סיפור שנחצב בסלע

אומללות שאינה מבקשת דבר // פטר הנדקה - תרגום: אילנה המרמן - הקיבוץ המאוחד, פועלים - 96 עמ'

"אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בגרמנית בזמננו", אמר קארל אובה קנאוסגורד על הנובלה של זוכה פרס נובל לספרות, פטר הנדקה. הנדקה כתב את 'אומללות שאינה מבקשת דבר' בגיל 30 בעקבות התאבדותה של אמו שהייתה בת 51; הוא מנסה לפרוס ולפרוט את חייה, לראות אם נותר בנפת הזמן גרגיר של משמעות. כל משפט ביצירת מופת קטנה וקשה זו, בתרגומה המחודש של אילנה המרמן, הוא חשוב. שקול, מדויק, חסכני אבל באופן מלוטש, לא קמצני. הסיפור כאילו נחצב, סותת מתוך סלע.

מריה נולדה ומתה במדינת קרינתיה באוסטריה. כבת למיעוט סלובני היא גדלה בעוני ובסגפנות שנכפתה על כולם, ובייחוד על הנשים, שמעמדן היה דומה לזה של עבדים: "להיוולד אשה בנסיבות האלה היה מראש קטלני, אבל אפשר לומר גם שהיה בזה משהו מרגיע: לא היה פחד מפני העתיד. מגידות העתידות בחגיגות הכנסיה היו קוראות את העתיד בכובד ראש רק מכף ידם של הבחורים — אצל הנשים ממילא לא היה העתיד אלא בדיחה. שום אפשרויות, הכל קבוע מראש: קצת אהבהבים, צחקוקים, רגע של אובדן עצות... הילדים הראשונים, עוד יושבת קצת עם כולם אחרי שסיימת להתעסק במטבח, למן ההתחלה לא מקשיבים לך ואת עצמך מקשיבה פחות ופחות, מדברת אל עצמך, אחר כך הרגליים מחזיקות בקושי, ורידים נפוחים, רק עוד מלמולים קצרים מתוך שינה, סרטן הרחם, והמוות בא ומשלים לבסוף את מה שנגזר מראש". לא באנו ליהנות.

"זה התחיל בכך שאמי התאוותה פתאום למשהו", אמנם הנדקה מדבר כאן על תשוקתה של אמו ללמוד, אבל הניסוח הזה, המופרד, מסגיר את מרכזה של הטרגדיה: אמו התאוותה למשהו בעולם שבו תאוות ככלל היו עניין לא מקובל, בטח שלא לנשים, בטח ובטח שלא לנשים עניות. זה סיפור על הרעבה נפשית ותוצאותיה, גורלם של תודעה וגוף מדוכאים. אבל לא, עדיף שלא להכליל. זהו סיפורה שלה, של האישה הזאת.

בגיל 15 עוזבת מריה את הבית ללמוד בישול. היא מוצאת לה חיים חדשים בעיר, ונראה שלכאורה אולי, תוכל להיחלץ מגורלה. ברקע, עלייתו של היטלר שהיה לו "קול נעים ברדיו". הרייך השלישי בהחלט שיפר את החיים: "אפילו השעמום של ימי החול נמלא אווירה של ימי חג... סוף־סוף התגלה שכל מה שעד כה היה בלתי־נתפש וזר שייך להקשר גדול: נקבעה זיקה בין הדברים". בבהירות החותכת כסכין שלו — כניסוחו של ג'ון אפדייק — מתאר הנדקה את עוצמת פעולתם של הפשיזם והמלחמה על הנפש והחברה. עבור אמו של הנדקה, הייתה המלחמה "חוויה של עולם מופלא... תחושה חדשה של מרחקים... ובעיקר, תחושה חדשה של הזולת".

זיקה חדשה ופלאית זו מביאה לכך שהיא נכנסת להיריון מחייל נשוי. לפני הלידה היא נישאת לחייל אחר, גבר מכה ואלכוהוליסט. היא עושה לעצמה הפלות באמצעות מסרגה. יהיו לה ילדים נוספים. כולם נידונים לעוני. אפילו לחלום על דברים לא כדאי, "כי לבקש משהו ברצינות היה דבר מגוחך". היא חוזרת לכפר, שם "מתן ביטוי ליחוד הנשי בחיים נחשב על פי ההגון הקתולי־כפרי כחוצפה וכחוסר שליטה עצמית". הדלות הכפרית, דאגות הקיום והדת מוחקות את האני: "המילה 'אינדיבידואלי' הייתה מוכרת רק כמילת גנאי". "לצאת לטיול ביום חול, להתאהב בפעם השנייה, להתיישב לשתות לבדך כוסית בבית מלון — דברים כאלו כבר נחשבו לסוג של הפקרות". הקִדמה והמכשירים החשמליים מביאים איתם מעט רווחה, מעט זמן. מריה מתחילה לקרוא: הנס פאלאדה, דוסטויבסקי, פוקנר... אך הספרות לא מעניקה נחמה או מפלט, שכן "היא מצאה בהם את כל מה שהחמיצה ולא תשיג עוד לעולם".

הנדקה משתמש במשפטים קצרים, לפעמים רק במילים, רשימות חסכניות: "לקפל, לפרוש; לרוקן, למלא; לתקוע תקע, להוציא תקע". גם הקורא שגורלו שפר עליו חש היטב את התפלות וחוסר המוצא שבחיים, כל חיים. אבל שוב ושוב, הנדקה תולש אותנו מההזדהות, חזרה אל הסיפור הספציפי, שלא להסתבך ב"ריטואל ספרותי שבו חייו של אדם מסוים אינם עוד אלא מהתלה".

זו מטא־אלגיה, והקטעים שבהם כותב הנדקה על הכתיבה עצמה, על מניעיה, על היותו "אוביקט של מכונת היזכרות" הם בבחינת אוצר ספרותי שאין שני לו. הניסיון לנוע בין ספציפיות להכללה, בין הזרה לקרבה, בין הפוליטי לאישי — הוא הנושא של היצירה, אולי לא פחות מהאם עצמה, חייה ואומללותה. זהו מהלך כפול, סותר, מבריק: הנדקה מבקש לדבר על ניסיונותיו להתקרב יותר ויותר אל האובייקט, כלומר אל האם, כשעצם שילובם של הטקסטים העוסקים בניסיונות הללו ובכישלונם, מרחיק אותנו ממנה ומקרבים אותנו אליו, או יותר מכך, אל חוסר האונים המובנה של השפה: "אמי, בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל עם עצמי, ממאנת להיות דמות אמנותית... היא לא נותנת לי לכלוא אותה בקופסה, אינה נתפסת לעולם, המשפטים נופלים ומתגלגלים לתוך משהו אפל ומוטלים בערבוביה על נייר". •