ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 ימים • 13.10.2021
    "כל אחד כזה, שלא מתחסן ומדביק, הוא רוצח"
    רז שכניק

    פרופ' דן שכטמן, נשוי פלוס ארבעה, נולד בשנת 1941 וגדל בתל־אביב ובהמשך ברמת־גן ובפתח־תקווה. למד בתיכון ברנר בפ"ת, ושירת בצה"ל במדור הפסיכוטכני. אחרי השחרור למד הנדסת מכונות בטכניון ובהמשך למד לתואר שני ושלישי בתחום הנדסת חומרים. ב־1972 קיבל תואר דוקטור, ואחרי 14 שנה הפך לפרופסור מן המניין. ב־1998 זכה בפרס ישראל לחקר הפיזיקה ובשנת 2011 זכה בפרס נובל לכימיה. מכהן כפרופסור באוניברסיטת מדינת אייווה.

     

    לפני הכל שאלת מיליון הדולר: מתי הקורונה תהיה מאחורינו?

     

    "אני לא רואה דרך שבה הקורונה יכולה להיעלם. זה אומר שצריך להתחסן, זה אומר שיהיו תרופות, והרבה, וזה אומר אנשים ימותו פחות מקורונה, כמו שמתים פחות משפעת. בסופו של דבר הקורונה תהפוך עבורנו למעין שפעת".

     

    ומתי החיים יחזרו למסלולם הרגיל?

     

    "זה כבר תלוי רק בפוליטיקאים, ברצון שלהם לפתוח את הכלכלות והמשקים. אני בעד לפתוח בכל מקום את המקסימום שאפשר כי בסוף נצטרך לחיות לצד המחלה. אם יהיו התפרצויות אלימות, ברור שייתכן שנראה עוד סגרים".

     

    מה אתה חושב על מתנגדי חיסונים?

     

    "האנשים האלה מבקשים רישיון להרוג ולא רק שמבקשים רישיון להרוג - הם גם הורגים. הם מדביקים מישהו, והוא יכול למות, זה בדיוק המצב. בארצות־הברית יש חוק שלפיו מותר לשאת נשק אבל הוא חייב להיות גלוי. אני מספר את זה כי בן אדם שלא מחוסן נושא איתו כלי רצחני ויכול להדביק אנשים אחרים, ואתה לא רואה את זה. איך הנפטרים מתו? מישהו הדביק אותם. כל אחד כזה, שלא מתחסן ומדביק, הוא רוצח".

     

    דעתך על החיסונים כפי שאתה מכיר אותם?

     

    "החיסונים של מודרנה ופייזר הם גאוניים, לא פחות. ותראה מה זה. המדינה נותנת את החיסונים האלה בחינם, לא משנה מה הסטטוס שלך, היא נורא נחמדה אליך ובכל זאת יש מתנגדי חיסונים במספרים עצומים. קשה לי להבין את זה".

     

    נניח מצב שבו יש שני חולי קורונה זהים במצבם. האחד התחסן, השני מתנגד חיסונים. יש אקמו אחד. מי צריך לקבל אותו?

     

    "זה שיש לו יותר סיכוי לחיות ולתרום לחברה".

     

    המחוסן?

     

    "לא אמרתי את זה. הרופאים יכולים לקבוע".

     

    עברו עשר שנים בדיוק מאז שזכית בפרס נובל. במה זה שינה את חייך?

     

    "שינה את חיי ללא היכר. קיבלתי את הפרס כשהייתי בן 70, ואז ההחלטה הבאה הייתה בידיי - להמשיך לעשות מדע או לעשות משהו שיותר מועיל לעולם ולישראל. החלטתי להפסיק לעשות מדע ובמקום זה לשוטט בעולם ולדבר על מדע, לקדם חינוך מדעי בעולם ובישראל. אני מקדיש כיום את חיי למשפחה שלי, הדבר הכי יקר לי, 12 נכדים, ארבעה ילדים, ורעייתי, ולהפצת הבשורה של המדע והטכנולוגיה בעולם, כדי שיהיו לנו יותר אנשים שחושבים בצורה רציונלית וביקורתית, שלא יאכילו אותם בשטויות".

     

    איך נראית שנת עבודה אצלך?

     

    "בשנה נורמלית, לפני הקורונה, אני נותן הרצאות ב־30 ערים שונות בעולם, וכל ביקור כזה בעיר הוא למעשה מפגש עם מקבלי החלטות וארוחות ערב ומסיבות, ולרוב השגריר הישראלי מעורב. לפני פרס הנובל זה היה רק כמה פעמים בשנה".

     

    את מי התרגשת לפגוש במיוחד?

     

    "מתרגש תמיד לפגוש מדעני צמרת. הנובליסטים בעולם הם חבורה ואנחנו מכירים זה את זה ונפגשים בכנסים. יש לנו ארבעה זוכי פרס נובל לכימיה בישראל, אנחנו נפגשים מדי פעם, ובעיניי מביאים כבוד גדול לישראל בעולם. יצא לי לפגוש את ברק אובמה ואת ביל קלינטון ואת הקיסר היפני ונשיאים מכהנים או לשעבר. זה לא מרגש לפגוש פוליטיקאים, זה בעיקר מעניין".

     

    ג'ושוע אנגריסט, הזוכה הטרי בפרס נובל לכלכלה, אמר בראיונות שהוא עזב את ישראל בגלל התנאים באקדמיה והסביר: "נמאס לי שפרופסור לכלכלה מרוויח כמו פרופסור לספרות". מה דעתך על הדברים שלו?

     

    "גם לי, ולדעתי לכל אחד מעמיתיי, היו הצעות לעבוד בחו"ל ולהרוויח הרבה כסף. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב. אני החלטתי שאמשיך לחיות בישראל. זו המדינה שלי, זו השפה שלי, אני ציוני. ברמה העקרונית הוא צודק".

     

    כלומר?

     

    "צריך להיות שכר דיפרנציאלי לפרופסורים בארץ - בן אדם שתורם יותר צריך להרוויח יותר. ברור שאני לא מדבר על קפיטליזם חזירי ועל להרוויח עשרות מיליונים כשאחרים משתכרים כמה אלפי שקלים. אני גם לא נגד ספרות ושירה ומוזיקה, להפך. אמנויות נותנות טעם לחיים. אבל בתור מרצה השאלה היא מה התרומה שלך לאוניברסיטה או למדינה. ברמה הזאת הוא צודק. בארה"ב השכר הוא דיפרנציאלי. בארץ זה לא קורה".

     

    המדינה משקיעה מספיק בהשכלה גבוהה?

     

    "מדינת ישראל לא משקיעה באקדמיה מספיק ומתעלמת מהצורך לבנות בניינים באוניברסיטאות. אני נמצא כרגע באוניברסיטת אייווה, שבה אני חבר סגל. כשהם רוצים להקים בניין חדש הם פונים לממשל במדינה שלהם, מגדירים את הסכומים שהם צריכים ובדרך כלל מקבלים. בארץ, כמעט על כל בניין באוניברסיטה, יש שם של תורם. למה צריך תורם כדי לבנות בניינים? זה אינטרס של המדינה. הטכניון, למשל, נמצא השנה בגירעון נורא, כי השנה אין כמעט תורמים".

     

    מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

     

    "כשסיימתי את התיכון, לפני שהלכתי לצבא, הלכתי לעבוד בקטיף של כותנה. מאחר שלא היינו מקצועיים, נתנו לנו שדה שכבר קטפו בו כותנה למעשה, ורק נותר לקטוף את הסוף. אז קטפו בידיים, וזו הייתה עבודת פרך בשכר מאוד נמוך. עשיתי את זה יומיים ואמרתי, די, הבנתי את העיקרון".

     

    נכנס לרשתות החברתיות לפעמים?

     

    "אני נמצא בפייסבוק אבל לא מפרסם שם שום דבר. אני מאוד מודע לעולם הזה כמובן, וגם קורא מה שאחרים כותבים".

     

    מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

     

    "זה שמשפחתי מאושרת".

     

    מתי היית הכי קרוב למוות?

     

    "בכל פעם שאני נוסע במכונית, שזה כל יום. נוהגים בארץ בצורה מטורפת, נהגים מזלזלים בחוקים ואתה רואה נהגים עם הרשעות קודמות שגורמים לתאונות קטלניות ואיש לא עוצר אותם".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

     

    "יש כל מיני אנשים שמתייחסים אליי לא יפה לפעמים בטוקבקים. יש כאלה שיגידו בכל זאת 'כל הכבוד', יש שיגידו 'שמאלני מטורף', מה שאני לא, או שיגידו שאני ביביסט מטורף, וגם זה לא. לא נורא".

     


    פרסום ראשון: 13.10.21 , 21:37