העולם הוא שיר שנכתב בשבילך
משחק חוץ / מוצאי שבת, משחק חוץ בהאמפדן פארק, ישראל נגד סקוטלנד והבן אדם גומר כמו מניקוריסט את כל הציפורניים של עצמו מהלחץ. ואז כשבדקה ה־94 ישראל מקבלת גול מבאס, הוא מזיל דמעה כמו שבכיתי כשהייתי מביט בשקיעות נוגות עם שירים עצובים ברקע.
ואז לפתע (אולי בשביל העידוד והנחמה) אני מוצא עצמי מזמזם מנגינה משיר חדש לגמרי שהגיע לידיי לאחרונה ושמתחיל בשורה זה לא בא בקלות.
ואכן זה לא בא בקלות, בעצם כל דבר כמעט. אבל סיפורנו מתחיל דווקא כשפתאום באמצע הכלום של החיים הגיע אליי (ממש בקלות) - שיר. נכון שזה קורה לי לפעמים (כולל שירים מזמרים מפורסמים שכותבים שירים נהדרים). אלא שהפעם זה היה שיר שכתב והלחין בחור שאין לי מושג מה גילו ואיזו מכונית יש לו, אם בכלל. ואני רק יודע ששמו אביב בכר, שהיה לו פעם שיר מצליח ברדיו בתור צמד, ושאת השיר שלח לי מי שמכונה פילוני (דני) שהיה פעם בשבק ס', ועכשיו הוא מפיק מוזיקה.
אגב מה זה מפיק מוזיקה אתם שואלים? אז זה הבמאי של השירים. וגם המתווך ביני לבין יוצר השיר שהגיע בלי שם עדיין. ואפרופו בלי שם, היו לי הרבה שירים ואלבומים שלא מצאתי להם מיד שם גם אחרי שהוקלטו. וההיסוס דומה לילד שנולד ואחרי שבועיים, כשחברים שואלים את ההורים שלו, נו, מה השם שנתתם לקטנצ'יק? ההורים עונים: טרם החלטנו. נחכה שיהיה בן שנה, ילך, יזוז, יתחיל לקשקש מילים ואז יפלוט או ישיר את שמו ונחליט.
להילחם על שיר / 52 שנה חלפו מאז נכנסתי לאולפן המרתפי עם השטיחים הירוקים ברחוב הארבעה והקלטתי את השירים הראשונים שלי באלבום שגם לו לא היה מעולם שם. האולפן היה עדיין מקום זר בין המון זרויות אחרות, והייתי צריך להתרגל לספייס שבו עושים מוזיקה. אז התיישבתי לי בפינה ונתתי כבוד לנגנים ולמפיקים שניגנו את התקליט, ומאז טפו־טפו־טפו אני עדיין הרוס על עשיית שירים. רק שכל השנים לטוב ולרע אני כותב אותם בעצמי בערך כמו אחת שמגדלת שיבולת שועל כדי לייצר לעצמה לחם בבית.
אגב, מכירים את המושג להילחם על שיר? אוקיי, אסביר. שמעתי לא אחת אנשים תמהים, מה הבעיה לעשות שיר? באים, כותבים, מקליטים, שרים, הולכים. אז זה לא ככה. הכתיבה דורשת מאמץ, השראה, התרוקנות, התכווננות והתמלאות. וממש כמו בחיים רק אחר כך מתחיל תהליך שבו אם אדם לומד בהליכה לאן עליו ללכת (תיאודור רות’קה), אז אצלנו לומדים דרך יצירת השיר לאן פניו ופנינו מועדות. קראתי פעם שמיכלאנג'לו אמר על אחת מעבודותיו, שאם היינו יודעים כמה עבודה הושקעה בה לא היינו אומרים שהוא גאון כזה. קיצר, כולנו פועלים של מוזיקה.
בודד בשמש / השבוע, בעודי מחטט בשירים שהקלטתי בשנה הראשונה לקורונה־לייף וטרם אגדתי אותם לאלבום אחד משמעותי, הגיע השיר המדובר ואני הצעתי לפילוני לעשות ניסיון ולהקליט אותו כסקיצה. ככה בזהירות. כמו אחד שהולך בפינת הכביש מול מכוניות.
וזה מה שקרה, אני שרתי מהבית על הפלייבק מיפו, ויצא נחמדוש, חביב, מקסים, נהדר, כל אחד וההגדרות שלו לשירים. כי בעיניי אין לשירים הגדרה ממשית למרות הז'אנרים הרבים מג'ז, לאב סונגס ועד ההיפ־הופ והראפ. בעיניי כל שיר הוא שיר בודד בשמש שעושה דרכו בעולם. ובלי שירים אין חיים וגם אין שמש, או כמו שכתוב אפילו באחת משורות השיר החדש: "העולם הוא שיר שנכתב בשבילך".
תביא לי פול / בואו נעשה שנייה הפסקה כדי לשיר "איפה־איפה־איפה העוגה" לכבוד פול סיימון (בשמו היהודי פנחס זימן), שנהיה לפתע בן 80. האמת שאני פשוט מתגעגע לאיזה שיר חדש של האיש האמריקאי־יהודי הזה שמנגן גיטרה באלוהות (תשאלו את סינגולדה).
פול המציא את השיר 'אמריקה', אחד משירי הנדודים הנפלאים בתבל, ואת 'ברידג' אובר טראבלד ווטר' על חברות ששר עם ארט גרפונקל, וכמובן את 'פיפטי ווייז טו ליב יור לאבר' על פרידות ששר לבדו. ומי יכול לשכוח את הבום שעשה האלבום ‘גרייסלנד’ שפול הקליט בדרום־אפריקה עם מוזיקאים שסבלו מהאפרטהייד.
אז לא אשכח בחיים את עצמי רץ ביום גשם לחנות התקליטים הישנה בפסז' דיזנגוף, שקראו לה רון בה, ונדחף רטוב בתור עם שלושה צעירים נרגשים כשבפי כולם השאלה "יש לכם כבר את החדש של פול סיימון?". "חכו כמה ימים לאוניות שיפרקו את המכולות שלהן בנמל חיפה", היה עונה המוכר המזמר בהומור. ואז כשתקליט הוויניל הגיע אחזתי בו חזק שלא יברח לי. וגם אם לא הבנתי את השם המוזר שלו 'קודאק כרום' (שהיה קשור למצלמות הקודאק שעשו צילומים מהירים), עפתי עליו יומם ולילה.
תיקו / אגב פנחס ואני עשינו קפה יחד כשביקר בארץ, ואני מחשיב את הרגע הזה למכונן בחיי. כי דיברנו באנגלית בסיסית על איך עושים שירים והתחרינו על הזמן שאנחנו נלחמים עליהם. האמת שאני לא זוכר מי בינינו ניצח. נדמה לי שיצאנו תיקו (הלוואי על הנבחרת).
מה שכן, סיכמנו ששירים הם עדיין הפורטרטים האמיתיים של החיים האלה. בעיקר בגלל הסמליות שלהם, המחאתיות, העוצמה והערך העצמי שהם מעניקים לבני האדם, כולל שורות וצירופי מילים כאלה ואחרים. אגב, לפני שנפרדנו לעולמים בלילה (כשכבר פיהקנו זה מול זה), נתתי לפנחס־פול מתנה קטנה, ספר של שירי לאה גולדברג בעברית. פשוט חשבתי, "טוב, בסך הכל הוא יהודי, לא? אז אולי מישהו יתרגם לו את 'את תלכי בשדה', אי שם בניו־יורק האורבנית".
אופטימי בעולם משוגע / החיים הם החיים. וכמו שירים לפעמים הם להיט ולפעמים פחות. אבל אם אתה ישן מספיק, אוכל נכון (מכוסמת ועד נטול גלוטן), נאמן לשירים הפנימיים שלך, אוהב וחולם וצועד בנאמנות לעבר הזריחות והשקיעות כדי להביט בעולם לא רק דרך משקפי הזעם הביקורתיים, אז אתה מקבל אותו בזרועות פתוחות ויכול להתחדש ולהפוך לשיר שעוד לא נכתב, ככתוב בשיר המדובר.
וזה בדיוק מה שתפס אותי בשיר החדש הזה. האופטימיות שלו. שלטיפוס פסימי כמוני זה היה כמו נס להקליט שורות אמון כמו "אתה חי בשביל מה שנולדת לו" או "זה עולם משוגע, חגיגה מטורפת, ובסוף המסיבה שוב תנגן על המרפסת". (אגב משוגע ומסיבה חייבים להיות כיום בשירים).
דברי פו הדוב / אנחנו בלי ספק הסופרים והמשוררים של חיינו. ואם אדם שנשוי 50 שנה לכתיבה ולהקלטות מופתע כששיר שהגיע מנו־וואר תופס אותו, זה כמו רמקולים שעובדים בלי הרף באיזו מסיבה מטורפת, ומעניקים לך תחושת חירות.
ולסיום, נולה צ'לטון, יוצרת תיאטרון אדירה שחינכה דורות של שחקנים ישראלים להיות מעורבים ביצירה ובמקום (למשל, התיאטרון שהקימה בקריית־שמונה), הלכה לעולמה השבוע בגיל 99. וזה הזכיר לי את דברי פו הדוב, החכם בדובים, שאמר פעם: "גם אם תחיה עד גיל מאה, הייתי רוצה לחיות עד גיל מאה פחות יום, כדי שלעולם לא אצטרך לחיות בלעדיך". הנה הסתובב בעולם דוב שלא דיבר שטויות, ושידע משהו על אהבה ומסירות ואולי על העובדה שהעולם הוא בסוף שיר שנכתב בשבילך, כדברי השיר המדובר של אביב שהגיע אליי בסתיו.
לפנייה לכתב/ת 
