חומר הלימוד בבתי הספר הוא תמיד נייר לקמוס מוצלח לפענוח הערכים והמגמות שמתרחשות בכל סוג של חברה. בדרך כלל מערכת החינוך היא איטית יותר, מסורבלת יותר, ולכן רק אחרי ביסוס משמעותי בשטח, אפשר לראות איך המציאות זולגת אל תוך תוכניות הלימודים. אנחנו חיים בתקופה די מדהימה, שבה מעמדם של מקצועות הרוח הולך ונשחק, ובאותה נשימה – כמה שיותר קבוצות רוצות להיות חלק מאותם המקצועות ממש. למשל, לפני כמה שנים סוף־סוף חילחלה החשיבות של החינוך המגדרי, והאופן שבו תלמידים ותלמידות לומדים על עצמם עבר שינוי. בשנת 2016 מינה שר החינוך דאז, נפתלי בנט, את ועדת ביטון, על מנת שתציע כיצד אפשר להעשיר את תוכניות הלימודים כך שיספרו גם את סיפורם של יהודי ארצות האיסלאם. השינויים הללו הגיעו רק אחרי שבמציאות, בחיים עצמם, משהו סוף־סוף זז. השטח היה צריך להיות חרוש בשביל להצליח לסובב את נושאת המטוסים שנקראת משרד חינוך.

ואם מודל עובד אז למה לא לאמץ אותו לעוד מרחבים? עכשיו, יוצאי ברית־מועצות מבקשים אותו הדבר לעצמם: לספר סיפור שלם. ללמוד על התרבות, המורשת, המסורת והזהות היהודית של יוצאי ברית־המועצות בכל תחומי הדעת; ספרות, היסטוריה, תרבות יהודית ישראלית ואזרחות. גם סלוגן כבר יש, "למד את עמי", על משקל "שלח את עמי", שליווה את אסירי ציון בתקופת מסך הברזל. אז נדרש שחרור, היום – לימוד עומק של אותו חלק בעם שהושתק ונאלם.

הרוח החיה מאחורי היוזמה הזו היא אלקס ריף, פעילה חברתית, משוררת, וגם מנכ"לית "לובי המיליון". זה הלובי הראשון שמקדם זכויות וצרכים של 1.2 מיליון ישראלים דוברי רוסית בקרב מקבלי ההחלטות. אני מכירה את אלקס כמה שנים טובות. האנרגיה שלה מידבקת, השירה שלה הופכת את הבטן, אבל בעיקר, היא לא נחה עד שהדברים קורים. יחד עם חבריה ב"דור 1.5" ו"הבריגדה התרבותית" היא הצליחה לחולל מהפכה באופן שבו יוצאי ברית־המועצות מדברים על עצמם ועל מורשתם. התרבות הייתה הנשק, וגם התרופה. עכשיו אותם צעירים ממש מסתערים על המדיניות. על הפנסיות של הוריהם, שכמעט ולא קיימות. על סוגיות של גיור וחקירות יהדות, וגם על תחום החינוך.

"ההורים שלנו חיו 30 שנה בהישרדות, הם לא היו פנויים לעיסוק בזהות ומורשת", היא אומרת. "בארץ, ברית־המועצות נתפסה כאויב, הם הגיעו בזמן של מלחמת עדות, ממדינות עם שלטון קומוניסטי שמחק את הזהות שלהם כבר שם. אז רק אנחנו, הילדים, התחלנו לחפש שורשים ולהתעקש על ההון התרבותי שלנו. אני הגעתי לזה מתוך חלל מאוד גדול, מחקתי כל זכר של זהות בשביל להשתלב בישראליות. דווקא היום, כשאני גאה במקום שממנו באתי אני מרגישה ישראלית באמת. לא בהצגה".

צילום : ידיעות אחרונות

כשאני שואלת את פרופ' לריסה רמניק, סוציולוגית שחוקרת את דור 1.5, מה חסר בתוכנית הלימודים הנוכחית, היא נאנחת. "מאיפה נתחיל? השואה והגבורה זה האתוס הכי חזק שלנו. בישראל כל ילד יודע מה זה אושוויץ, מה זה גטו ומה זה מחנה השמדה. אבל 2.7 מיליון יהודים נטבחו על אדמת ברית־המועצות באופן אחר לגמרי, הם נורו ביערות ולא נותר מהם זכר. החלק שלהם פשוט לא קיים. זה נקרא 'השואה השקטה'. דור המייסדים של המדינה הגיע בחלקו הגדול מרוסיה, אבל כשהוא נעלם, גם כוחה של התרבות הרוסית בישראל התפוגג. המדינה באופן מכוון לא רצתה למסד את התרבות הרוסית, לתת לה מקום בתוך המיינסטרים. רצו להשאיר אותה בשוליים, וזו הייתה בחירה מודעת.

"לצערי, הנעלם הזה קיים בכל המערכות. גם באקדמיה אין כמעט התעסקות ביהודי מזרח אירופה, באורח החיים שלהם, בזהות היהודית שלהם או במחיקה שהם עברו כיהודים תחת סטאלין. גם שכול ונפגעי פעולות איבה בישראל הם קודש, אבל מתברר שיש מדרג. ילדי הדולפינריום הם ילדים שאיש לא זוכר את שמם. עשרים שנה חלפו, אבל הם לא קיבלו את אותו המעמד ואת אותו יחס כמו שאר הישראלים שנהרגו בפיגועים".

אלקס מסבירה שככל שחוקרים יותר, מגלים איזה עושר נמחק. "אנחנו לא יודעים את התרבות של עצמנו. על אסירי ציון ומסורבי עלייה אפילו אבא שלי לא ידע למרות שהוא אינטלקטואל. אסירי ציון נחשבו לבוגדים במולדת, ולכן לא ידעו בכלל מה הם עשו. כשמדברים עם תלמידים על תרבות יהודית או על גיור, מביאים בספרי הלימוד את 'האח דניאל' שהתנצר, לא את הדילמה שמלווה כל אחד מאיתנו. איך שורדת יהדות כשהדת הוצאה מחוץ לחוק? איך ההורים שלנו שמרו על סממנים יהודיים למרות הכל? קוראים לזה 'תרבות יהודית דקה', והיא מרתקת ומרגשת, אבל לא יודעים עליה דבר".

רק לפני שבוע הסתיים כנס המסורתיות הראשון בירושלים. שלושה ימים מרשימים ועשירים שדיברו על חשיבותו של האתוס המסורתי בשיחה הישראלית. קשה לפספס את קווי הדמיון בין המאבק המזרחי למאבק הברה"מי. "אנחנו לומדים אחד מהשני ועוזרים אחד לשני בתכנון וחשיבה", מספרת אלקס. "חושבים שכולנו נאבקים על אותה ליטרת בשר, אבל יש פה נדיבות כי כל אחד מאיתנו יודע שהוא יכול לבוא במלואו בלי שזה בא אחד על חשבון השני. אני רואה איך רב־תרבותיות היא מתנה. אנחנו בונים פה מודל חדש ואני חושבת על השלבים הבאים. למשל על יוצאי אתיופיה, שעוד נאבקים עבור זכויות הרבה יותר בסיסיות. אני החבאתי מבטא, עץ אשוח וסבתא בשביל להיות ישראלית. הם לא יכולים להתחפש. אני מקווה מאוד שהמאבק שלנו יעורר השראה".

אלקס צודקת. ההנחה שהעצמה של מגוון תרבויות מקטבת ומייצרת שבטיות היא שגויה. להפך. קיטוב והסתגרות שבטית נולדים במרחבים שבהם יש בושה והכחשה. הוספת פרקים חדשים בנרטיב הישראלי היא מתנה לכלל האוכלוסיות, שמהווה קרקע פורה לשיתופי פעולה. בחודש הבא יתקיים כנס גדול במוזיאון העם היהודי "אנו" שיציג לעומק את הבקשה לשינוי בתוכני הלימוד. גם תומכים נמצאו: קרן ג'נסיס, פדרציית סן־פרנסיסקו, קרן נדב ומרכז הרצוג. הם מזהים שזה הדבר הבא, ורוצים להיות חתומים על ההצלחה. בכנס יציגו מומחים ומומחיות את החוסרים בכל תחום דעת, שולחנות עגולים ייפתחו לדיון הציבור, וגם פוליטיקאים הוזמנו: ראש הממשלה בנט, שיזם את ועדת ביטון; שרת החינוך שאשא־ביטון, ועוד. ועדת ביטון הייתה אירוע חשוב, אבל רק התחנה הראשונה. מסקנותיה טרם יושמו, וגם שם יש דרך ארוכה. ובכל זאת, ועדה ציבורית שתעסוק בסיפור מורשתם של יהודי ברית־המועצות היא הצהרה חשובה ומתבקשת. גם שם אפשרי כבר עלה על הפרק: ועידת אידה נודל. נודל, אסירת ציון שהלכה לעולמה לפני כחודש, נשכחה בערוב ימיה ולא זכתה להכרה שלה היא ראויה. ועדה על שמה זו התחלה טובה לתיקון הסיפור המשותף.

יום חמישי / 7.10, 14:00 / כפר הנוער "הכפר הירוק"

שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון יושבת שלובת ידיים על ספסל בכפר הנוער "הכפר הירוק". לצידה שני תלמידים שנראה כאילו הם מחכים לתורם. היא בעקבים, הם בכפכפים ונעלי ספורט. היא בלבוש מחויט, הם במכנסיים קצרים. מעליהם, על הקיר, איור חובבני של אריה ולצידו הציטוט "האמיצים אולי לא יחיו לנצח, אבל הזהירים לא חיים בכלל". ביום שישי העלתה השרה את התמונה לעמוד הטוויטר שלה ובישרה על ביטול הבידודים לתלמידים בערים ירוקות. השילוב בין הבשורה לתמונה העביר את המסר: המדיניות הממשלתית, שלא נוקטת במשנה זהירות, כאן בשביל להישאר. שאשא־ביטון היא הלביאה שתחזיר לילדים מוכי הטראומה את חדוות החיים.

התנועות המאוחדות

בערב שבו ירה יגאל עמיר את הקליעים שקטלו את ראש הממשלה יצחק רבין, פסח האוספטר היה אחד המפגינים בתוך ההמון הנסער. למעשה, הוא השתתף בארגון ההפגנה ההיא. לא רחוק משם, בירושלים, למד בבית המדרש של הישיבה לצעירים הנער יאיר שחל. מי שהפגין נגד אוסלו, יצא מבית המדרש היישר להלוויה.

26 שנים חלפו מאז, והיום האוספטר הוא יו"ר תנועת הנוער העובד והלומד, ושחל מזכ"ל בני עקיבא. החניכים והחניכות של שתי התנועות עוד לא נולדו כשהרצח התרחש. מבחינתם הוא נקודה שחורה אי שם בהיסטוריה. ולמרות זאת, האיבה והטינה בין התנועות נשמרה במשך שנים. למרות היוזמות החברתיות שפרחו אחרי האסון, הקרע שנקרע אז נותר כפי שהוא. החשדנות לא שכחה. גם לא העלבון.

איך משמרים זיכרון כשנושאי הזיכרון לא חוו אותו בעצמם? בכיכר רבין, בערב הזיכרון הממלכתי, נותנות תנועות הנוער תשובה מסוג מסוים. נערים ונערות בשיחה ערה, נדירה, סביב שולחנות עגולים. הם דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, וגם סתם סקרנים, שמוכנים לפנות ערב מחייהם ולנסות לדבר על הפצעים הפתוחים שעוד נותרו לנו. המסורת הזו, שנולדה לפני שנים ספורות, היא מהפכנית בעיקר בגלל שהיא עושה את הדבר המתבקש: מתעקשת על הדיאלוג. השנה מעגלי השיחה הם סביב קדושת החיים. אסון מירון, הקורונה, האלימות במגזר הערבי או כלפי נשים – הם כולם טריגרים כאובים לדיון.

"אם לפני כמה שנים היו אומרים לי שנשתף פעולה עם בני עקיבא הייתי צוחק. הם היו מוקצה", מודה פסח. "והאמת היא שגם כשהתחלנו לגשש אחרי דרך משותפת חטפנו המון אש, מכל הכיוונים", אומר שחל. למעשה, אותן מפלגות שיושבות היום בקואליציה זו לצד זו הן אלו שלא יכלו לשאת את הרעיון שיום הזיכרון הממלכתי בכיכר רבין יהיה יום של שיתוף פעולה מלא בין תנועות כל כך שונות. אבל מובילי התנועות הם אלו שהתעקשו, דווקא כי הם היו אז נוער הנרות או מאוכזבי אוסלו.

ברירת המחדל אל מול אירועים כאלו היא הציניות. הרי רק בגיל נעורים אפשר להאמין שבדיבורים נשנה את העולם. אבל אולי עוד נותרו מרחבים שבהם כוונות טובות נספרות ולמילים יש כוח. כמו מים על אבן. סיזיפיות, אבל עושות את העבודה. עיצוב הזיכרון באופן שיהיה רלוונטי לכל דור ודור הוא מומחיות שליהודים יש בה ניסיון לא רע. בנינו קריירה על היכולת שלנו לספר את העבר באופן רלוונטי. הקריאה הזו, הפשוטה, שיש עם מי לדבר גם כשיש תהום רבה, היא הזמנה לנחמה.