עבד בתרגום

אחת הסיטואציות בסרט על דויד גרוסמן הוא מפגש שלו עם המתרגמות והמתרגמים של יצירותיו. זאת בחירה שמשקפת את המטרה העיקרית של הדוקו, שביימה עדי ארבל: לתרגם עבור הצופים את אחד מגדולי הסופרים ואנשי הרוח בתולדות האומה, להזיז אותו מהמגדל שבו הוא "דויד גרוסמן" (רבי־מכר, פרסים, סמל של מחנה השמאל) ולהציב אותו במקום נגיש, היכן שהוא רק "גרוסמן".

דווקא בשל כך אמירה אחת שלו באירוע לוכדת את האוזן. גרוסמן מספר שם כיצד בתחילת העבודה על "אישה בורחת מבשורה" הוא נתקע עם דמותה של אורה, היא האישה שבורחת מהבשורה על נפילת בנה בקרב. מרוב ייאוש הוא כתב לה מכתב ושאל: “למה את כזאת? למה את לא מתמסרת?". ואז, מספר גרוסמן, הוא הבין: "זה אני שצריך להתמסר לאורה, לאופציה של אורה בתוכי". האנקדוטה מקדימה את הטרגדיה האיומה, נפילת בנו של גרוסמן, אורי ז"ל. לאחר מכן אורה היא כבר לא "אופציה", אלא כורח מר ונצחי.

אולם הסצנה הזאת מנסחת גם את תחושת ההחמצה שמלווה את הסרט. כאמן בעיצוב דמויות, גרוסמן קולט שעכשיו הוא זה שמנסים להתמסר אליו כדי שיתמסר בחזרה. כלומר, להגיע למחוזות שפחות נוחים לו, או שבהם הוא בטח לא נשמע כמו "דויד גרוסמן", עם הטון הנואם והנימה ההדורה (אגב, פתאום מתחוור שחלק מהמניירות הללו חילחלו לכמה פרשנים, למרות שהם לא כתבו את "הזמן הצהוב"). ובתור אחד שצבר מספיק ניסיון, גרוסמן לא אוטם את הכספת של עצמו, אלא דואג לנעול אותה בקוד שיהיה קל לפיצוח ולהניח בתוכה מסמכים רגישים עד גבול מסוים וברור.

זה גם לא מקרי שבכל פעם שעולים נושאים אישיים (מהילדות ועד ההתמודדות עם השכול) או עקרוניים (ההתנגדות לכיבוש), הסרט חוזר לצומת שבו הם מצטלבים עם יצירותיו. זה לא רק בגלל שאחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא לבטא תהליכים פרטיים וקולקטיביים, אלא משום שגרוסמן דואג לסמן למחפשי האוצר היכן הוא טמון: "יש דרך אחת שיכולה לתת לנו את האין המוחלט ואת היש המוחלט, והיא דרך האמנות", הוא אומר לקראת סיום.

ה"גרוסמן" הזה, שנובר בעצמו עד כלות כדי לגעת בחיוניות של החיים וגם בחרדה מפני המוות, הוא מה שהסרט היה רוצה לחשוף. אבל על ה"גרוסמן" הזה מגוננים כבר אלפי דפים, נאומים ותארים, שהתאגדו לכדי מיתוס. בסוף, נדמה שאחת הסיבות שבגללן דויד גרוסמן מחולל קסמים במילים היא כדי שיוכל להתחבא בתוכן.