לפני עשרים ושש שנים דרס אוטובוס למוות את הילד גלעד ז"ל, בנם בכורם של פולה ונח מוזס, בשחקו ברחוב.

ובבוקר יום א' השבוע דרס אוטובוס למוות את נח מוזס, כאשר חצה את הכביש שלפני בית "ידיעות אחרונות". קללת הכביש זו הקללה הנוראה של החיים המודרניים – רדפה את נח מוזס, ואת בית "ידיעות אחרונות", עד הקבר.

***

הדעת אינה תופסת, מסרבת לתפוס, שנח מוזס איננו. במרוצת 40 וכמה השנים ש"ידיעות אחרונות" קיים, התמזגו דמותו ודמות העיתון והיו לאחת.

הוא היה מעורב בכל דבר, מקטן ועד גדול, שהתרחש בעיתון והתפרסם מעל דפיו. הוא חי את העיתון, התרגש ממנו, התרגז ממנו ועלץ בהישגיו. כיצד זה יופיע עיתון היום ונח מוזס איננו ממתין בפתח חדרו, לחטוף את הגיליון הטרי המגיע ממכונת הדפוס, הגיליון הנושא את המסגרת השחורה סביב הידיעה על מותו?

בעלותו ארצה עם משפחתו ב־1923 מהעיר קאליש בפולין (שם היה אביו, ר' יהודה ז"ל, מראשי הסוחרים ותעשייני הטקסטיל) והוא בן 11, מילאו את ליבו של נח שאיפות אחרות. נח, חניך "השומר הצעיר" מילדותו, השלים את חוק לימודיו בגימנסיה "הרצליה" ויצא להגשמה.

לעיתונות הגיע אך במקרה. אביו, מחלוצי תעשיית הטקסטיל אז בארץ ובנקאי, התפרס לענף המו"לות והחל מוציא לאור עיתון ערב, שדרכו לא צלחה בימיו הראשונים. נח נקרא לעזור ומאז היה מוסיף ועוזר – עד יום א' האחרון.

***

לא ניתן להכיר את נח ולהבין אותו, שלא על רקע בית אבא.

הבית המרווח בשדרות רוטשילד פינת נחמני היה אחד הבתים האריסטוקרטיים המעטים בתל־אביב הקטנה, בית ועד לאנשי תורה ואנשי ספר, עוד בטרם פנתה המשפחה לעסוק במו"לות. ר' יהודה ז"ל, בעצמו נצר לשושלת רבנים, אהב את המסורת היהודית ואת חוכמת ישראל, וביתו המה תמיד מחברים תורניים שחיפשו סיוע בפרסום כתביהם. חלום חייו של ר' יהודה, שלא זכה להגשימו, היה להדפיס מהדורה חדשה של הש"ס, לזכר אביו (ועל ערש מותו השביע את בנו: "ראה שהעיתון ייאבק תמיד בעד כל דבר צודק ונגד כל עוולה, אך לעולם לא נגד דת ישראל").

ר' יהודה ז"ל אהב גם את החוכמה ואת התרבות החילוניות. סביב שולחנו הסבו גם מגדולי הספרות העברית המודרנית, וויכוחים פילוסופיים ופוליטיים התערבבו בסלון הגדול שלו בדברי תורה. נח, הצעיר בארבעת בניו, והאחרון בהם לנטוש את בית אבא, ספג את כל אלו. ספג – ובתחילה לא נודע כי באו אל קרבו. רק לימים, לאחר שהלך האב לעולמו – ונח העמיד בינתיים משפחה משלו, והגשים את חלום אביו והוציא לאור את הש"ס במהדורה מפוארת ובתפוצה נרחבת יותר משחלם האב, והפיג את החששות בדבר יכולתו להיכנס לנעלי אביו – החל הזרע לנבוט. מקורבים ציינו יותר ויותר קווי דמיון בין נח מוזס לבין יהודה מוזס.

הם ראו את הבן, כאביו, מקרב תלמידי חכמים ומסייע להם ומקפיד על צוואת האב, שלא להרשות כי העיתון יהפוך לקרן ניגוח בדת ישראל. אך אף הם, רובם, לא ידעו על ארון הקודש הזעיר המסתתר בלשכתו של נח מוזס בבניין "ידיעות אחרונות" ובו ספר תורה וקצת ספרי קודש אחרים, ירושת אביו.

והם ראו את נח מחפש את קרבתם של סופרים ואנשי רוח ומשקיע את מעייניו בהוצאת ספריהם. אך רק מעטים ידעו כי בשנים האחרונות הקדיש יום בשבוע (וכאשר סחפה אותו התלהבותו – אף יותר) ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת "בר־אילן".

מעולם לא התפאר, או אפילו הזכיר בפומבי, במרץ הנעורים שבו הסתער בשנותיו האחרונות על הלימודים. הייתה בו תכונה שהייתה כולה שלו – הצניעות. דומה שאיש לא שמעו אי פעם מתהדר בהישג כלשהו – אף כי היו לו רבים.

***

את בשורת ה"פוטש", כאשר רוב עובדי העיתון חברו כדי לסלק את בעליו מן הנכס שייסד, ובן לילה הקימו עיתון מתחרה, קיבל נח במברק לניו־יורק, שם ייצג את העיתון באו"ם.

נח יצא במטוס הראשון ארצה אך גם כך החמיץ את הימים הראשונים, הדרמטיים באמת, כאשר "ידיעות אחרונות" מצא עצמו ללא מערכת, ללא מנהלה, ללא עובדי דפוס – ואף על פי כן הופיע! אמנם, כשבני משפחתו של המו"ל משמשים כמוכרי העיתון בקרנות הרחוב...

נח משוכנע היה שאילולא נעדר היה מצליח איכשהו למנוע את ה"פוטש". לא שחסרו לו רגעים דרמטיים בחייו. מעתה, הוא חי את העיתון ברציפות ובריכוז שאין למעלה מהם. הוא נמצא בטבורם של דברים, במוקד ההתרחשויות. בכל אשר אירע לעיתון מאז. מתרגש, מזדעק, אפילו משתלהב – עד שהיה צורך להחליט. גם אז לא נהג כמצביא גדול, המנחית פקודות כמי שאינו מסוגל לטעות. אדרבה, אף לאחר שליקט זרי הצלחה רבים הייתה בו גדלות הנפש להכיר בכך שהוא מסוגל לטעות: והוא הרבה להסס, ולהתייעץ שוב ושוב, ולחזור בו. אך ההחלטות שנפלו בסופו של דבר היו ההחלטות הנכונות. העובדות יוכיחו.

***

הייתה בו, בנח, תחושת אבהות כלפי העיתון ועובדיו שאף אותה, דומה שירש מאביו. אך בניגוד לאב, הפטריארך המכובד שציפה כי מוצא פיו יתמלא כהרף עין, נח היה אב חרד ודואג. זוכר אני כנס חגיגי ראשון של עובדי מערכת העיתון לכבוד, כמדומני, הסימנים הראשונים של "יציאה מן הבוץ" שהעיתון היה שרוי בו מאז ה"פוטש". נח התעכב בדלת הכניסה, ומבטו סקר את האולם המלא מפה לפה בעובדים ובני זוגם. ולפתע שמעתיו לוחש, כלעצמו: "ולכל אלו אני צריך לדאוג לפרנסה?..." והייתה בקולו יראה וחרדה נוכח כובד העול.

לימים חלפה החרדה לפרנסה, אך נח מעולם לא הסיר את דאגות האב מעליו. הוא חיזר אחרי עובדיו ותבע – כזכות של אב – לדעת את המעיק על ליבם ואת המציק להם. הוא לא הסתפק בידיעה אלא, כאב אוהב, עשה כמיטב יכולתו למצוא פתרונות. אין־ספור בעיות אישיות – אם כלכליות ואם אלו הקשות ביותר, בעיות של פגיעה ביוקרה, אמיתית או מדומה – מצאו את פתרונן תוך כדי הסבה, בביתו, אל שולחן עמוס גפילטע פיש, שהכינה רעייתו, פולה.

היא, פולה מוזס, ראויה ליותר מאשר אזכור חטוף ברשימת הספד על בעלה. אם הייתה אי פעם אישה הראויה לתואר "עזר כנגדו", הרי זו היא. אם אימץ לו נח מוזס את דמות האב, הרי הייתה היא בהחלט "אם העיתון". הם פעלו כצמד. נח נתן את הכיוון, ופולה – את המעשה. מסידורים למען עובד העיתון או בני משפחתו בבית החולים בשעת הצורך, ועד סיוע בשיכון. פועלו של הצמד לא הצטמצם למשפחת העיתון בלבד. היה לו, לנח, "כישרון" לגרור אליו כל מיני נצרכים ומקופחי גורל, כמגנט. הוא אסף אותם – ופולה טיפלה בהם.

אך מעבר לכל אלה, היא ניצבה לצידו, בטוב וברע, בכל אשר פקדם, וחיזקה את ידיו.

***

כזה היה נח.

והיום יופיע עיתונו, לראשונה בתולדותיו, בלעדיו.

וגדול הוא הכאב. וגדול הצער. חבל על דאבדין.