"עברנו להתעסק בפוליטיקה קצת, מה שלא עשינו מאז שקמה הממשלה. עד עכשיו זה היה עבודה, חקיקה, קורונה. אבל המצב דורש את זה", אמר אחד מאנשיו של ראש הממשלה בנט השבוע. "המצב" הוא כמובן תסכול שמפעפע בלשכת ראש הממשלה וסביבתה. ישראל יוצאת מהגל הרביעי מבלי שהופעלו בה הגבלות חריפות, עניין שבנט ורוב שרי הממשלה רואים כהישג וזוכה לפופולריות בציבור. שיטת הניהול של בנט – הוא מכנה אותה "מנהיגות של רתימה" – זוכה למחמאות מכל קצוות הקואליציה שלו, ובעצם מאז שרון ואולמרט לא דיברו שרים בהערכה כזו על מי שעומד בראשם. החיבוק האמיץ שלו ליו"ר העבודה מרב מיכאלי אחרי שחזרה לארץ לא היה תוכנית טקטית, אלא סנטימנט אמיתי. גורמי המקצוע יוצאים מהדיונים במשרד ראש הממשלה מאוששים, מלאי שבחים.
טוב, אולי לא אנשי משרד הבריאות.
בימינה היו רוצים לראות את הדיבידנדים מכל הטוב הזה, לשיטתם. במקום זה, מה הם קיבלו? סקרים שתיארו תמונה שנעה בין הקודרת למדי (של דיירקט פולס ושלמה פילבר, שם מפלגתו של רה"מ על סף אחוז החסימה), ובין יציבות מתסכלת (בסקרי ערוצי הטלוויזיה בשבועות האחרונים). "הוא אדם ללא בייס", אומר שר אחד, "ואין מה לעשות עם זה. במרכז יושבים חזק לפיד וגנץ. הוא לא מכוון לשמאל, ובימין הוא שרוף לגמרי". בנוסף, נדמה לי שיש פה שיערוך־חסר של נזקי הקורונה. לא היו הגבלות, אבל מתו – בשעה שהציבור מחוסן – למעלה מ־1,400 בני אדם, יותר מהתרחיש הגרוע שהוצג עם פרוץ הגל. המומחיות שפיתח ראש הממשלה בסוגיה (אחד המומחים אמר שהמצגות שהוא מעביר יסודיות יותר מאלה של משרד הבריאות) מעמידה אותו בעימות קבוע עם דרגי מקצוע, ומעצימה את ההשוואה להבטחותיו מימי האופוזיציה לרסק את המגפה. גלובלית, הקורונה היא אזור מוכה אסון; מנהיגים פוליטיים בעיקר נפגעו ממנה.
עם התסכול באות הפעולות האימפולסיביות: העימות עם בכירי מערכת הבריאות באו"ם, ההודעה השבוע על הצורך לבטל מיד בידודים בבתי הספר בשעה שהפיילוט עוד מתנהל, התדרוך על מעורבות צה"ל במאבק בפשיעה ברחוב הערבי (זה לא יקרה; לכל היותר מאבק בהברחות). תו ההיכר של כל הצעדים האלה הוא הניסיון לשלוט בסדר היום. לפחות בעניין אחד זה הצליח לראש הממשלה השבוע: דבריו בכנסת על רון ארד. "עזוב רגע את הביקורת", אמר ח"כ אחד המקורב ללשכה, "שים לב שהוא קבע את סדר היום למשך ימים. וזה חשוב. שכולם יבינו מאיפה זה בא". ולגבי הביקורת - שהחשיפה הייתה ניסיון סנסציוני לגזור קופונים, ושהמבצע נכשל למעשה – הם כמובן מאשימים את שר הביטחון גנץ, שהיחסים בינו ובין בנט ולפיד עכורים ונעכרים ככל שהזמן חולף. מצד שני, ראש הממשלה הוא זה שלא עידכן את גנץ על חשיפת מבצע המוסד - אלא זמן קצר לפני נאומו. האם חשד ששר הביטחון ידליף את הידיעה לפניו? האם זו עדות ליחסים מתוחים ממילא? אולי שניהם.
יאיר לפיד, האדם שיש לו הכי הרבה להפסיד מהתפרקות הקואליציה, איבחן נכון השבוע את נקודות השבר. הוא הפציר בחברי הקואליציה להבין שהממשלה היא "נס שברירי", הזהיר שהממשלה טרם התייצבה והטיף נגד "כותרות מיותרות". אפעס, באותה שעה ממש הודיע שר האוצר ליברמן שהוא לא יישב בממשלה עם החרדים – עניין שמנוגד לגמרי להסכמות השקטות בקואליציה עם הקמתה, לפיהן אחרי העברת התקציב הדלת תיפתח. אגב, כבר יש חילופי רעיונות עם גורמים חרדיים, בפרט עם דגל התורה. ערב קודם יצא שר הבריאות הורוביץ מקבינט הקורונה למה שתואר בתקשורת כ"פגישה מדינית חשובה" עם אבו־מאזן (הורוביץ ממלא את רצון שולחיו לכנסת, אבל לא, זו לא הייתה "פגישה מדינית חשובה"). בבוקר שאחרי נודע ששרת הפנים שקד מנהלת מגעים עם ח"כ שמחה רוטמן לגבי העברת חוק ההגירה - עניין שכמעט כל הקואליציה מתנגדת לו, חוץ ממנה. ח"כ יאיר גולן צייץ בטויטר: "איילת, חוקים מקדמים עם שותפים פוליטיים ולא עם החברים שלך מלהב"ה". ההתלקחויות האלה מתגברות. "תעצרו את המטוטלת", משנן ראש הממשלה בנט לאנשיו, "כל הדינמיקה הזו של הודעה מצד אחד, ואז הצהרה מצד שני. זה הרסני. תעצרו את זה". הם מנסים.
הניסיון לא יצליח לזמן רב. כל חלקי הקואליציה עורכים את התותחים המתנייעים שלהם לקראת העברת התקציב. אחריו, יבוא המפל של הצעות חוק. הדוגמה המובהקת היא החוק של שר המשפטים גדעון סער בתמיכת לפיד למניעת כהונת ראשות ממשלה בידי אדם שמואשם בפלילים, שלפיד וסער רואים בו הצהרה עקרונית על השלטון בישראל. התועלת הפוליטית מובהקת: אפשר לנחש שהם מקווים שזה יהיה קו פרשת המים, הנקודה שבה יבינו חברי הליכוד שהעידן של נתניהו נגמר; שסיכוייו לחזור הם כמו של התוכי המת במערכון של מונטי פייטון. מי שאומר שנתניהו יוכל ממילא לשנות את החוק אם ינצח בבחירות, צריך לזכור את תמונת המנדטים האמיתית בכנסת: כרגע, לנתניהו אין יותר מ־53־52 מנדטים. תיאורטית, החוק למניעת התמודדות של נאשמים בפלילים יכול לזכות בתמיכת 67 מנדטים (כולל המשותפת). תיאורטית, משום שאיילת שקד נניח מתנגדת נחרצות, בנט שומר על עמימות. שאר חברי סיעת ימינה – לא לגמרי ברור. ההצגה תתחיל אחרי התקציב.
מה זה לאסוף / לפי כמה מהחישובים נחצה השבוע קו 100 המתים במעשי הרג בחברה הערבית מתחילת השנה. החדשות הטובות: כל הגורמים, מהמשטרה דרך הממשלה והפקידות הבכירה ועד לראשי הציבור הערבי, מבינים שחייבים להסתער על ארגוני הפשיעה. החדשות העגומות: היכולת להביא לתוצאות מהירות נראית מעומעמת, מרובת חתחתים חוקיים וביצועיים. בגדול, התוכנית היא להתחיל להפעיל לחץ רב־ממדי על ראשי ארגונים והחיילים שלהם. השוטרים יחפשו במרצדס של צעיר חשוד בן 18 לא רק סמים, אלא גם את הרישיון עם רישום הבעלים, ולאחר מכן מס הכנסה יבדוק כיצד המכונית נקנתה. הרוח תהיה אגרסיבית, סיכולית: יהיה שולחן יעדים, דמויות וארגונים עבריינים, וכל אחד יזכה לטיפול מסיבי. הלחץ הזה יכול בפני עצמו, בטווח הקצר, להוביל לפרץ אלימות חריף. חמוש.
אתגר מעורר פלצות, תפוצת כלי הנשק. "חוסר הביטחון ביישובים ערבים הוא כזה, שיש רבים במעגלים הנורמטיביים שרוצים שיהיה נשק בבית, לכל מקרה", אמר לי גורם מעורה אחד. זהו סנטימנט אפל. כפי שהנתונים בעמוד הזה מבהירים, גם גלובלית וגם בתוככי ארה"ב, יש מתאם מובהק בין תפוצת נשק חם ומקרי מוות - רצח, כמו גם התאבדות. זה עובד גם הפוך: באוסטרליה אספו נשק, אפילו הציעו פיצוי כספי למי שיחזירו אקדחים ורובים. התוצאה הייתה ירידה משמעותית במוות כתוצאה מאש חיה. בארה"ב התברר כי מי שחי בבית עם אקדח או רובה הוא בעל סיכוי גבוה יותר למות מירי. הקלישאה לגבי האקדח במערכה הראשונה כבר לא נכונה בתיאטרון; היא נכונה בהחלט לחברות מוצפות בנשק חם. הן רצחניות.
"הנשק הזה הורג אותנו. הדרישה שלנו מזה שנים רבות היא לאסוף את כלי הנשק. זה מה שאנחנו אומרים למשטרה - תנקו את היישובים", אומר ח"כ אחמד טיבי. מה זה "לאסוף", אני שואל. איך הם ייאספו. "הם יודעים מי הסוחרים, מי החיילים", אומר טיבי, "הרושם הוא שהנשק בכל פינה. לא רק הרציחות הן הבעיה. הנשק הוא הבעיה. צריך לגדוע את שרשרת ההברחות ולתפוס את הסוחרים". "התפוצה היא נרחבת מאוד, והחוק נניח לא מאפשר חיפוש מהיר בבתים בחשד להחזקת נשק", אומר לי מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים תומר לוטן, "אנחנו מנסים לשנות את המצב החקיקתי. קח דוגמה: יש הגדרה בחוק של סוחר סמים, אבל אין הגדרה בהירה של סוחר אמצעי לחימה. אנחנו רוצים לקדם שינוי כזה, כך שעל סוחר אמל"ח נוכל להפעיל מנופים כלכליים וחוקיים אחרים".
משבר הנשק לא סתם קרה. הוא לא "התפוצץ". המדינה הישראלית והבירוקרטיה שלה התקשו וגימגמו מול התפתחותו, לעיתים הרימו תרומה לעניין.
מדיניות צעצוע / דוגמה טובה היא סיפור נשקי האיירסופט, הדור החדש של רובי אוויר. איירסופט מגיעים בכל הדגמים של כלי נשק קטלניים – גלוק, אם־16, תבור, קלצ'ניקוב. אין להם מכלול כמו נשק רגיל, והם לא יורים קליעים רגילים. איירסופט מוגדר כ"צעצוע מסוכן" בלבד, ולכן אין עבורם צורך ברישיון. בגלל קלות ההפעלה והדמיון לנשק הרגיל – כמעט אי־אפשר להבחין ביניהם – הוא הפך לפופולרי. עבור מועדוני ירי ומטווחים, איירסופט הוא בוננזה ממש; חלק מהמועדונים עושים שם ימי הולדת, לדוגמה.
מבנה הנשק כה דומה לנשק אמיתי, שלארגוני הפשיעה והמחרטות שלהם אין בעיה לבצע הסבה מהירה ולהפוך אותו לנשק שהורג. זה התחיל בטרור ועבר לפשיעה; בני הזוג הנקין שנרצחו בפיגוע טרור לאומני באוקטובר 2015 נורו בנשק איירוספט, וכך גם שני הישראלים שנרצחו בפיגוע באזור גבעת התחמושת ב־2016 – רס"מ יוסי קירמה ולבנה מליחי. הירי על פעילי כחול לבן ב־2019 היה גם בכלי הנשק האלה, כך גם הירי בחיפה לפני שבוע שבו נפצע לפחות אדם אחד, והגבר שאיים השבוע בתל־אביב בנשק על העוברים ושבים לפני שבועיים.
נקודה חשובה: בניגוד לרובים שנגנבים מצה"ל או מוברחים בגבול הירדני, איירסופט זו בעיה שנמצאת לגמרי בשליטת המדינה. ה"צעצוע" לא מוברח. הוא מובל דרך נתב"ג אחר כבוד, דרך המכס. זה עניין שהמדינה יכולה לפעול בו, במהירות – והיא שוב ושוב אומרת בעצמה שעליה לפעול. אבל זה לא קורה. למעשה, רובי איירסופט בכלל לא מוגדרים "כלי ירייה".
בתחילת השנה עצר השב"כ גבר ישראלי שהיה הבעלים של חנות רובי איירסופט; הוא חבר לסוחר אמל"ח פלסטיני ומכר לו "צעצועים" בידיעה שיעבור הסבה לכלי נשק קטלני. השב"כ כתב בהודעתו כי "הנגישות לרובי איירסופט הניתנים לרכישה בחנויות בישראל, התפתחה לכדי תעשיית הסבות שהפכה רובי צעצוע לכאורה - לנשק יורה לכל דבר". בסוף מאי, כנראה בשל בקשת השב"כ, כתב מנכ"ל משרד ראש הממשלה צחי ברוורמן מכתב יוצא דופן בתקיפותו לשר לביטחון הפנים אוחנה ודרש שהמשטרה תפקח על איירסופט. המכתב פורסם בידי העיתונאי איציק סבן, ונאמר בו כי "לאחרונה היינו עדים לשורה של מקרים מצערים, שאף גבו חיי אדם, בשל אי־טיפול ממשלתי נחוש בנושאים שהיו התרעות לגביהם... איננו רוצים להוסיף את האיירסופט לרשימה הלא־מחמיאה של המחדלים". הוא אמר לאוחנה ש"ההתייחסות לאיירסופט כאל צעצוע מסוכן מעמידה את שלום הציבור בסכנה חמורה". בבסיס המכתב עמד התסכול של גורמי הביטחון מהמחלוקת הנמשכת בין משרד הכלכלה למשרד לביטחון הפנים בסוגיה, עד כדי ועדה בין־משרדית שכמובן לא הובילה לשום דבר. התשובה למכתבו של מנכ"ל משרד רה"מ? פנייתו נדחתה רשמית בידי לשכת השר לביטחון הפנים אוחנה. היא לא הסתדרה עם אג'נדה של דה־רגולציה וקידום משהו שכונה "ירי חוויתי".
הממשלה התחלפה, מעשי האלימות לא חלפו. ב־24 ביוני התקיים דיון נוסף על איירסופט במועצה לביטחון לאומי, ובסיכום נקבע ש"הבעיה מחמירה" ושארגוני הפשיעה "מגבירים פעילותם בתחום". ב־16 באוגוסט שיגר מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים החדש תומר לוטן מכתב לעמיתו, מנכ"ל משרד הכלכלה, ובו הוא בפשטות מציע לתקן את צו הפיקוח על "הצעצוע המסוכן" כך שייאסר יבואו, ייצורו, מכירתו או העברה לאחר. כמעט חודש לאחר מכן - ב־14 בספטמבר - עונה לו מנכ"ל משרד הכלכלה, מציין שהעניין צריך לעבור לידי המשרד לביטחון הפנים. אך במקביל הוא אומר שאיננו יכול לפגוע בעסקים המתפרנסים בתחום בכך שיאסור יבוא - אלא אם יקבל חוות דעת מקצועית של גורמי הביטחון שדורשת זאת. במקום איסור יבוא, הוא מציע נוהל חדש, ומבקש את תגובת המשטרה. לוטן אומר השבוע שהעניין הוא "לא רק יבוא. צריך לפקח על התחום, צריך אולי מספרים סדרתיים לכלים האלה, איך הם מוחזקים. זה נושא רחב".
בסופו של דבר, הרשויות יגיעו לפתרון. הממשלה בדרך לשם. אבל הדרך ארוכה ומפותלת, והפשע המאורגן בינתיים, אם לצטט את שבק ס, עומד איתן עם ראש מורם. ורובי איירסופט.
