מדינת ישראל נלחמת במגפת הקורונה. מדובר במערכה ארוכה, קשה, בלתי צפויה ולפעמים מתעתעת. בבסיס המגפה והמאבק בה נמצאים החיסונים שמספקים לישראל ולעולם כולו את היכולת לחזור לשגרה יחסית, להתרחק מסגרים ולנסות לחיות לצידה במגבלות ואזהרות. החיסונים הם המפתח לשמור על נורמליות, לשמר את העסקים ואת מקומות הבילוי פתוחים ולאפשר למערכת החינוך שלנו לקיים שגרה פרונטלית ולא לימודים מרחוק באמצעות הזום.

בסוף, החיסון הוכיח את עצמו. זה לא מושלם, בטח לא נעים, יש אפילו שאלות לגיטימיות, אבל זה עובד. ישראל והעולם כולו לא היו יכולים לחיות על הסגר לבדו.

קמפיין החיסונים הוא חיוני, מציל חיים ונכון. העובדות מדברות בעד עצמן: אחוז גבוה מאוד מהחולים קשה והנפטרים אינם מחוסנים. ויחד עם זאת, כל אזרח במדינת ישראל יכול לקבל החלטה שלא להתחסן, גם אם מדובר בהחלטה חסרת אחריות. על רקע הדברים האלה מפתיע בכל פעם מחדש לגלות חברי כנסת ושרים שהופכים עניין אישי כמו התנגדות או הסתייגות מחיסונים לאג'נדה לאומית.

פוליטיקאים מתנהגים לפעמים בחוסר אחריות כאשר מדובר במאמץ לאומי – שאין לו שום קשר פוליטי ובוודאי לא עניין של שמאל או ימין – למגר מגפה שכמוה לא הייתה כאן 100 שנים. זכותם של חברי כנסת ושרים שלא להתחסן מסיבות אישיות שלהם. אבל למה להפוך את זה לקמפיין? האם אלי אבידר, יפעת שאשא־ביטון, גדי יברקן ואחרים לא מבינים שנדרשת מידה של אחריות וזהירות גם אם יש להם ביקורת בנושא?

אתמול היה תורו של הח"כ מהליכוד גדי יברקן שהחליט לנצל ויכוח פוליטי בעקבות קריאתו השגויה של בנט להשאיר להורים בבתי הספר לריב אחד עם השני על חיסונים. הורי המתחסנים נגד הורי הבלתי־מתחסנים. כדי לתקוף את בנט החליט ח"כ יברקן לנקוט בפרובוקציה משלו. "אני קרוב למרוד בהוראות שלכם להתחסן", זעק ח"כ יברקן באולם מליאת הכנסת. "לא אתחסן בחיסון השני והשלישי". "תשתוק. יצאת מדעתך?" השיב לו שר הבריאות ניצן הורוביץ. יברקן הסביר כי אמר את הדברים כדי לתמוך במתנגדי החיסונים. אתה מתנגד להתחסן? זכותך. אבל להפוך את הנושא הזה למרד? לקמפיין? יברקן אינו אדם פרטי. הוא חבר כנסת, מייצג ציבור, ולמילים שלו יש משמעות מרחיקת לכת, בוודאי כשמדובר בחיסונים. מתנגדי חיסונים קיימים בכל מדינה, על כל חיסון ובלי קשר לקורונה. מדובר בקבוצות שוליים, לעיתים תימהוניות, שמתנגדות לכל חיסון מציל חיים ולעיתים נאלצות לשלם בחיים. האם לחברי הכנסת אין אחריות על מילים? אולי דרושים לנו נבחרי ציבור קצת יותר אחראיים ושקולים.

יברקן לא לבד ובוודאי אי אפשר להפיל עליו את האחריות על חוסר האחריות. השר בלי תיק אלי אבידר התרועע בשוליים של קבוצות שהתנגדו לחיסונים והוא עצמו הודיע כי לא יתחסן. רק לקראת מינויו לשר, כאשר השררה הייתה מונחת על כף המאזניים, החליט להתקפל ולהתחסן. "ההחלטה להתחסן נבעה מסיבות משפחתיות־פרטיות ומתוך אחריותו כאיש ציבור", נמסר אז מלשכתו. מוזר, אחריותו כאיש ציבור אינה חלה עליו כחבר כנסת מן המניין? גם שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, חברה בממשלת ישראל שחרטה על דגלה את קמפיין החיסונים, ניהלה מאבק לא ברור ולעיתים חסר טעם וחסר אחריות על חיסונים בבתי הספר. "תחנות חיסונים בתוך בתי הספר זה פשע", אמרה שאשא־ביטון וקוממה עליה רבים. היא הדגישה כי איננה סרבנית חיסונים, אבל המסר יצא הפוך.

מדינת ישראל אינה מחייבת ואינה כופה (וטוב שכך) על אזרחי מדינת ישראל להתחסן. זכויות הפרט הן עדיין ערך עליון גם כאשר יש לכך השלכות רפואיות מרחיקות לכת המשפיעות על בריאות הציבור; גם כאשר מיעוט קטן כופה אורח חיים מגביל על הרוב. ולכן, נבחרי הציבור שלנו נדרשים לאחריות אחרת כאשר הם מתבטאים בנושא עם השלכות של חיים ומוות. זה משהו שהיה אמור להיות מובן מאליו: יש נושאים שהם מעבר לפוליטיקה. חברים, קצת אחריות בבקשה.