תנו לבני האדם לחיות

יש פה, בנקודה עלומה כלשהי ברמת הגולן, לא רחוק מצומת בית צידה, ממזרח נחל משושים, מצפון היישוב חד נס, כמה צבאים שהתנחלו בתוך חלקה של יותר מ־500 דונם לגידול מנגו.

תקלה היסטרית. הצבאים נותנים ביסים בשתילים של המנגו, לוגמים מצינורות ההשקיה, מבזבזים את כל המשאבים של הצל על שנ"צ. ובגדול, אין להם אינטרס לצאת בצורה יפה.

צבי זה חיה בפאניקה. קולטת אותך במשקפת מ־500 מטר, דופקת ספרינט. נתקעת בגדרות, עצים, מתהפכת. אי־אפשר להסביר לה באחד על אחד שמנגו זה דבר יקר. כל שתיל - 50־60 שקל חתיכה.

מפה לשם, עכשיו לפני שבע בבוקר, וליד האיקליפטוסים, על שביל שיוצא מכביש 888, מכונס גדוד של 16 פקחים ואנשי רשות הטבע והגנים. כמעט שנה מנסים להזיז את הצבאים מחלקה ששייכת למושב גמלא. רק שעכשיו, מתאר אחד הפקחים, זה הפך לגעוואלד, כי הצבאים אכלו 20 או 30 אחוז מהשתילים. נזק שמצטבר לעשרות אלפי שקלים.

אז יש פק"ל קפה ובורקס, ויש את מנהל המבצע, הפקח חנוך טל, שעורך תדרוך לכיבוש היעד. "בשטח יש כנראה שבעה צבאים. שלושה זכרים, וארבע נקבות", הוא פורס מודיעין, "נדחוק אותם לפאה הצפון־מזרחית. עשינו שני פתחים בגדרות. השאיפה היא לעשות את זה בלי הרבה רעש. שירוצו ריצה קלה וימצאו את הפתחים. לא באמוק, כי אז הם לא רואים בעיניים".

עשר דקות אחר כך אנחנו עמוק במבצע. הכוחות פרוסים, נעים בשורה, רחפן באוויר, משקפות, מכשירי קשר. אריאב בולדו, פקח מזוקן עם כובע צבאי מנומר, סוקר עקבות טריות בבוץ. לפי צורת ההטבעה הצבי צעד לו בפנאן, לא רץ. בולדו מתקדם עוד שלושה מטרים, אל ערימת גללים קטנה. "תחנות מידע", בולדו מכנה אותן, "צבאים מריחים, יודעים מי עבר, מתי. כל הנתונים שם".

תיק־תק אנחנו מזהים שני צבאים, איזה 400 מטר מאיתנו, רצים בקלילות ליד הגדר. והנה עוד חמישה, בעצם שישה. ובקשר דיווח רותח על עוד שניים. זה נשמע יותר מהמידע המודיעיני. הצבאים מתרוצצים, מזגזגים, קופצים, ציפורים עפות סביבם, בכלל לא מתנהגים לפי התוכנית של חנוך. מקסימום משאירים תחנות מידע. כל הנתונים, כמו שאמר בולדו, שם.

ובקשר: "תצמצמו לפה, תעבו את הצד המזרחי, תנגבו לי את השטח צפונה, תעמדו, אל תזוזו". האמת שזה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. בולדו מרגיע שפעם, עוד לפני שהמציאו רובים וכאלה, צבי נחשב לחיה הכי קשה לציד. רק ציידי סגולה חזרו עם אחד על הכתף. "הציד היה עם חץ וקשת או חנית", הוא מתאר, "כדי להתקרב היית צריך לשבת במארב, ליד מקור שתייה או מעבר הכרחי. הצבאים שומעים טוב, מריחים טוב. אתה מסתכל לאן נושבת הרוח, וצריך לוודא שהריח שלך לא ילך אליהם. המטרה בציד היא שהחיה תדע כמה שפחות שאתה בשטח. אנחנו, לעומת זאת, רוצים עכשיו שיידעו במקסימום".

נקצר לכם. אלה הולכות להיות שלוש שעות מפרכות. הפקחים במערב, הצבאים דופקים טיל 300 מטר במזרח. והפוך. וחוזר חלילה. עד שזה נוחת עליך: גם להם יש ווקי־טוקים. גם הם העלו רחפן. לחנוך של הצבאים יש מודיעין יותר טוב. ובכלל, אם כבר פותחים, תחנות המידע האלה סתם נדבקות לנעליים.

ובינתיים השמש דופקת קאטלות מלמעלה. הרגליים נהיות כבדות. שלי, לא של הצבאים. ובאות תובנות, כאילו הומניות כאלה: איזה מין דבר זה להלחיץ צבאים, ובכלל, מה קרה, שיאכלו טיפה מהמנגו, ואגב, תראו מה השעה, כדאי שנזוז.

אבל אז בקשר: כמה צבאים בורחים החוצה. חמישה־שישה, יותר. ובשטח מבצע בעקבות האחרון, זה שנאחז בקרנות הצבי. והופ, חנוך שוב ליד הקפה והבורקס. "בדרך כלל זה לא הולך, אבל יש פה אנשים אובייקטיביים שאמרו שזו הצלחה כבירה. בהמשך היום נתרענן וננסה שוב עם האחרון. ברכב אולי", חנוך עם הפנים לחלק ב' של המערכה.

הסטייק בא מהניילון

אז יש צבאים שאוהבים מנגו. ותכף יהיו לנו עורבים שחולים על אבטיח, ותנים וגיריות, ודורבנים שחופרים מתחת לבית, ועגורים שאוכלים בוטנים. ועוד לא דיברנו על חזירי בר, כלומר חוץ מאלה שמסתובבים בחיפה עם מקל סלפי.

ואת כולם נפגוש במסע בן יומיים ברחבי המדינה, מסע שנע בעקבות, ואל מוקדי החיכוך שבין חיות הבר לבין בני האדם. מוקדים שהולכים ומתרבים, ומגלגלים לפתחנו היכרויות מהסוג שלא ידענו קודם. וגם עלויות: הנזק המצטבר לחקלאים בישראל מפגיעת בעלי חיים נאמד בעשרות מיליוני שקלים בשנה.

"האדם הוא חלק מהטבע מצד אחד, ומצד שני פולש לטבע בדרכים לא טבעיות. סולל כבישים, שם גדרות, יוצר רעש", מנתח שאול גולדשטיין, מנכ"ל רשות הטבע והגנים, "במאה השנים האחרונות האדם נהיה יותר עירוני. לרוב הילדים אין מושג איך מגדלים תרנגולת. סטייק מבחינתם בא מהניילון. ואין להם מושג לגבי המרקם העדין שבין אדם לחיות בר.

"בישראל התופעה יותר קיצונית ביחס לעולם המערבי משתי סיבות. האחת, ההשתלטות על יותר ויותר שטחים פתוחים במדינה הקטנה שלנו שמצמצמת את אזורי המחיה של בעלי החיים. השנייה היא היעדר טיפול מסודר בארץ במוקדי הבעיות - סניטציה, ניקיון וצמצום מקורות המזון לבעלי החיים. טיפול באלה יפחית את כניסת חיות הבר ליישובים.

"האדם אומר, כשאני בעיר, אני מוגן מטבע; כשאני רוצה לראות טבע, אני יוצא לנחל. המשוואה הזו לא עובדת אצל רוב בעלי החיים. הם מבחינתם הולכים למקום שבו יש הכי הרבה אוכל. נכנסים ליישובים, לשדות. בשנים האחרונות התופעה מתפשטת מאוד.

"בחיפה המצב יוצא דופן בהקשר של חזירי בר. הרשות תסייע לעיריית חיפה למתן את הקונפליקטים שבין תושבי חיפה לחזירי הבר, אבל אי־אפשר להרחיק חזירי בר כאשר חלק מתושבי העיר מאכילים אותם בכוונה או לא. כשיש להם אוכל הם מתרבים.

|

"אני שומע יותר־ויותר רשויות שנתקלות בבעלי חיים שמפירים את השלווה. בעיקרון עדיף לשני הצדדים לשמור על מרחק ושכל אחד יחיה את חייו. הכשרנו פקחים שעוזרים ליישובים להתמודד עם הקונפליקט, אבל חסר תקציב".

בסוף, אם לסכם, זה עניין של מלחמה על מקורות מזון. או כמו שאומר הפקח אופיר בריקנשטיין: אם נחת לך בז על החלון, או שהוא פצוע, או שתבדוק את עצמך, אם אתה נוהג להאכיל חיות. זה לא מקרה היפותטי, כן?

מה עושים הדורבנים בלילות

אבי בן עמי מדשדש באדמה ושולף פקעת שבתחתית שלה תרמילי בוטנים. "הפריחה מחוץ לאדמה, הפרי מתחתיה, גידול מאוד מעניין", הוא נותן סקירה.

זה גדל עם מלח?

"עם בירה", בן עמי משיב, "על כל חמישה צמחים ‑ קרלסברג".

אנחנו בתוך תמונת נוף אינסופית של שדות גידול, אי שם בעמק חפר. מצפון ירוק, מדרום ירוק בגוון אחר, ממזרח טול כרם, ומשם משיכת מכחול של עשן שחור סמיך. בגדול שומם כאן, בתמונה שלנו. רק אנחנו והבוטנים.

זה קצת מטעה. כי כשהירח יורד, קרחנה. חזירי בר, תנים, עגורים. וכמובן דורבנים. משפחות, זוגות. "אגב, דורבנים עושים את זה 10־15 פעמים בלילה", בן עמי מעשיר עם מידע. "פעם היו פה רק עשרות, היום הם אול־אראונד".

הכיבוד, אגב, הוא על בן עמי.

וזה החלק הכואב של העניין. כי את הנזק של חיות הבר, רק בבוטנים, בן עמי מעריך ב־50 אלף שקל לעונה. "מדונם אני מוציא 600 קילו בוטנים", הוא עושה תחשיב, "על כל קילו אני מקבל 5.5 שקל. בפיצוציות זה נמכר ב־25. הנזק שנגרם בדוק, ספור עם רחפן, זה 15 דונם. עכשיו תעשו 15 כפול 600 כפול 5.5 שקל".

אני תקוע על החישוב, כשבן עמי מצביע אל בור קטן, מאחורינו. מישהו דישדש החוצה את הבוטנים, ועל הדרך גמר על הגידול. "זה חזיר בר, אין משהו אחר. הוא מכניס את החוטם, הופך את השיח".

בן עמי, נשוי פלוס שלוש בנות, הוא מנהל גידולי שדה חפר, שותפות של חמישה משקים, בהם מעברות, העוגן, גבעת חיים מאוחד, המעפיל, עין החורש, ובקרוב גם עין שמר. תחת ידיו יש 10,000 דונם של גידולים.

אני מבקש מבן עמי שיעשה סדר. איזו חיה אוהבת מה. "בחורף יש את האפונה, חזירים ודורבנים מתים עליה", הוא פורס את התפריט, "בקיץ יש להם תירס, אבטיח, מלון, בוטנים. הם יודעים מתי המלונים בשלים. לפעמים בבלוק של 300 דונם תירס אני מנסה שתי שורות של זן יותר מתוק. החזירים הולכים אליו ואת השאר משאירים. מדהים. יש להם חוש ריח וטעם, חכמים ברמות, והם יודעים להיזהר".

|

יש גם את העגורים שבאים בחורף. פעם נחתו בטפטוף, היום הם כמות, ובוטנים זה הקטע שלהם. "נגיד תהיה פה אפונה?" בן עמי מדגים, "העגורים ינברו בשדה, יהפכו את האדמה, ימצאו בוטנים שנשארו מגידול קודם. הם יודעים למצוא את השדות. קטעים שלמים פשוט מוחקים".

עוד לא גמרנו. יש גם קאקים שהתחילו לאכול לאחרונה זרעים של אפונה וחיטה; ודררות שבגללן בן עמי הפסיק לגדל חמניות; ותנים, שהם פחות בקטע צמחוני, ויותר בקטע של עגלים שרק נולדו; ואנפות, שהן דווקא סבבה, כי הן אוכלות תולעים; וחולד, שחי במחילות, עיוור, מתקשר עם בת הזוג בנקישות, ולמרות שהוא מזיק, בן עמי לגמרי בעדו, כי הוא משמש בריפוי סרטן.

"בוא ניקח את החזירים", בן עמי ממשיך, "פעם בחורף הם היו עולים לרשות הפלסטינית. עכשיו יש גדר, אז המרעה שלהם הצטמצם. יש גם את עניין האבוקדו, שמגדלים הרבה יותר ומגדרים מסביב. ככל שאתה מגדר יותר, המרעה של המזיקים מצטמצם והם מתרכזים אצלנו. זה החמיר מאוד בעשור האחרון. הגרף הוא ככה", בן עמי שולח יד מתוחה כמו חץ לכיוון הרקיע. מאיפה שבאים כל העגורים.

זיכרון של עורב

לעורב יש עיניים קטנות, קטנוניות כאלה. נקמניות. רואים שהוא בא לחפש בלגן. חיים שלמים אתה יכול לא להרגיש אותו, ופתאום בום, להקה מעליך, עם חליפות שחורות, כמו גובים מהשוק האפור. וזה לא שיש לעורבים שעון, הם לא ממהרים. ועכשיו תפשפש במעשיך.

"לא עשיתי להם כלום", נסאר נאסר, בן 48, חקלאי מבית נטופה שבגליל התחתון ישר מתגונן. תכף ייזכר בציידים מטעם רשות הטבע והגנים שהוא מזעיק לדלל בעורבים, ובפגרים שהוא תולה כדי להבריח אותם, אבל בסוף, כלומר בהתחלה, הם פה למטרה ספציפית.

מכירים האריה שאהב תות? אז אותו הדבר, רק עורבים ואבטיחים. "המלחמה מתחילה כשהם נהיים אדומים", נאסר מתאר, "הם יודעים איזה אבטיח מתוק, הולכים על הגדולים. כאילו עושים סי־טי לאבטיח. הם גם לא צריכים לדפוק עליו. אבטיח קטן אפילו לא מסתכלים. ולא חוזרים על אותו אבטיח פעם שנייה".

הוא מגדל חיטה, בצל, יש לו דיר צאן, ויותר מ־150 דונם אבטיחים. עלות גידול של דונם אבטיחים יכולה להגיע ל־6,000 שקל. "גם ככה השנה חקלאים כמעט לא הרוויחו מהאבטיחים", נאסר אומר, "היה הרבה יבול, וכולם אכלו אבטיחים בזול. אנחנו החקלאים אשמים. מי שבשנה שעברה גידל 100 דונם, עשה השנה 200. מי שהיה לו אלף עשה אלפיים".

לא מספיק זה, מלמעלה צוללים הנקמנים עם החליפות ומקור בשלוף. נאסר מעריך שהם באים, במאות, מהיער ליד בועיינה נוג'ידאת, זה עם האיקליפטוסים, ואומד את הנזק בחמישה דונמים. "אתה בא לחלקה אחת, הם הולכים לשנייה. מסובבים אותך", נאסר מתאר, "הם מכירים את האוטו שלי, ומכירים גם את האוטו של הציידים, בורחים. חיה חכמה.

"אחרי שהציידים מורידים כמה, אנחנו תולים ארבעה־חמישה מתים, כדי שיפחדו ולא יבואו. זה עוזר לכמה ימים, אבל הם עלו גם על זה. מבינים שזה דאווין. הם מסתובבים באוויר, כאילו הרגת מישהו מהמשפחה שלהם. עושים קרעעע־קרעעע. אחר כך אוכלים הרבה אבטיחים, כאילו מתנקמים שהזמנתי ציידים. עורב יכול לחיות 20, 25 שנה. ככה שמעתי".

מרחק שעה נסיעה משם, גן שמואל.

שחר הרשקוביץ', מנהל גידולי השדה של הקיבוץ, דור שלישי לחקלאים, ניצב כשרגלו על אבטיח. מאחוריו משקיף שדה כרוב. "באתם בחגיגה, המאני־טיים של המאני־טיים. טירוף. מרגש. אירוע, אירוע", הוא היה באקסטזה כשהגענו. מסביבו דולבים כחולים, טרקטורים, משאיות, פועלים פלסטינים, ערימות מלונים ואבטיחים. אנחנו ממש ביום האחרון לקטיף, האחרונים שמשתחלים לשוק, ונאלצים לשבת מדף ליד אשכוליות, ולאכול השפלות כמו "זה בליינד לא מתוק זה".

העונה תיקתקו פה 240 דונם כפול שמונה טונה לדונם כפול 100 אבטיחים לטונה. שזה בגדול כמעט 200 אלף חתיכות. אבל עכשיו למרגלותיו אבטיח שנותר מחוץ לחגיגה. יש בו חור משולש, ניקור של עורב. הרשקוביץ' מוביל לסיור בין שאר האבטיחים העצובים שנשארו בשדה. אלה שקטנים מדי או סתם תקולים. "העורבים באים בדמדומים, להקות. מנקרים, האבטיחים נרקבים, ואתה מקבל את זה", הוא מצביע על אבטיח מפונצ'ר. ריבה אי־אפשר לעשות ממנו.

מדלגים לתירסים, הרשקוביץ מדבר שם על חזירי הבר, שלפעמים מסתתרים בין הענפים הגבוהים, או שדורסים גם את הגדרות החשמליות כשהם רעבים. "אנחנו באים באור ראשון, ויכולים לראות אותם יוצאים מהחלקות בעשרות. אם שבוע לפני קטיף נכנס לך עדר חזירים, זה נזק. אתה רואה חלקות קירחות, הרס צינורות השקיה, אכילה של פירות בשטח".

ותכף אנשי הרשות, מנהל המחוז רועי שטראוס והפקח בריקנשטיין, יספרו איך מנסים להילחם בכל אלה, כשגם הגדרות לא עוזרות. שומרים, זרקורים מהבהבים, חומר עם תמצית פלפל שמורחים על צנרות ההשקיה כדי שלתנים יהיה חריף, תותח שנותן בומים ומבריח שקנאים ממדגים, רמקול עם נהמות של זאב אפור או של צבוע. "היה חקלאי", בריקנשטיין נזכר, "ששם קולות של אריות שהקליט בספארי".

מלחמת חפירות עם גיריות

לדליה זנד, בת 61, יש עשרה ילדים ועוד 38 נכדים. לפני ככה וככה זמן הסתפחה לחמולה, משפחה של גיריות ודורבנים. הנה, היא מצביעה על פתח צר מתחת לביתה במושב קשת שברמת הגולן, ממש כאן.

בדרך אל זנד, לאורך כבישים חשוכים, נוסעים דקות ארוכות ואף רכב לא עובר, הגולן ישן עם נחירות בשעה כזו - ראינו בצד הדרך כמה שועלים. הארנו עליהם והם ברחו.

אבל עכשיו, כאמור, אנחנו בעניין של חיות אחרות. החיות של זנד. אנחנו בחצר של המשפחה, כמעט עשר בלילה, וזנד מספרת. קצת על עצמה והרבה על הגיריות והדורבנים. היא נולדה בבני דרום. בצבא שירתה פה כמורה חיילת, הכירה את בעלה אלי ונשארה איתו ביישוב, ככה כבר 42 שנה. "עקרונית", היא אומרת, "שמחנו עם הגן חיות שמסתובב פה. אנחנו חיים איתם בשלום. עירבנו פקחים רק כשעשו נזקים".

אני מגשש למה הכוונה בגן חיות. דליה מונה. חמש גיריות, דורבן. לא כולל נחיל דבורים שהתגלה בגינה. או יללות של צבועים ותנים. אה, והסתובבה פה בחוץ גם לוטרה או אולי נוטרייה, כזו עם זנב ארוך. הפקח יעד אבירם, שיושב איתנו, אומר שלא. לא נראה לו, כלומר שזה לוטרה או נוטרייה. בקיצור, בגינה של זנד מסתובב עוד משהו עם זנב ארוך.

מתמקדים בגיריות ובדורבן. "עניין של שנים", זנד מספרת, "ידענו שיש מתחת לבית. בהתחלה פה ושם הם רמסו צמחים. אז מתקנים, מסדרים. הם כירסמו את הירקות, אמרתי בסדר, הם צריכים לאכול משהו. אבל אז אני קמה בבוקר", זנד מצביעה אל "סוזי שחורת העין", סוג של צמח מטפס מאחורינו, ואז אל עץ קינמון ליד ספסל בגינה, "אני שותלת, הם מוציאים. מאבק יומיומי. מלחמה של מי עקשן יותר. ובגינת הירק הדורבנים אוכלים מהגוג'י ברי".

רעשי חפירה, למזלם של הזנדים, לא היו יותר מדי. "סוג הקרקע פה היא יותר געשית, כשחופרים זה עושה פחות רעשים ממקומות אחרים", מסביר הפקח יעד, "תלונה של תושב באזור הכנרת על גיריות, זה חופרים לי מלמטה. מגלגלים לי אבנים מתחת לבית כל הלילה. כאילו השכנה מלמטה דופקת על התקרה עם מטאטא".

יעד היה זה ששם מלכודות אצל הזנדים. זה לא קטע נעים. בזה אחר זה נתפסו כל הגיריות והדורבן. מתברר שחיו יחד, באותה מחילה, בכמות שלא מוצאים כל יום. "הייתה גירית אחת שנתפסה במלכודת ופשוט בכתה. כל הלילה בכתה", זנד מתארת, "כאב לנו הלב. השאר ישנו במלכודת או עשו את עצמם ישנים".

אם לא מספיק עגמומי, יעד שוקע עכשיו במחזות קורעי לב כמו גירית שנתפסה, וכל המשפחה יושבת סביב הכלוב ומחכה. "השאיפה היא ללכוד את כל המשפחה ולהעתיק יחד, כמו שהיה פה", הוא אומר.

"אני בדעה שכל בעל חיים שנברא יש לו תפקיד בעולם, וצריך ללמוד איך לחיות יחד", מסכמת דליה זנד. גישה נהדרת. כזו שבטח תעזור לה להתמודד עם הקאמבק של הגיריות והדורבנים, ואולי גם של ההוא עם הזנב הארוך, הפעם אצל השכנים. "אנחנו שומעים בלילה, ממש מתחת לחלון שלנו", היא מתארת, "הולכים, כנראה מחפשים אוכל, חופרים קצת. נראה לי שזו כמות יותר גדולה מאז".

ניחוח הקומפוסט

עוד מעט חצות.

נפלנו על לילה חשוך למות. או שככה זה בגולן. אין עניינים של זיהומי אור. אפילו חצי הירח, שלפי המדע אמור להיות למעלה, הסתבך עם העננים הלא־נכונים, והועלם.

אז את העולם סביבנו, או לפחות זה שבכניסה לאניעם, יישוב חמש דקות מקצרין, אנחנו רואים עכשיו מבעד לעיגול האור של הפנס רב־העוצמה השייך לפקח יעד. הוא מגשש במרחב החבוי שמולו. ואדי, עמק, אוקיינוס. קשה לדעת מה מולנו.

רגע, אלומת הפנס מחזירה נצנוץ רחוק. זוג עיניים בחושך. בסרטים זה תמיד טיגריס שלא אכל צהריים. זאת פרה, יעד מרגיע. יש לו את הניסיון שלו. "לכל חיה יש את צבע העין וההחזר שלה", הוא מסביר, "ההחזר של פרות כתום. של חתול ירוק. ויש גם את התגובה של החיה. תאיר על תן, יברח. שועל לא יזוז, חתול לא יזוז. אתה מאיר, רואה עיניים שלא מפריע להן".

אל העיניים בחושך מצטרפים קולות. אווווו, אווררר, כאלה. אלה יללות של תנים. כלומר, אולי. "מדי פעם אפשר לשמוע זאב או צבוע", יעד מגלה. הוא, אגב, חולה צבועים. תכף יראה צילומים, אבל עכשיו, מבעד לאור הפנס מתגלה ערוץ ובתוכו תנועה של שני חזירי בר. הולכים בסבבה כזה. "יש פה מכלאה של בקר, וליד ערימות של זבל עופות, מאכל לפרות. הערימות גורמות לחזירים להגיע", יעד מפנה את הפנס שמאלה, ימינה, כדי להראות, ואז מסתובב אל הכניסה לאניעם, ממש מאחורינו. "היישוב סובל מחזירי בר, וזו אחת הסיבות. יש להם אוכל ומים בלי סוף. לפי נביחות הכלבים ביישוב, אתה מבין אם יש בפנים חזירים".

לפני כמה שעות נתקלנו בסיפור דומה אבל אחר, בלולים שמנהל אליוט שרמן בקיבוץ תובל שבגליל העליון. כשהגענו אליוט אמר שהוא לא מריח כלום. איזה ריח, מה ריח. כל העמק סביבו היה חנוק, חזירי בר הסתובבו עם אטב כביסה באף, חולדים נקשו מורס לחילוץ מהמחילות, אבל אליוט כלום.

הוא בן 51, במקור מאנגליה, הגיע כמתנדב בצעירותו, והופ עברו 30 שנה, ואליוט אחראי על שישה דונמים של לולים. עכשיו הם ריקים, מצוחצחים, אבל בקרוב אמורים להתמלא ב־80 אלף אפרוחים בני יום. 40 יום הוא מגדל אותם. תערובת, נסורת, חימום, עד למצב של תרנגול, 2.8 קילו, ואז מעביר לשחיטה. עסק אכזרי. עדיף לא להיקשר לאפרוחים, הוא מסכים.

הוא מסתובב עם ביפר של פעם. "כל עוד יש עוף בלול אתה בכוננות 24 שעות", הוא מסביר, "אם אין חשמל במבנה כזה, תוך חצי שעה 20 אלף עופות מתים. יש גנרטור חימום ומערכת והכל, אבל אתה לא יכול לנסוע לתל־אביב".

לפעמים, גם כשאין תקלות, הם מתים מוקדם מדי. זה קורה לחמישה אחוזים בערך, כלומר כ־4,000 במחזור גידול. את הפגרים הוא מערבב עם רסק יער, ועושה קומפוסט שמוחזק ליד הלולים.

הוא לוקח אותנו לשם. מפה באה הצחנה. הבעיה שחיות הבר, בעיקר התנים, מעריכים את התבשיל של אליוט. "הייתי מגיע, רואה שישה תנים, שבעה, חמישה. בחורף לפעמים יותר", מתאר הפקח שחר שטוי, "וכשאתה נותן להם אנרגיה, הם מתרבים ללא הפסקה".

"ראינו אותם קבוע, גם ביום", ממשיך אליוט, "שולטים על האזור, מרחיקים חיות בר אחרות. לא הבנתי את הפגיעה הסביבתית".

זה נגמר בזה שאליוט סגר לאחרונה בגדר את החלל של הקומפוסט, כלומר את המסעדה של התנים. לפעמים הם באים, בכל זאת הריח, והגעגועים, אח, איזה ידיים היו לשף אליוט, טאץ' בריטי כזה, גורדון רמזי מקפל מפיות באלונית לידו – אבל מקסימום יכולים להסתכל.

דמעות תנים נראה לי קוראים לזה.

לזכר פרץ המתנדב

אפשר להתחיל לסכם.

וכדי לעשות את זה כמו שצריך נחזור רגע אל נקודת ההתחלה, אל סיפור הצבאים והמנגו. רק שבמקום בעלי חיים נדבר על בני אדם, כלומר על אדם אחד.

בין חבורת הפקחים שהתגייסו למבצע היה אחד, פרץ גלעדי. צריך להיות ממש, אבל ממש משוגע, כדי לבוא בהתנדבות בשש בבוקר לנקודה כלשהי ברמת הגולן בשביל לדחוק כמה צבאים מתוך חלקה. לדחוק, לא להעיף. כי אסור שהצבאים ייבהלו. ומתברר שיש בעולם אנשים שחשוב להם שכמה צבאים לא ייבהלו. פרץ היה אחד מהם. קשה היה לפספס אותו. אנשים טובים קולטים ישר. וכמה ימים אחר כך הוא נפל אל מותו בנחל עמוד, כשהתנדב לבוא לסייע בחילוץ משפחה שכנראה סבלה מהתייבשות.

הצוואה של האיש הזה, או זה לפחות המסר שהעביר באחת הפעולות האחרונות של חייו, היה, שנסתדר יחד אנחנו וחיות הבר, תוך שמירה על סוג של גבולות שיאפשרו נשימה לכולם. יש כדור ארץ אחד לכולם. עכשיו צריך לקמבן שזה יעבוד בינינו. ¿

LIOR-BA@yedioth.co.il

ליאור בן עמי