנה בשולי התקשורת. ראש העיר ראיד דקה הכניס את סגלוביץ' לישיבת מועצת העיר. לאף אחד מחוץ למגזר לא אכפת, התאוננו חברי מועצה. דברים דומים שמע כשהגיע לסוכת אבלים בכפר קרע, לאחר רצח בנו של ראש המועצה לשעבר. הוא החליט להצטרף לוועדה בכנסת שדנה בפשיעה במגזר. במונחים פוליטיים זה היה מהלך חריג: לא הייתה בו תהילה ולא היו בו בוחרים. "מי הגיע לישיבות?" שואל סגלוביץ' ומשיב: "הערבים ואני".
בינתיים הגיע מספר הנרצחים מראשית השנה ל־95; הערים המעורבות התחילו לבעבע; הכותרות זעקו. ארבעה שבועות לאחר הקמת הממשלה הציג השר לביטחון פנים, עמר בר־לב, שישה שקפים לראש הממשלה בנט. בשקפים היו הצעות לפעולות לטווח קצר, עד תשעה חודשים, ולשנה וחצי עד שנתיים. בנט אישר. התחנה הבאה הייתה האוצר: בר־לב קיבל מיליארד ורבע שקל. הוא פתח בפגישות במשרדי הממשלה.
סגלוביץ' אמור היה להתמנות לראש ועדת החוקה בכנסת. ההסכם הקואליציוני השתנה ברגע האחרון, והוא מונה לסגן השר לביטחון פנים. למעשה, הוא שונמך: תפקיד סגן השר מרשים רק כשהוא מודפס על כרטיס ביקור. חלוקת העבודה במשרד הבט"פ ברורה: בכל מה שנוגע למשטרה, המפכ"ל הוא הסמכות; השר מקבל כבוד; סגנו מקבל רק תואר.
סגלוביץ' הכין ביוזמתו תוכנית חירום לטיפול בפשיעה במגזר. הוא הגיש אותה לבר־לב. "המסמך שהכין דיבר בשפה מאוד דומה לשקפים שלי", אומר בר־לב. "הפכנו לצוות".
בר־לב שירת בסיירת מטכ"ל; סגלוביץ' במשטרה. הם גדלו בעולם של משימות – יש אגו ויש רגישויות ואינטרסים ומלחמות על טריטוריה, אבל אסור להניח להם לחבל בעיקר. מבצע, כך קרא סגלוביץ' לתוכנית החירום שלו. במבצע מאפסנים את האגו. משתדלים, לפחות.
שבוע לפני שהציגו את התוכנית בממשלה, כינס ראש המל"ל איל חולתא דיון עם בנט. המפכ"ל דיבר, ואחריו בר־לב, שנתן את רשות הדיבור לסגלוביץ'. "יואב הוא אשף", אמר לי בר־לב אחר כך. "הוא יודע יותר מכולם איך לחבר את הרשות להלבנת הון לרשות המסים ולמשטרה, ולהוציא מהן תוצאות".
"בסדר", אמר בנט, ועבר לאנגלית: "Who Owns It, של מי המשימה הזאת?". זוהי שאלה שבנט מרבה לשאול. כשלא קיבל תשובה, אמר, "אני מטיל את התכלול על המל"ל". בר־לב הציע להטיל את המשימה על סגלוביץ'. "הוא לא יהיה פרויקטור מול הפשיעה", הבהיר באוזניי, "הוא יהיה פרויקטור מול משרדי הממשלה, מטעם ראש הממשלה".
כדי שכולם יהיו רגועים, בלי מלחמות טריטוריה, נקבע שהפגישות שלו יתקיימו במשרדי המל"ל, סמוך ללשכת ראש הממשלה.
התוכנית של סגלוביץ' תופסת בסך הכל שני עמודים מודפסים על נייר סטנדרטי – כחול, כתום ושחור על גבי לבן. מדובר בשורה של צעדים מיידיים, מרחיקי לכת, שתפקידם לשנות את המציאות בשטח בתוך שישה חודשים. אפשר להשוות את כוונת הצעדים למכונת אקמו: הם לא ירפאו את החולה, אבל אולי יחזירו אותו למצב שבו אפשר יהיה להתחיל לטפל במחלות שלו.
יופי שבאת
התוכנית היא הסיפור. עם זאת, אין מנוס מכמה הערות שוליים. אחת טבולה באירוניה: סגלוביץ', 62, היה שוטר מצטיין. בשיא הקריירה המשטרתית שלו הוא עמד בראש אגף החקירות. הפוליטיקאים כל כך התרשמו מכישוריו, שדאגו לחסום את דרכו למפכ"לות. אחד מנחקריו היה אביגדור ליברמן. כאשר היועץ המשפטי וינשטיין סגר לליברמן את התיק, סגלוביץ' התקומם: הוא דרש כתב אישום. היום ליברמן הוא שר האוצר, וסגלוביץ' מחכה לתקציב. איך שגלגל מסתובב.
ההערה השנייה נוגעת לתואר. המסורת הפוליטית והניהולית שלנו לא מכירה בפרויקטורים. הניסוי שנעשה בקורונה לא צלח. הממשלה הקודמת התלבטה במהלך המגפה בין שלושה תארים – פרויקטור, קואורדינטור ופרזנטור – ולא ידעה באיזו סוכרייה לבחור. הפרויקטור מנהל, הקואורדינטור מתאם והפרזנטור משווק. סגלוביץ' מתכוון לדחוף את התוכנית שלו מאחור ולהשאיר את הניהול ואת השיווק לאחרים.
הערה שלישית מתייחסת למילים המיותרות שנשפכו השבוע על מעורבות צה"ל והשב"כ. צה"ל לא מעורב בתוכנית: הוא אמור להילחם בגניבות נשק מהימ"חים שלו ובהברחות נשק מירדן בלי קשר למה שקורה במגזר הערבי; והשב"כ יטפל רק בעבירות על רקע לאומני. חוק השב"כ לא ישונה.
התוכנית דורשת להחמיר את העונשים בכמה חוקים פליליים ולהשלים את החקיקה בתוך שבועות – מהלכים שהיועץ המשפטי לממשלה בולם בדרך כלל. סגלוביץ' נפגש עם היועץ ועוזריו והופתע. "יופי שבאת", אמרו לו. החוק הראשון קובע עונשי מינימום על החזקה ומכירה של כלי נשק. הנימוק: ישראל מוצפת בנשק בלתי חוקי. יותר מ־90 אחוז ממנו מוחזק במגזר הערבי, כולל טילים ורימונים. למרות זאת, בתי המשפט מסתפקים לפעמים בעבודות שירות. הצעת החוק אמורה לעבור קריאה שנייה בשבוע הבא.
המהלך המשפטי השני הוא הרחבה של סמכויות בתי המשפט הכלכליים. הוא מכוון בעיקר נגד ארגוני הפשע. אושרו תקנים לשישה שופטים נוספים. המהלך השלישי הוא הרחבת סמכויות המשטרה לחיפוש בבתי חשודים בלי צו של בית משפט. מהלך רביעי מאפשר מעצר עד תום ההליכים של חשודים בהחזקת נשק ובפרוטקשן. שר המשפטים גדעון סער מתכוון להביא אותו לאישור ועדת השרים לחקיקה בישיבה קרובה.
"המצב קטסטרופלי", אמר לי סער השבוע. "הציבור היהודי רואה רק את קצה הקרחון – את מעשי הרצח. מאחורי חלק ניכר מהרציחות עומדת פשיעה מאורגנת. עבריינים משתלטים על רשויות מקומיות, סוחטים באיומים נבחרי ציבור ובעלי עסקים".
המצב מזכיר לו את פבלו אסקובר, ברון הסמים הקולומביאני. "בשלב מסוים אסקובר הרגיש שהוא חזק יותר מהממשלה. הוא הגיע עד לרצח שופטים, שוטרים ופוליטיקאים. יכול להיות שבעימות עם ארגוני הפשע נגיע למצב הזה".
סגלוביץ' הציע למנדלבליט שעמית מררי, המשנה ליועץ למשפט פלילי, תעמוד בראש הצוות המשפטי שילווה את המבצע. היועץ נענה. צוות שני ייאבק בתעשיית החשבוניות הפיקטיביות, בעבירות מס, במקורות המימון של מכוניות פאר. בראשו יעמוד ראש רשות המסים. צוות שלישי יעסוק בהון ובבנקאות. בראשו יעמוד רם בלינקוב, מנכ"ל משרד האוצר. הבעיה: במגזר עובדים במזומן. הבנקים חוששים להלוות כסף. התוצאה היא פריחה של השוק השחור.
צוות של המל"ל יטפל בהברחות הנשק מירדן ובפריצות לצורך גניבת נשק ממחנות הצבא. הצוות יעבוד מול צה"ל. צוות בראשות מנכ"ל משרד הפנים יטפל במכרזים של רשויות מקומיות ערביות. ראש מרכז השלטון המקומי חיים ביבס יעבוד עם הצוות.
סיפור המכרזים הוא דוגמה קלאסית לכוונות טובות שמובילות לגיהינום. לאחר עשרות שנות קיפוח התחילה המדינה להזרים כסף לרשויות הערביות, לצורך פעילות. הרשויות מפרסמות מכרזים. מי זוכה בהם? עבריינים. למעשה, המדינה מממנת את ארגוני הפשע.
ראשי הרשויות הרימו ידיים: הם לא מסוגלים לסרב לעבריינים. הם הציעו לסגלוביץ' לקחת מהם את המכרזים ולהעביר אותם לגורם חיצוני – למשל, לחברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי. הבעיה היא שהחברה דורשת מאיתנו תשלום, אמרו. סגלוביץ' התייעץ עם ביבס ועם שרת הפנים איילת שקד. ביבס הציע פתרון: נפתח אשכול שכולל אך ורק רשויות ערביות. נפטור אותן מתשלום. לעבריינים לא יהיו ראשי רשויות לסחוט אותם. אם אני מפרש נכון, מדובר בעצם בהלאמה זמנית של הרשויות הערביות.
סגלוביץ' מביא למאבק אנרגיות שלא היו בו. "אני רוצה לגרום למערכת להשתגע", הוא אומר. מנסור עבאס וחבריו תומכים בו כרגע; תומכים גם חברי הרשימה המשותפת. התמיכה שלהם תעבור מבחן לא פשוט אם וכאשר יהיו חילופי אש בין עבריינים למשטרה בלב יישובים ערביים, אם המבצע יצליח יותר מדי או אם ייכשל.
יש מבצעים שאין להם שם, אבל יש להם משמעות. זה אחד מהם.
אין תרופות פלא
חברי מרשם, קבוצה רדיקלית בתוך ציבור המתמחים והסטודנטים לרפואה, הניחו אתמול על סיפו של משרד הבריאות מכתבי התפטרות. נמאס להם לעבוד במשמרות אבסורדיות של 26 שעות; נמאס להם לשמוע הבטחות שווא מפי פוליטיקאים. קל להזדהות איתם רגשית: הם המלאכים של כולנו, הילדים של כולנו; הצעירים המבריקים בחלוקים שאנחנו מוכנים להפקיד בידיהם את חיינו. לפני שבועיים נכחתי בהפגנה רועשת שערכו מול ביתה של אורנה ברביבאי, שרת הכלכלה. ליבי יצא אליהם.
אבל לפני שאנחנו נכנסים לתסמונת גלעד שליט, אולי נכון לעצור לרגע. במאבק המתמחים מעורבים שלושה משרדי ממשלה, שני שרים, ההסתדרות הרפואית ושתי קבוצות בקרב תלמידי הרפואה. על הפרק תנאי העבודה בבתי החולים, מספר הרופאים הזמינים לחולים, איכות ההתמחות, טבלת השכר. משרד הכלכלה ירש את הסמכויות של משרד העבודה המנוח. השרה ברביבאי חותמת פורמלית על האישור לעבוד במשמרות. גם היא, גם שר הבריאות ניצן הורוביץ, נתנו למתמחים הבטחות לקיצור שעות. הם יצרו ציפיות שהמערכת מתקשה לעמוד בהן.
מיהי המערכת? ראשית, האוצר. כל שינוי בתנאים מקרין על התנאים והשכר של אחרים במערכת – רופאים, אחים ואחיות, עובדי בתי החולים. שנית, ההסתדרות הרפואית: היא מודאגת מההשלכות של כל שינוי על חבריה, אלה שרק לפני שנים אחדות היו מתמחים; הרי לא ייתכן שמתמחה יקבל תנאים טובים יותר מרופא מדופלם. שלישית, מנהלי המחלקות בבתי החולים. חלק מהם חושבים שהמתמחים מפונקים, בכיינים. קצתם זוכרים בנוסטלגיה את השנים שבהן היו צעירים ויפים ונקרעו בכיף בהתמחות.
חברי מרשם הם קבוצת מיעוט – 2,300 מתוך כ־7,000. רוב המתמחים תומכים בגישה המרוסנת של ההסתדרות הרפואית.
הורוביץ חשב שהוא מביא למתמחים הישג היסטורי: קיצור המשמרות מ־26 שעות ל־18, בשלב ראשון בבתי חולים בפריפריה ובתוך ארבע־חמש שנים בכל בתי החולים, לבד מהמחלקות הכירורגיות. הביצוע בשלבים הוא לדעתו הכרח: אין די מתמחים ורופאים למלא את המשמרות שיתקצרו; אין די תקנים. הנהגת מרשם דחתה את הצעתו על הסף.
בינתיים החליפו הוא וברביבאי האשמות. הורוביץ טען שהסירוב של ברביבאי לחתום על אישור המשמרות הכניס את כולם ללוח זמנים בלתי אפשרי והחריף את המשבר; היא טענה שהורוביץ התחייב למתמחים, ותחת לחץ של מנהלי בתי החולים חזר בו. אילו היה נחרץ יותר, אפשר היה להרחיב את קיצור המשמרות גם לחלק מבתי החולים במרכז. "אני יכולה לבטל את החתימה שלי", אמרה ברביבאי למפגינים. "אם עד סוף 2023 לא יהיה שיפור משמעותי, אני אבטל את ההיתר".
בסכסוכי עבודה העובדים בדרך כלל דואגים לעתידם. מחאת המתמחים מתקיימת כולה בהווה: המחאה תתפוגג ברגע שיסיימו את ההתמחות. אולי זאת הסיבה שבממשלות קודמות השרים משכו את המתמחים עוד ועוד. הם ידעו שלמחאה יש תאריך תפוגה.
כבשה ואיילת
איילת שקד התקשרה מהאמירויות, כמה שעות לפני שהמריאה לארץ. היא הייתה באופוריה: קבלת הפנים שזכתה לה מלכותית, כיאה למי שנחשבת לשרה המקורבת ביותר לראש ממשלת ישראל. המארח שלה, שר הפנים סייף בן זאיד – אחיינו של MBZ, השליט בפועל – ישב איתה ארבע שעות תמימות ואחר כך התעקש להזמין אותה לביתו, לצהריים. דיברו על שיתוף פעולה ועל הרחבת ההסכם למדינות נוספות – דברים טובים. המילה פלסטין לא הוזכרה. במקום שתיסע ברכב מאבו־דאבי לדובאי, המארח העמיד לרשותה את המסוק הפרטי שלו.
שר הפנים באמירויות מופקד גם על המשטרה: הוא לקח אותה לביקור בתחנת משטרה. "הם 20 שנה לפנינו", אמרה לי. סיפרתי לה שמאז הסכם הנורמליזציה, תיבת הדואר האלקטרוני שלי מוצפת בתלונות על התעללות משטרתית ופגיעות בזכויות אדם באמירויות. "שקרים", אמרה שקד. "עושים להם פחות או יותר מה שעושים לנו".
היא שלחה סרט וידיאו שצולם במהלך ביקורה בבית הקברות הצבאי באבו־דאבי. התמונות מרהיבות, הכל בסלואו־מושן: שקד בשחור וירוק ובמסכה; פלוגת חיילים עורכת מסדר לכבודה; דגלי ישראל; אנדרטאות ענקיות. שמחתי בשבילה ושמחתי בשבילנו: הסכם הנורמליזציה עם האמירויות עובד יפה, לטובת שני הצדדים. בתחילת השבוע התקיים באבו־דאבי כנס בינלאומי מטעם מכון מחקר צרפתי. פרופ' איתמר רבינוביץ' היה אחד המשתתפים. הוא סיפר שהאמירותים דיברו על היחסים עם ישראל בהתלהבות גלויה, בלתי מתנצלת: חידוש מלבב בשיח בעולם הערבי.
מעניין מה הרומן הזה עושה להם, אבל מה הוא עושה לאיילת? שקד נטועה עמוק בימין: סיפוח, התנחלויות, רבני יש"ע, בדלנות, ניאו־ליברליזם בכלכלה, הצפת בית המשפט העליון בשופטים ימנים, אנטי־ליברלים. הערכים שלה הם ערכי הליבה של מפלגת ימינה. הם היו תקפים כשבנט ושקד היו באופוזיציה או בשוליים של ממשלות ימין. ההתחברות למרכז ולשמאל – ועוד יותר מזה, המינוי של בנט לראש הממשלה – חוללו מהפך: ימינה איבדה את הבסיס האידיאולוגי שלה. יש לה ממשלה; אין לה בוחרים. הבוחרים שנטשו לא ישובו עוד.
בנט היה השבוע בחתונה של אחיין שלו. משהו כאן לא מתכנס, אמר אחר כך: מקבלים אותי בחום עצום; לא מוכנים להצביע בשבילי. ואכן, סקרים פנימיים מלמדים על שיפור בציון שמקבל בנט מהציבור, בעיקר בגלל ההצלחה בקורונה, אבל אלה שמרוצים ממנו לא מוכנים להצביע בעדו. אם ימינה חפצת חיים, היא חייבת למצוא לעצמה בוחרים חדשים; ימינה חייבת ללכת שמאלה, להתמרכז.
נדמה לי שבנט מבין את זה. התהליך שעובר עליו בלשכת ראש הממשלה דרמטי. זה קרה לראשי ממשלה בעבר – לבגין, לרבין, לשרון, לאולמרט. האמירה ששרון שנא ואחר כך אימץ, מה שרואים מכאן לא רואים משם, היא במקרה שלו תנאי קיומי, כורח פוליטי.
