את גרה בעיר גדולה. התעוררת, התקלחת, בחרת שמלה צבעונית, התלבשת, התאפרת, נעלת נעליים אופנתיות, סידרת את השיער ויצאת למשרד או לאוניברסיטה - סימן שאת אישה חופשייה לנפשה. אבל מיליוני נשים בערים באפגניסטן כבר לא יכולות להתעורר למציאות כזו.

מאז חזר ארגון הטליבאן לשלוט במדינה, הוא הקים מחדש את האמירות האיסלאמית המבוססת על חוקי השריעה, ביטל את המשרד להגנה על זכויות נשים, והקים את משטרת המוסר, שהפעילה בעבר מערך של מודיעים שמלשינים על מי שמפירים את החוקים. ומה עושה משטרת המוסר הזאת? האמת שהיא לא צריכה לעשות הרבה, כי נשים ממילא חדלו לצאת מהבית מהרגע שארצות־הברית יצאה מהמדינה, ושלטון הטליבאן זקף שוב את ראשו, אחרי שנות התחמשות וציפייה.

ואין שביב אופטימיות בשיחה שאני מקיימת עם הדוקטורנטית סמדר שאול, פסיכולוגית חברתית, מומחית לתהליכי רדיקליזציה במרחב פקיסטן־אפגניסטן מאז הפלישה הסובייטית למדינה.

"זה רק ילך ויחמיר, כל עוד הטליבאן בשלטון", אומרת שאול. ואכן, בשבועיים שחלפו בין שיחתנו הראשונה לשנייה, המצב הורע וכעת נאסרה כניסתן של נערות מגיל 12 למוסדות השכלה, לנשים אסור ללמוד, ללכת לאוניברסיטה (במקומות בודדים הן לומדות מאחורי מחיצה, מכוסות מכף רגל ועד ראש), או לעסוק בספורט. וכן, הנשים מראש הדירו את עצמן מהמרחב הציבורי וממעטות לצאת לרחובות - בגלל הפחד.

"יש נשים שמאז ספטמבר לא יצאו מהבית. לכאורה, אין שום חוק שאוסר עליהן, אבל הטליבאן מחזיק את הרחובות ואף הכריז: 'נשים, תישארו בבית כי הלוחמים שלנו עדיין לא יודעים לנהוג בכן בכבוד'. שזה אומר שאת יכולה לעבור ברחוב בקאבול, ואחד מעשרות אלפי פעילי הטליבאן יכול להכות אותך, כי בעיניו לא לבשת טוב את הבורקה. בסיבוב השלטון הקודם, בשנות ה־90, נהגו להרביץ לנשים בגלל חוסר צניעות, או כי הסתובבו ברחוב בלי גבר, או לסקול אותן למוות על בגידה או כוונה לבגידה. נכון שהיום, בגלל המודעות לדעת הקהל בעולם, הטליבאן הנחה את הפעילים לא להרביץ, כי הבין את האפקט שזה יוצר, אבל הרי אי־אפשר למחוק את הזיכרון של המבוגרים שחיו באותה תקופה. ולכן לא סתם באמצע אוגוסט, כשנכנס הטליבאן, ראינו את המוני האנשים שנתלו על המטוסים וניסו להבריח את ילדיהם מעל לגדרות", אומרת שאול, עמיתת מחקר במרכז משה דיין ודוקטורנטית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב.

בלי נעלי עקב

שלטון הטליבאן באפגניסטן נולד על בסיס פעולותיהם של לוחמי חופש איסלאמיסטים שכבר בשנת 79' התנגדו לפלישה הסובייטית. כמו במצבים דומים של מלחמת דת בפולש לא מוסלמי, הגיעו אנשי דת פנאטיים ממדינות שכנות, כמו סעודיה או מצרים, כדי לסייע למתנגדים, וכך נוצר תהליך רדיקליזציה דתי במרחב. כתוצאה מכך, כבר בסוף שנות ה־80 החלו להרגיש שינוי באקלים החברתי, מסבירה שאול. כבר אז נראו פחות נשים במרחב הציבורי, גברים אולצו להאריך זקנים כעדות לאדיקות דתית, נאסר לעשן ולצפות בטלוויזיה, חל איסור על אירועי ספורט, לרוב של נשים – מצב שכאמור מאיים להתממש גם כעת. זו האטמוספרה שבה הטליבאן תפס את השלטון באפגניסטן בשנת 96', וכבר בשנת 97' הוציא חוקים שלנשים אסור להתאפר, ללבוש בגדים אופנתיים או לנעול נעלי עקב.

למה אסור לנעול נעלי עקב מתחת לבורקה?

"כי אסור להשמיע רעש כשאת הולכת. המטרה היא לא להרגיש את הנוכחות הנשית במרחב. הנשים עברו לחיות תחת הסתרה גדולה ועכשיו, כשהטליבאן חזר, הוא לא צריך לחוקק את החוקים הללו מחדש, כי כולם זוכרים ויודעים את מקומם".

ומה עם הגברים? גם הם תחת שבי הטליבאן.

"החינוך מחדש של הטליבאן הוא ביחס לכלל האוכלוסייה, רק שהשאיפות שונות. לגברים עושים חינוך מחדש להפיכתם לדמות המוסלמי הדתי הנכון: לגדל זקן, לא לעסוק בפעילויות פנאי, לא לתלות תמונות בבית או להשמיע מוזיקה. נכון שזו הצרת צעדים, אבל לפחות לגברים, למרות הסבל, מותר להיות במרחב הציבורי. את הנשים לעומת זאת, מעלימים לגמרי - אם זה מתחת לבורקה ואם זה בכך שהן מראש לא יוצאות מהבית. המטרה היא להעבירן לחסות הגברים, כדי שיעסיקו כמה שפחות את המשטר. בעבר גם קישרו בין הרחקת הנשים מהעין הציבורית, לבין ההצלחה הצבאית של הטליבאן".

ואיך הגבר מתייחס לאשתו ולבנותיו תחת כנפי הטליבאן?

"אי־אפשר באמת לדעת מה קורה בבית פנימה. אפשר בהחלט להגיד שיש הבדל בין מה שקורה בערים לבין מה שקורה בכפרים, וזו גם נקודה עצובה להתייחס אליה. בעוד העלמת האישה היא מצב מחודש למי שמתגוררות בערים, הרי שקרוב לגבולות, באזורים הכפריים והשבטיים, זה מעולם לא השתנה. מראש בפריפריה אין אוטונומיה מדינית, אלא שבטית, שמתנהלת לפי חוקים שבטיים מקומיים, שדורשים צניעות ונקמת דם, והיחס אל האישה הוא כאל רכוש. את מה שהטליבאן החל בשנות ה־90 ומעולם לא השתנה באזורים השבטיים, הוא מחיל עכשיו בערים הגדולות כמו קאבול או הראט, שנחשבות מודרניות, שם היה מותר לנשים לעבוד, כולל במשרות ציבוריות ובמוסדות השלטון. הן היו סגניות שרים וגם שולבו בכוחות הביטחון, הורשו ללכת לאוניברסיטה, להתלבש בבגדים אופנתיים. אבל ב־15 באוגוסט כבר השחירו תמונות של נשים ברחובות".

ועם זאת, אומרת שאול, הטליבאן מבין שהוא פועל תחת העין הציבורית, וכדי לא לחזור על הטעויות מהסיבוב הקודם וגם כדי לצמצם בריחת אזרחים, הוא מכריז שכוונתו היא לא לפגוע בזכויות אזרחיות, בזכויות הפולחן הדתי ובעיקר בזכויות נשים, אלא להעניק להן זכויות אזרחיות בחסות חוקי הדת. "הטליבאן אומר: זה לא שאנחנו רוצים למנוע מנערות ללמוד, אלא שעדיין לא הקמנו בתי ספר נפרדים, ולכן, לתפיסתנו, אנחנו לא יכולים להבטיח את ביטחונן", מסבירה שאול. "יש תירוצים של מראית עין כדי למנוע מבנות ללכת לבית הספר, ואגב, האיסור על נערות חטיבת הביניים להגיע לבתי הספר, גרר מחאת רשת של נערים אפגנים".

עדיין לא סוקלים נשים

בינתיים, בעיקר נוכח ניסיונות מינוריים של אקטיביסטיות לצאת להפגין (עניין שסוכל די מהר) - נשים בולטות בתרבות ירדו למחתרת בשבועות האחרונים, או הצליחו לברוח. בהן ספורטאיות, וכן הקריקטוריסטית ואמנית הגרפיטי שמסיה הסאני.

לשאלה מדוע רק מעטים בורחים, עונה שאול שהכיבוש נעשה מהגבולות כלפי הערים ולכן כמעט כל מוקדי הכניסה והיציאה חסומים, וגם מי שניסה להגיע לטרמינל – אם הצליח, מזלו. אבל לרובם לא הייתה אשרה מתאימה וחלק נתפסו בדרך ונמנעה מהם הכניסה לטרמינל.

"הבעיה היא שההנהגה הנוכחית של הטליבאן, היא זו שהקימה את הארגון. אלה לא אנשים חדשים שנכנסו אחרי שלמדו או עשו עסקים עם המערב, או הסתובבו במסדרונות הדיפלומטיים. גם לא נראה שיש כרגע בתוך אפגניסטן קבוצה שיכולה להתנגד לטליבאן מבפנים, וגם הקבוצה הטג'יקית שקמה בפנשיר חטפה מהלומה מהטליבאן".

אז הולך להיות הרבה יותר רע מבחינת הנשים האפגניות.

"כן. הניסיון שלהם להציג ש'אנחנו דואגים לאחיות האפגניות שלנו', הוא שקרי והמצב רק ילך ויחריף. אז נכון שעדיין לא שמענו במערב על סקילת נשים בערים המרכזיות, אלא 'רק' היינו עדים לרצח של מתנגדי המשטר ולאלימות כלפי עיתונאים ואנשי תרבות, ושמועות על רצח נשים שעבדו בשירות הביטחון האפגני, אבל גם זה יגיע, כי כוונת הטליבאן היא להחיל את כל חוקי השריעה. הוא רק עושה את זה באופן הדרגתי, כדי שההד התקשורתי ידעך ותהיה לו יד חופשית מבחינת דעת הקהל העולמית".

כלאה את עצמה מרצון בבית

נאז היא צעירה בת 25, שגדלה בקאבול, למדה באוניברסיטה ועבדה כעיתונאית שסיקרה בין היתר את מערכת הבחירות במדינה בשנת 2018. היום, בדומה לרוב המוחץ של הנשים בערים באפגניסטן, היא כלאה את עצמה מרצון בין כותלי הבית, פשוט מפני שהיא פוחדת לצאת ואין לה גם סיבה לצאת מהבית. "אני צעירה פעילה ואנרגטית שאוהבת התרגשויות והרפתקאות, אוהבת לעשות דברים מעניינים ולהיות במקומות מעניינים, לכן גם בחרתי להיות עיתונאית ולמדתי את המקצוע. עבדתי במקצוע שלי ונהניתי, אבל עכשיו כל זה נלקח ממני. אני מתחבאת בבית, ואין בשביל מה לקום בבוקר. אז אני מעסיקה את עצמי בלקרוא קצת, לבשל, לשמור על האחיות הצעירות שלי, שלא יכולות ללכת לבית הספר, אני מנסה לעודד אותן ולהגיד להן שיהיה בסדר. אבל מעבר לכך אין עניין. אין חוץ. אין חיים. וזה קריטי כאשר מדובר באישה סקרנית וצעירה שהייתה יוצאת בבוקר לצוד חדשות ומידע, שהייתה רגילה להיות במרכז ההתרחשויות הפוליטיות, ללמוד באוניברסיטה ופתאום אני סגורה בבית עם החתולים שלי, והם היחידים שנותנים לי את התחושה שיש חיים".

מי שנמצאת בקשר עם נאז והעבירה לנו את דבריה היא ד"ר טל ניצן, המנהלת האקדמית של פורום סופי דיוויס, לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם באוניברסיטה העברית. הפורום פועל בימים אלה ליצירת מרחבי שיח עם נשים אפגניות והדהוד עשייתן וחייהן.

ד"ר ניצן: "אין פה כפייה. אף אחד לא אמר לנאז תישארי בבית. זו החלטה אסטרטגית של הנשים בערים הגדולות להישאר בבית, לא לצאת לעבוד, פשוט מפני שהן מבינות שמסוכן שם בחוץ ולא שווה להן לצאת. הרי מה יקרה אם היא תצא? פעילי הטליבאן פשוט יציקו לה, על זה שהקרסוליים שלה לא מכוסים מספיק, או משהו מטומטם אחר. נאז והחברות שלה לא יכולות לעבוד, לא יכולות ללמוד, היא לא יכולה לעסוק במקצוע שלה. היא כתבה לי השבוע: 'אני הייתי רגילה לעשות דברים מסוג אחר, אלה היו החיים שלי, לשם כיוונתי אותם. בחרתי ללמוד עיתונות כי ידעתי מי אני, ידעתי מה אני רוצה ומימשתי את זה ועכשיו אני כלואה בבית כמו אמא שלי, ובנות הדור שלה'", מקריאה לי ד"ר ניצן מתוך ההתכתבות בינה ובין נאז.