ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מורן וורנשטיין ז"ל
    24 שעות • 13.10.2021
    יש רבים ורבות כמוני, ולכן אתם צריכים לדעת
    סיפורה של מורן וורנשטיין היה חריג, אבל הידהד אצל רבים – מהפגיעה המינית המתמשכת בתוך המשפחה, דרך המאבק להשתקם ועד לכאב הפיזי שהוביל אותה לסיים את חייה בעזרת ארגון דיגניטס. סימני השאלה מקבלים מענה בספר שיוצא עכשיו ומתבסס על היומנים שכתבה כל חייה, בתקווה שיגרמו לכולנו לראות ולהציל נערות ונערים אחרים. ארבע שנים לאחר לכתה חוזרים חבריה לאישיות יוצאת הדופן שהייתה, ולסוף שבחרה בצלילות מלאה
    ליאור אוחנה

    בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי לשתף אתכם. אלא כדי שתדעו. אתם צריכים לדעת.

     

    ה'סיפור שלי' הוא ייחודי. תגובתי אליו ייחודית. אבל יש עוד רבות ורבים כמוני. ולכן אתם צריכים לדעת. צרו בראשכם תמונה: ילדה־נערה עוברת ניצול מיני מתמשך בתוך המשפחה. בגיל חמש־עשרה היא יוצאת לעולם. לבדה. פצועה. ללא אדם שהיא יכולה לסמוך עליו. ללא כתובת שהיא יכולה לפנות אליה. זה לא כבר הבינה כי מה שלימדוה כמותר, הוא אסור. היא כבר לא יודעת אם ביכולתה להבחין בין טוב לרע. שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן. ומה עושים עם הכאב?" 

     

    זה סיפור מורכב וקשה, מלא בכאב, כזה שישנה את נקודת המבט של הקוראים על אומץ, קרבה וגם על מוות. לא טריוויאלי להעניק לספר שיוצא בימים אלו ומגולל את סיפורה של מורן וורנשטיין את השם "סוף טוב", כי אנחנו לא רגילים לחשוב על מוות בגיל צעיר כעל סוף טוב. אבל וורנשטיין תיעדה בישירות חשופה ועדינה את סיפורה כדי שלאחר מותה נלמד כחברה להקשיב בלי פחד לנערים ולנערות שחוו כמותה אלימות מינית קשה – ולא נסיט את המבט.

     

    את היומן שעליו מבוסס הספר החלה וורנשטיין לכתוב בגיל 12, והוא מתעד בזמן אמת וברגישות יוצאת דופן את ההתייתמות מאביה, ולאחר מכן את הפגיעה המינית הנוראה שסבלה באופן יומיומי מאביה החורג, בהסכמת אמה הביולוגית ובהשגחתה. הוא ניצל את התמימות והבדידות, היא לא ידעה שמותר לצפות לאהבה אחרת. שזו לא אשמתה. היומן שלה חושף סיפור על אישה צעירה, חכמה ואמיצה, שהתמודדה עם תוצאות הפגיעה ונאבקה בעוולות מציאות אכזרית במשך זמן ממושך. היו עליות, רגעים שבהם חייה נדמו כעולים על מסלול נינוח, ואחריהן התרסקויות כואבות, אשפוזים פסיכיאטריים, וגם ניסיון התאבדות שלא צלח והותיר אותה עם סיבוכים גופניים כואבים שהפכו את חייה לעינוי דווקא כאשר מצאה בהם טעם.

     

    לקריאת פרק ראשון מהספר באתר "עברית"

     

    לפני ארבע שנים, לאחר שפנתה לארגון "דיגניטס" בשווייץ, היא קיבלה היתר לעבור המתת חסד, והלכה לעולמה בצלילות ובשלווה, בגיל 36. הספר הוא צוואתה האחרונה, ונוצר מתוך כתביה על ידי חברה הקרוב, יוחאי מיטל. היום אנחנו חוזרים אליו ואל אנשים נוספים שהיו מלאכי דרך בסיפורה של מורן ובלכתה נשארו עם חור גדול בלב, אבל זוכרים גם את רסיסי האור הגדול שפיזרה סביבה.

    מורן במהלך החיפוש אחר חלקת קבר
    מורן במהלך החיפוש אחר חלקת קבר

     

    עמ' 8:

     

    פעם, לפני הרבה שנים, גרתי בבית. גם עכשיו אני גרה בבית. הכי שלי מאי־פעם. מה זה בית? חִשבו. האם בזמן שחשבתם עבר בראשכם שבית אומר בהכרח גם עוד אנשים מלבדך? אז פעם גרתי בבית כזה. הוא היה שלי. כעת הוא גם שלי. ב"טאבו". בית המשפט העניק לי אותו. אז הוא היה שלי כי גרתי בו עם אמא, אבא ואח. אחרי שחיברו אותנו ל"קו", זה קרה כשהייתי בת שמונה, הטלפון היה מצלצל. היום אני מקפידה שהחיבור לקו יהיה מנותק, אלא אם אני רוצה לדבר. זה לא קורה כל יום. אז, כשהייתי מרימה ואלה היו חברים של ההורים, השאלה הראשונה הייתה: "מה שלום אבא?". אוי זה היה כזה מעצבן. לא ידעתי אף פעם אלו מילים לומר כדי לחלוף כבר על הקטע המעיק וחסר המשמעות הזה. מה כבר יש להגיד. אני לא יודעת אם אתם יודעים איך נראית יד של אדם שעושה דיאליזה.

     

    פעם אחת, כשיצאנו מהמעלית בדרכנו להיכנס הביתה, האמה שלו, שהייתה מכוסה בליטות מעוותות, מחרידות – נגעה בפה שלי. "איכס" פלטתי ורצתי הביתה ושטפתי את הפה שלי בכיור במקלחת. במשך דקות ארוכות שפשפתי את השפתיים בסבון. אבא בטח נפגע, אבל הוא לא הראה סימן. סליחה, אבא, על שהתביישתי בך, מה יש להתבייש באדם חולה? וסליחה שאמרתי איכס.

     

    גלי סמבירה (49) הייתה המדריכה בפנימייה שמורן גרה בה שלוש שנים לאחר שעזבה את הבית בגיל 16, נמלטת מהפגיעה המינית. סמבירה היא הראשונה שמורן פתחה בפניה את ליבה וגם הראשונה שהחלה לנהל לצידה מאבק נגד אביה החורג. "אחרי המפגש המאוד משמעותי עם מורן עיצבתי את מסלול חיי שיוקדש לעזרה לנערות בסיכון שחוו פגיעות מיניות. היום אני כבר דוקטור למגדר. חשבתי בכלל להיות יועצת ארגונית, למדתי פסיכולוגיה, אבל השליחות התחילה ממורן", היא מספרת.

     

    "בחרתי לעבוד בפנימייה בשדה בוקר, הייתי שם מדריכה חברתית. מורן הייתה אז ילדה, נערה בכיתה י"ב בשכבה שהדרכתי. מאוד מסתורית, כזו שמציגים 'זו שלא מדברת'. אף אחד לא ידע מה הסיפור שלה. בשונה מאנשי הצוות שהשתמשו באסטרטגיה של לחץ וניסיונות דיבוב, אני אמרתי שלא אלחץ וכשהיא תרצה היא תבוא. אכן, יום אחד בערב היא דפקה אצלי בדלת ואמרה: 'בן הזוג של אמא שלי הטריד אותי מינית מגיל 14 ואני צריכה עזרה בלעצור אותו'. נתנה לי את כל הסיפור, דוך, הכי קרה, כאילו היא מספרת סתם סיפור הכי ענייני. אני, יש שיגידו פוקר פייס או סוכנת מוסד, לא הזזתי אף שריר בפנים, היא זיהתה שאני האדם שלא ירחם עליה אלא ייגש ישר לפתרון. מורן הגיעה אליי אחרי שהסתיימה התביעה של בן הזוג של אמא שלה, שקיבל במשפט אך ורק עבודות שירות והיא לא הייתה מוכנה לזה. מאותו רגע של הדפיקה בדלת עד למותה בשווייץ היה ברור לשתינו שאנחנו הולכות יחד עד הסוף – תרתי משמע. אחרי שהצלחנו להגיש ערעור והוא נכנס לכלא לחצי שנה לא נפגשנו כמה שנים. רק דיברנו בטלפון והחיים המשיכו. יום אחד סתם נתקלתי בה באוניברסיטה בחוג למשפטים, ושאלתי אותה 'מה שלומך?'. היא ענתה: 'באת לי בול, ואני אסביר לך הכל אם תבטיחי שלא תשאלי שאלות ולא תשכנעי אותי לא לעשות את זה'. אמרתי לה, 'תני לי פעם אחת לנסות לשכנע בשביל המצפון שלי, ואם לא הצלחתי, אני מכירה אותך – החלטת משהו ואת תלכי איתו עד הסוף'. מאותו רגע נהייתי מנהלת שירות המתת החסד שלה, במשך חודשים".

     

    באותם ימים מורן התגוררה בקיסריה, וסמבירה הייתה נוסעת אליה פעמיים בשבוע. "שיחות עם אדם שהולך למות מבחירה זה דבר שאי אפשר להסביר במילים. בשיחות האלה אפשר להגיד הכל – מבדיחות שחורות על המוות עד שיחות עומק בלתי נגמרות, חוויה מוטרפת מהרבה בחינות. באחד הערבים שהייתי אצלה אחת המשימות שהיא נתנה לי זה להשיג תמונות ילדות שלה מאמא שלה בלי שהאמא תבין מה מורן עושה. התחלתי תקשורת מולה, ובאחד הימים אני יושבת אצל מורן בקיסריה ועל המסך כתוב 'אמא של מורן'. מורן ביקשה שאשים על רמקול והייתי צריכה עכשיו לדבר עם האם בהכי פאסון של תמונות ותיאום הכי טכני כשהן לא נפגשו ולא דיברו והיא לא שמעה את קולה שנים. אני מדברת איתה, אבל הראש שלי חושב על מה שעובר על מורן. הצלחתי לסיים את השיחה באופן הכי טכני, ומורן בסופה אמרה: 'נראה לי שהצלחתי להתגבר עליה'".

     

     

    "שיחות עם אדם שהולך למות מבחירה זה דבר שאי אפשר להסביר"
    "שיחות עם אדם שהולך למות מבחירה זה דבר שאי אפשר להסביר"

     

    עמ' 34:

     

    סיפרתי לה בהתחלה חצאי דברים, התביישתי לספר לה הכל ופחדתי שהיא לא תדבר איתי יותר. כל הזמן הדגשתי שנהניתי, ושגם אני רציתי. סיפרתי שהוא מנשק אותי עם לשון, ושהאיקים שהיו לי על הצוואר היו ממנו. סיפרתי לה גם שנגעתי לו... אמרתי לה שזה לא כמו כל הסיפורים האלה שבעיתון, כי גם אני רציתי וגם אני נהניתי. שאלתי אותה מה רע בזה בכלל. היא אמרה לי שהיא לא יודעת, אבל יש בזה משהו רע מאוד שאנחנו עדיין לא מבינות. היא אמרה לי שאנחנו חייבים להפסיק עם זה, אבל אמרתי לה שאני חושבת שאני מכורה, שזה נעים לי, בטוח שזה לא בסדר? ואיך זה יכול להיות, כי מה, הוא לא אוהב אותי?

     

    אליסיה שחף (61) היא אמנית צילום. היא מצלמת אך ורק נשים בסטודיו מתוך אמונה שנשים צריכות לקבל יותר מקום להתבטא, להיות מי שהן. שחף הוציאה לאור תערוכת צילומים שהציגה פורטרטים של נפגעות אלימות מינית, ואחת המצולמות הייתה מורן. התמונה מהתערוכה היא בין התמונות המעטות של מורן מהשנים שלפני מותה. "התערוכה הייתה בשנת 2012 וקראתי לה 'גיבורות', הרבה לפני מי־טו. לא דיברו בכלל על הדברים האלה באותה תקופה, לא הראו פנים. שלחתי קול קורא לנשים האלה, ביקשתי שיבואו לסטודיו להצטלם ושזה יהיה בפנים חשופות בלי טשטוש, בלי פיקסלים, זו הייתה התקופה שהתפוצצה הפרשייה של קצב", היא נזכרת. "עשיתי החלטה שאני גם קוראת להן גיבורות ולא קורבנות. לצד התמונות לא היו סיפורים – כל אחת בחרה מה היא רצתה שתהיה ליד התמונה – שם מלא, שם פרטי, משפט קצר, או שלא יהיה שום דבר בכלל. המפגש הראשון שלי עם מורן... אוף, קשה לי לדבר עליה - אני ישר מתחילה לבכות, אני התאהבתי בילדה הזו מהרגע שהיא נכנסה אליי לסטודיו", היא אומרת והדמעות נקוות.

     

    "היא הייתה עסוקה מאוד בתביעה האזרחית שהגישה, ומשרד עורכי הדין שטיפל בתיק שלה היו חברים אישיים שלי, הם הכירו בינינו. היא רצתה שכספי הפיצויים על הזוועה שעברה יעזור לנערות אחרות במצוקה, ומיד רצתה להצטלם. זה היה שנתיים לפני שהתערוכה יצאה, אבל שמרנו על קשר. מדי פעם היא הייתה מתקשרת לספר לי דברים, הייתה מגיעה לתערוכות שלי שהוצגו בכל מיני מקומות בארץ. היא סיפרה לי שבוע לפני התערוכה שהיא במצב פיזי קשה, שהיא סובלת מפוסט־טראומה קשה ושהיא רוצה לעשות המתת חסד. 'הפעם החלטתי לעשות את זה בצורה מסודרת, כי יש לי כסף', היא אמרה לי בטלפון. הפגיעה שלה הייתה כל כך משמעותית, היא ניסתה לשרוד אבל לא הצליחה. לא חשבתי בזמנו על המתת חסד, לא ידעתי שיש מוסד כזה שעוזר לך למות. ואז שנה לא שמעתי ממנה כלום עד שגלי התקשרה להגיד לי שמורן בתהליכים סופיים והיא רוצה את הצילום שצילמתי עבור הודעת הלוויה שלה. כמובן נסעתי ללוויה בעצמי.

     

    "מורן עשתה רשימה קצרה של אנשים להודיע להם על הלוויה. הגעתי כמובן, ואיתי הגיעו עוד מצולמות מהתערוכה. אני כואבת את החיים של מורן, ברור שגם על זה שהיא מתה אבל כואב לי יותר על זה שהיא לא יכלה לחיות. יש משהו כל כך עצוב וחזק בחיים של האישה הזו, וגם כמובן במוות שלה".

     

    עמ' 128:

     

    קשה לי להחליט שזהו, אני מסיימת אחת ולתמיד. לא אוכל לבנות סיפור קוהרנטי. להערכתי, לא אצליח אפילו לסדר את כל כתביי. שאלתי את יוחאי אם יהיה מוכן לעשות זאת. הוא הגיב בבהלה. בהלה מזה שאמות. הוא שאל איך קרֹון מגיב לזה. סיפרתי שהוא "נחרד למחשבה". החיים שלי בתשעת החודשים האחרונים, בכל שנייה ושנייה, הם ייסורים גופניים נוראיים. וזה מה שבאמת מחריד. אסדר מתוך קבציי את המעט שאצליח ואדאג שלפחות זה יפורסם. לכל הפחות אשאיר קלסר על השולחן ובקשה מסודרת.

     

    יוחאי מיטל (38) גר בניו־יורק, אחד מהמקימים של הפודקאסט "סיפור ישראלי". מיטל, שהכיר את מורן כשהיו סטודנטים לכתיבה במכללת מנשר לאומנויות, הוא זה שליווה אותה בדרכה האחרונה לשווייץ, וגם זה שהוטלה עליו המשימה להוציא את הספר לאור. "מבחינת מורן הספר הזה נולד כשהיא הייתה בת 12, כשהיא קיבלה יומן עם מנעול כזה של ילדים, מישהו הביא לה מתנה ליום הולדת והיא התחילה לכתוב שם הכל. היא אדם כותב, כתבה כל יום במשך הרבה תקופות מהחיים שלה וזה היה חלק מרכזי ממי שהיא. במהלך חייה היא רצתה להיות סופרת, רצתה להתפרסם.

     

    "מבחינתי, הספר הזה נולד כשנתיים לפני המוות שלה. יש לי רגע כזה שחקוק לי בזיכרון. הייתי בתרגיל במילואים עם המחלקה שלי, הטלפון שלי צילצל ומורן הייתה על הקו. יש משהו נורא מלחיץ בלא לענות למורן, אתה אף פעם לא יודע מה יהיה בשיחה. ביקשתי סליחה, הלכתי הצידה ועניתי לטלפון. מורן נשמעה נסערת. היא לא אדם של סמול טוק, מאוד כנה וישירה, היא ניגשה לעניין ואמרה לי 'תבטיח לי שאחרי שאמות אתה תפרסם את הכתבים שלי'. הלב שלי ממש נפל לתחתונים כי ממש דמיינתי אותה יושבת מול קערת כדורים בבית ועומדת לבלוע אותם וזו השיחה האחרונה שלנו. אמרתי לה לא, שזה הספר שלה ואעשה הכל כדי לעזור בו אבל אני לא יכול לעשות דבר כזה בלעדיה. 'אני צריך אותך', אמרתי לה. היא המשיכה לנסות לשכנע אותי, התבאסה שלא הצליחה, וככה נגמרה השיחה כי זה לא התקדם. בתקופה הזו מורן עברה המון טלטלות, ירידות ועליות, וכמובן נקודת השפל הכי גדולה שלה הייתה אחרי ניסיון ההתאבדות המשמעותי שהיא קפצה מקומה רביעית וריסקה חוליות, שורשי כפות רגליים, שברים באגן, אבל לגוף שלה היה חוסן לא ייאמן, היא ניצלה. אחרי הניסיון הזה היא עברה שיקום בבית לוינשטיין והצליחה להשתקם בצורה מדהימה. פגשתי אותה אחרי השיקום והיה קשה להבין שמשהו לא בסדר איתה פיזית או מנטלית. זו הייתה תקופה טובה, היא הגיעה להשלמה עם החיים. כמובן לא מאושרת עד הסוף, אבל הבינה שיש גם אושר בחיים והיא רוצה להישאר. אבל אז התחילו לה כאבים מאוד חזקים בכל הגוף ובגב, עם הקרנות לרגליים. בהתחלה היא הלכה לכל מיני טיפולים אלטרנטיביים, עברה ניתוח בעמוד השדרה שלא עזר בכלל, וכשהיא ראתה שהמגמה היא של הידרדרות היא קיבלה החלטה שהיא לא רוצה להמשיך בחיים אלא לסיים אותם ולעשות את זה הפעם כמו שצריך".

    "היא קיבלה החלטה שהיא לא רוצה להמשיך". מורן ויוחאי בשווייץ, לפני הסוף
    "היא קיבלה החלטה שהיא לא רוצה להמשיך". מורן ויוחאי בשווייץ, לפני הסוף

     

    כשחבריה של מורן הבינו לאן זה הולך הם ניסו להניא אותה מהמהלך בכל דרך, והתגובה שלה הייתה לנתק קשר באופן חותך. "הבנתי שאני צריך לקבל החלטה, החלטתי שאני נשאר. זו החלטה שאני עדיין לא בטוח לגביה, חושב על זה כל הזמן, מה אם לא הייתי מסכים? אני לא חושב שמשהו היה משתנה, אבל זה סימן שאלה שאסחוב איתי לכל החיים. אחד הדברים שקצת עוזרים לי להמשיך זה שהייתי איתה ברגעים האחרונים וראיתי ביום האחרון שלה שלא היה פירור של היסוס וחרטה. היא הייתה במצב רוח מדהים, הכי טוב שראיתי אותה כל השנים. בתמונה האחרונה שלה היא אוכלת פאי אוכמניות והיה לה חיוך אמיתי, לא היו כאלו חיוכים כמעט במהלך חייה, היא הייתה בהמון סבל כל הזמן.

     

    "הסיפור של מורן הוא טרגדיה, זה ברור, אבל אני כן מקווה שייקחו ממנו לא רק את הטרגדיה אלא גם נקודות אור שאני רואה בספר, ובשביל זה צריך לקרוא בין השורות. יש רסיסי אור והם מתחבאים בכל האנשים שמורן פגשה לאורך הדרך שהתעקשו לעזור לה בנדיבות גדולה, בתעצומות הגדולות של מורן ללכת עם האמת שלה ברגעים מאוד קשים, ברגעי חסד שמורן חוותה למרות כל הקושי, ובחיוך שהיה לה ברגעים שמהם היא הצליחה ליהנות. אני מקווה שאנשים יראו את האור שמסתתר, כי הוא הסוף הטוב של מורן".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 13.10.21 , 19:57