הצגת חוצות

שישי בערב, שלט מואר, שעליו מתנוסס השם "קולנוע קנדה" מבליח מתוך האפלה האופפת סמטה בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב. הסמטה, שבה תמצאו נגריות לצד חללי סטודיו של אמנים, מעוטרת בציורי גרפיטי עזי צבע ובמכתמים כמו "סוקולנט זה קקטוס בתלאביבית". זהו המקום האחרון שבו תדמיין למצוא בית קולנוע. על השלט מופיע שם הסרט שיוצג הערב: "ליקוויד סקיי" מראשית שנות השמונים, של הבמאי הרוסי־יהודי סלבה צוקרמן, שבעברו גם פרק ישראלי. הסרט מתרחש על רקע עולם האופנה והמועדונים בניו־יורק של ימי הגל החדש. הצפייה בסרט החזירה אותי כמעט ארבעים שנה לאחור, כשראיתי אותו בקולנוע פריז המנוח והתרשמתי מהשילוב בין סקס, סמים וחוצנים.

כמו בשנות השמונים

צילום: יובל חן

בתל־אביב של שנות השמונים פעלו כמה מוסדות אלטרנטיביים ונועזים שהתמחו בהקרנות מיוחדות, כולל בצוהרים ובחצות, של סרטי פולחן (מפליני ועד "מופע הקולנוע של רוקי", מ"מציצים" ועד מונטי פייטון): "תכלת", "תמוז" וכמובן "פריז", שאף הונצח בשיר "הקונפורמיסט" של מוניקה סקס.

אחרי ההתרפקות על הזיכרונות, נאלצתי לחזור למאה ה־21. לאולם הקטן של "קולנוע קנדה" (סמטת חצרים 15), מגיעים צעירים וצעירות, חלקם מתהדרים במיניות נזילה ובלוק ניו־וויבי, כמו יצאו מ"ליקוויד סקיי". זוג לסביות מתולתלות ומקועקעות מנשנשות פופקורן, זוג סטרייטי מתנשק, גבר בודד בא להיזכר בימי "פריז" ההם, אחד הצופים בודק באפליקציית שאזאם מהו שיר הפתיחה. "מקרינים כאן סרטי קאלט שאין במקומות אחרים", מסביר עומר ברייט בן ה־18, מהצופים הקבועים של המוסד. "הכרטיסים זולים וכיף לבלות עם החבר'ה - לשתות בירה תוך צפייה בסרט ולהירגע. ההורים שלי סיפרו לי שהם נהגו בצעירותם לראות סרטי אינדי ופרינג' בקולנוע 'פריז', וקולנוע 'קנדה' מזכיר את 'פריז'. גילתי פה סרטים מיוחדים כמו 'ברזיל' ו'דוגוויל'. לראות סרט בקולנוע זה הרבה יותר עוצמתי מאשר במחשב בבית. אני פוגש פה גם אנשים שהכרתי באינטרנט".

את "קולנוע קנדה" חנך עידו גביש (22) חובב אנימציה וקולנוע יפני. בכניסה הוא תלה פוסטרים שעוצבו ביפן לסרטים מפורסמים כמו "חלף עם הרוח". גביש פתח אותו עם אייל רועה באוגוסט 2019. "רצינו לעשות משהו עם עצמנו ולהקים דבר שעוד לא היה קיים בארץ", הוא משחזר. "זה היה מאוד אינטואיטיבי. לא היה לנו איזשהו מודל".

ולמה בחרתם בפלורנטין?

"חיפשנו חלל נגיש והגענו לכאן במקרה, בעקבות מודעה ביד 2. זה נראה לנו מיקום טוב. לקחנו חלל ריק לחלוטין, שבעבר פעלה בו נגריה ואחר כך גלריה. ראינו שיש פוטנציאל. את הכיסאות הבאנו מתיאטרון גשר. מימנו את פתיחת הקולנוע מהכסף שלנו ונעזרנו גם בגיוס המונים. בכניסה לאולם תלינו את רשימת התורמים".

סרט הפתיחה מפתיע - "יומן" – היצירה התיעודית האישית המקיפה והמוערכת של דוד פרלוב המנוח. בחירה מתבקשת, בטח כשמדובר בבית קולנוע צעיר ובועט. "אפילו קראתי למקום על שמו – 'קולנוע קנדה על שם דוד פרלוב'", ממשיך גביש. "פרלוב תיעד בפרקים של 'יומן' את עצמו – היום זה משהו שהרבה יותר מובן מאליו. למרות שמדובר בחיים של אדם ספציפי, מאוד קל להתחבר אליו. הוא הצליח להפוך משהו מאוד אישי ליצירה שמעניינת גם אחרים ורלוונטית גם להיום".

ולמה "קנדה"?

"ל'קנדה' אין איזו משמעות ספציפית. לא יודע מאיפה הגיע הרעיון. הרבה אנשים שואלים אותי למה, ויש הרבה תיאוריות בעניין. זה נחמד שאנשים מפרשים ונותנים את ההקשר שלהם".

זמן קצר אחרי הפתיחה, הגיעה הקורונה. בעוד שבתי הקולנוע בישראל נסגרו לתקופה ארוכה, "קנדה" המשיך לעבוד בהתאם למגבלות, והיווה מקום מפלט לחובבי קולנוע, שהתגעגעו למסך הגדול ולריח הפופקורן.

אחרי שנה של פעילות, רועה עזב, וגביש צירף במקומו שני חברי ילדות: יהלי קליין ועידו ברק (הבן של סוכנת השחקנים איילה ברק). "אנחנו חברים עוד מגן הילדים בבבלי והיינו יחד בכל המסגרות. בכיתה ד' כבר עשינו סרטים ביחד", מספר ברק.

מה חלוקת העבודה ביניכם?

ברק: "גביש אחראי על הגרפיקות, השיווק והסושיאל ואני על כל ענייני הכסף והתוכניה. יהלי היה אחראי עד לאחרונה על השגת זכויות יוצרים. אנחנו נפגשים ובוחרים את הסרטים שמעניינים אותנו. כאלה שגורמים הנאה. אני למשל אוהב קולנוע שנוגע קודם כל ברגש ורק אחר כך באינטלקט. אנחנו רוצים ליצור כאן אווירה של ארט האוס מצד אחד, ואווירה זרוקה מצד שני. אנחנו מציגים סרטים שאנחנו אוהבים, והאותנטיות שלנו קונה הרבה אנשים, והקהל משתנה לפי ההקרנה. יש לנו לקוחות קבועים, ובאים אלינו גם מחוץ לתל־אביב. אגב, אנחנו לא חוזרים על אותו סרט. כל פעם אחד אחר".

גביש: "אנחנו לא מכוונים לקהל מסוים. הסרט מביא את הקהל. הרפרטואר שלנו מגוון ואנחנו מציגים אפילו קולנוע חרדי. חשוב לנו לבוא אליו לא בגישה צינית, לקבל אותו ולהצליח ליצור שיח. הצגנו גם סרט על אבי ביטר, שהגיע לכאן והיה מעניין לדבר איתו. הקהל קיבל אותו מעולה".

לאחרונה נערך ב"קנדה" פסטיבל של קולנוע אפריקאי מוזיקלי. לפעמים הם מארחים במאים ובמאיות ישראלים, כמו קרן ידעיה ("אור"), ערן קולירין ("התחלפות") ואיתן פוקס ("סאבלט").

הקולנוע המכיל 60 מקומות פתוח בערבים ("כשיש ביקוש אנחנו עושים הקרנת חצות") של חמישי־שישי־שבת. מחיר כרטיס: 25 שקל. תפריט המזנון כולל, מלבד משקאות, רק פופקורן (20-15 שקל). חבורת "קנדה" לא מסתפקת בסרטים ומארחת גם הופעות סטנד־אפ, וגם דפני ליף התארחה באחד הערבים. לעיתים הם עורכים אירועים פרטיים (ניתן לשכור את המקום ולהזמין סרט ואלכוהול תמורת 2,500 שקל) או משלבים סרט עם הופעה.

מה הלהיט הכי גדול שלכם עד כה?

"'רכבת לדארג'ילינג' של ווס אנדרסון פוצץ את האולם והיה מלא קהל", מדווח ברק.

רגע בלתי נשכח?

"בהקרנה של 'אור' הקהל היה ממש בהלם".

הקולנוע נולד מהקורונה

"קנדה" לא לבד. לא רחוק ממנו, ביוני האחרון, צץ עוד בית קולנוע עצמאי - "קולנוע יפו". בארבעת החודשים שהוא פועל, הוא הספיק להתחבב על אנשי קולנוע ותיאטרון, ועל בליינים חובבי קולטורה, שנהנים לשבת בחצר המסוגננת ולראות סרט בתוך החלל היפה (עד 40 מקומות). המקום שפתוח מדי ערב (מהשעה 19:00 והלאה, חוץ בשישי), אפוף אווירה תרבותית כיפית ומשוחררת. הוא נוסד על ידי השחקן רועי ניק (הסדרות "קיבוצניקים", "נורמלי", "בתולות", "כיפת ברזל"), אחיו אור והשחקן עופרי ביטרמן (המחזמר "צ'פלין", הסדרות "שעת נעילה" ו"פמת"א"). "'קולנוע יפו' נולד מתוך הקורונה", מגלה ניק. "זאת הייתה תקופה של אי־ודאות, המקומות נסגרו ולא הייתה עבודה. ראינו שהתרבות הולכת למקום רע שלא רואים בו את הסוף, והחלטתי לממש חלום ישן – לפתוח בית קולנוע שישלב מקום בילוי. התחלתי לחשוב על זה ממש ברצינות. זיהיתי בתקופה הזאת הזדמנות טובה לעשות משהו ניסיוני. למסע הזה צירפתי את חברי הטוב עופרי, אדם רב כישרונות, שהיה לו ניסיון בניהול עסק ועובדים, והפך לפרוייקטור שלנו. אחי אורי הופקד על ניהול המטבח".

התקנאתם ב"קפה קנדה"?

"לא. אנשי 'קנדה' נורא נחמדים ואנחנו אוהבים את מה שהם עושים, אבל 'קפה יפו' זה רעיון שהיה לי הרבה שנים. אנחנו עושים משהו קצת שונה. 'קולנוע קנדה' הוא גלריה שהיא בית קולנוע. אצלנו זה מקום בילוי שאוכלים ושותים בו, וגם רואים בו סרט. אנחנו נותנים חוויה שלמה. יהיה נחמד לשתף איתם פעולה".

להנהגת "קולנוע יפו" היה חשוב להיעזר ב"אנשים הכי טובים בתחום שלהם בהקמת המקום. כך למשל הבאנו את השף רז רהב מ־OCD. אמרנו לרז שאנחנו רוצים דיינר אמריקאי. מנות הדגל הן טוסט שינקן וגבינת צ'דר וכריך BLT".

ליוצרי הקולנוע לא מפריע שהצופים אוכלים ושותים בזמן הסרט, וחלקם אף יושב על הבר הפעיל?

"לא נתקלנו בבעיות מצידם. היוצרים מודעים שאנחנו רוצים לקדם את התרבות, לתת להם פלטפורמה ולאפשר להם להתפרנס – כל ההכנסות מהסרטים הישראלים הולכות אליהם".

ניק הסתובב במשך חצי שעה בין אתרים שונים, עד שמצא את החלל האינטימי הרצוי – בית נושן מ־1926 (רחוב מרזוק ועזר 14) הסמוך לשדרות ירושלים ביפו, ששימש בעבר כבית חרושת לנעלים. "בחרתי בו גם בגלל שהוא קרוב אליי הביתה", צוחק ניק. "אהבתי את העובדה שהקירות חשופים, שיש שני מפלסים ושהתקרה הגבוהה מאפשרת הקרנת סרטים. השארנו את החלל כמו שהוא והלבשנו עליו את כל התפאורה. מהולנד הבאנו מושבים מרופדים ונוחים".

הרפרטואר עושה כבוד ליצירה העברית (מחיר טרום בכורה לסרט ישראלי כולל שיחה – 40 שקל, לסרט זר – 25 שקל) ובין האורחים שכבר הציגו כאן את סרטיהם: דני רוזנברג עם "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", ברק הימן עם "החבר דב" התיעודי, קרן ידעיה עם "מאמי" וגור בנטביץ' עם "משהו טוטאלי". "תמיד נעדיף לקדם סרט ישראלי על פני להיט פופולרי. בנובמבר הקרוב נציג מספר פעמים את 'אסיה' של רותי פרי־בר, 'לילות קיץ' של אוהד מילשטיין ו'ענת גוב: על החיים ועל המוות' של תמר טל ענתי. הקהל מת על תוכן ישראלי חדש וטוב. אנחנו גם משתפים פעולה עם האוזן השלישית ועם בתי הקולנוע לב, שמאוד מפרגנים לנו. בערב הפתיחה הצגנו את 'דיוקנה של נערה עולה באש' של הבמאית הצרפתית סלין סיאמה, לכבוד חגיגות הגאווה. באים אלינו הרבה הומואים ולסביות".

איזה סרט הכי להט אצלכם?

"ההקרנה של 'גריז' הייתה הכי שוס. כולם באו לרקוד ולשיר. בסוף החודש נערוך חגיגת הלואין – הקרנה חופשית לקהל של 'מופע הקולנוע של רוקי'. בחודש הבא נתחיל גם עם הופעות".

רגע מרגש?

"הקרנו החודש את הסרט התיעודי 'גשר על הוואדי' של האחים ברק ותומר הימן על בית הספר המשותף בכפר קרע שצולם לפני 15 שנה. בהקרנה נכחו שנים מהצוות של 'קולנוע יפו' – שלו ועלמה, שלמדו אז בבית הספר והצטלמו לסרט. הקהל מאוד התרגש מהמפגש איתם".

הבן דוד שלך – יהודה לוי, כבר היה?

"עוד לא. הוא לא יכול היה להגיע. אני מתכוון להזמין אותו באופן פרטי".

החברה שלך – השחקנית ליהי קורנובסקי ("לאבד את אליס"), מעורבת בהתנהלות?

"ליהי מעורבת גם מנטלית־רגשית והיא מגיעה הרבה. היא גם מזמינה כל הזמן אנשים, כדי שיגלו אותנו. הקהל שלנו מגוון – מסטודנטים לקולנוע ועד בני 60. בגלל שאנחנו בתעשייה מגיעים הרבה שחקנים ושחקניות. וגם תושבי השכונה".

איך החיבור שלכם ליפו הערבית?

"אנחנו מאוד רוצים לעשות דברים בנידון. פנינו כבר לחנות הספרים ומקום הבילוי 'קפה יאפא' ואנחנו מתכננים שיתופי פעולה קהילתיים. בינתיים אנחנו מציגים חומרים שנגישים לכל האוכלוסיות. כמובן, שמגיעים חברים ערבים שלנו"

ניק עסוק עכשיו גם בהכנות לטקס האמי שייערך בחודש הבא בניו־יורק, בו הוא מתחרה על פרס השחקן המצטיין בזכות הופעתו בסדרה "נורמלי", שבה גילם את ליאור דיין ("חוויה יוצאת דופן שביגרה אותי. תפקיד שאפשר רק לחלום עליו") בתקופה הפרועה וההוללת בחייו, עת הסתובב עם אביו אסי.

"שלחו לי הודעה מ'כאן' מתי אני יכול להתראיין. חשבתי שהם רוצים לראיין אותי על 'קולנוע יפו' ואז קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי זוהר יעקובסון שבישרה לי שאני מועמד לאמי. התרגשתי מאוד והייתי בהלם. לא ידעתי שזה עתיד לבוא. עכשיו אני צריך להתכונן מבחינה מנטלית ומבחינת האנגלית. לטקס תגיע גם ליהי, שבדיוק תהיה בצילומים בקנדה"

חיים מחוץ לנטפליקס

הפריחה של "קולנוע קנדה" ו"קולנוע יפו" מפתיעה ומרעננת בעידן הנשלט על ידי רשתות, תאגידים ונטפליקס. "הקומפלקסים של בתי הקולנוע מונעים ממניעים כלכליים וזה מאוד מצמצם את הבחירות שלהם", אומר גביש. "אנחנו לא צריכים להביא עשרות אלפי אנשים ורוצים לתת במה לקולנוע מסוג אחר. אנחנו לא בקניון, והאווירה אצלנו יותר חברתית. מי שבא אלינו בא לסרט וזהו, וזה מה שמחבר את הקהל שלנו".

ניק שואף לפתוח עוד בתי קולנוע כאלה. "אני מקווה שעוד אנשים יצטרפו ויפתחו מקומות משלהם. שבתי קולנוע כאלה יצוצו כמו פטריות אחרי הגשם. כמו פעם, כשעל כל שני מטר בתל־אביב היה בית קולנוע ענק, אני רוצה שיהיה היום בית קולנוע קטן. אחרי שנות הקורונה, לאנשים לא יהיה כוח לראות טלוויזיה והם ירצו לצאת ולראות סרטים על המסך הגדול".