מהאשפוז השני בבית החולים "מעלה הכרמל" יצאה ליטל־יעל מלניק בת ה־17 שונה. "היא הייתה נגדנו. מורדת. לא הייתה מקשיבה לכלום. הייתה הולכת וכשסבא שואל לאן, היא עונה: 'מה אכפת לך' – ונעלמת", מתארת אחותה הגדולה רות, מדברת מהר ובשקט, מתקשה להכיל את הכאב. "באפריל, חודש אחרי שהשתחררה מבית החולים, היא לא חזרה הביתה בלילה. אחרי שלא ידענו איפה היא, סבתא הזמינה משטרה והיא חזרה רק למחרת. שאלתי אותה: 'איפה היית, לאן את הולכת, עם מי את נמצאת?' ואז היא פלטה את השם שלו ואת הגיל".
השם הוא אדוארד קצ'ורה והגיל 49, אח בבית החולים הפסיכיאטרי שבו הייתה מאושפזת. השבוע האריך בית המשפט את מעצרו כחשוד ברצח הנערה ביום שבת שעבר. "ככל שהחקירה מתקדמת מתגלים ממצאים מחרידים על אופן ביצוע העבירות והתנהלותו כלפי המנוחה", אמר נציג המשטרה בדיון, והשופט התיר לפרסם את שמו בניסיון לעודד מתלוננות נוספות לפנות לרשויות.
"הייתי מזועזעת כשהיא סיפרה לי עליו", נזכרת האחות. "זה לא משהו שקל לך לשמוע. לפני זה היא יצאה רק עם ילדים בגילה, בשכבה שלה. אפילו לא עם בחורים בני 20 או 30. אמרתי לה שזה לא מתאים. היא הייתה מאוד נסערת. אמרה שהוא עוזר לה. עוד לפני שידעתי עליו שמתי לב שהיא שעות עם מישהו בטלפון, מדברת בלחש בבית, ברוסית. הם תמיד דיברו ביניהם רוסית. אחר כך הבנו שככה הוא היה יוצר קשר עם הבנות. מתקרב אליהן באמצעות המילים ותשומת הלב. אחותי הייתה חוליה חלשה והוא בחר לנצל את זה, במלוא מובן המילה.
"באותו הערב לא רציתי לתת לה לצאת מהבית. שאלתי לאן היא הולכת, והיא בתגובה נתנה את מספר הטלפון שלו, כדי שאוכל להיות איתו בקשר ואראה שהוא דווקא בסדר. כשניסיתי, כבר למחרת, המספר היה מנותק. הוא החליף את הטלפון. ניסיתי לחפש אותו בגוגל ולא מצאתי. את הילדים שלו דווקא מצאתי אחרי האסון, אבל כשפורסם שמו הם החליפו את שם המשפחה שלהם. אפשר להבין".
בעקבות הגילוי על "בן זוגה" של ליטל־יעל החליטה הסבתא לודמילה לעשות מעשה והוציאה נגד קצ'ורה צו הרחקה שניתן ב־20 במאי, והוא עדיין בתוקף עד 19 בנובמבר. "הצו הזה הגיע עוד באותו יום לבית שלו, למשטרה ולכל מקום שהיה צריך להגיע אליו", זועמת האחות, "ולכן אני כועסת. על כולם. אני כועסת על הרווחה, על המשטרה, על השופט ועל בית החולים.
"לכולם יש יד במותה. זו ילדה שהייתה צריכה עזרה ולא קיבלה אותה. השופט נתן רק את הצו. ברגע שהוא שומע על קשר של ילדה בת 17 עם גבר בן 50, צריך לחקור את העניין. במיוחד שהבן אדם לא הגיע לדיון. הצו גם לא עזר במיוחד. היה יום אחד שליטל לא הגיעה הביתה וסבתא שוב הזמינה משטרה. היא דחפה לשוטרים את הצו בפרצוף, וממש התחננה שיעשו משהו. 'תביאי לנו הוכחה שהם נפגשים', זה מה שאמרו לנו. הרבה פעמים אמרתי לסבתא תשחררי, תרימי ידיים. אם טוב לה ואם הוא עוזר לה, תשחררי. ואני שמחה שהיא לא הקשיבה לי".
מרדנית ושמחה
היא נולדה בבלגיה, בשם ראשון ליטל – כי אבא שלה, ואדים, אהב את השם הזה – ושם שני יעל, כי סבתא לודמילה, אמא של ואדים, אהבה. עד לא מזמן קראו לה ליטל, בשנה האחרונה ביקשה שיקראו לה יעל ובין החברות הקרובות רץ כבדיחה השם "שולמית", שנולד במהלך משחק. כמו הרבה מבנות גילה הדעות שלה השתנו מדי יום. פעם רצתה להיות פסיכולוגית, פעם אחרת מקעקעת. פעם צבעה את השיער לירוק, ואחר כך החליפה בין אדום, כחול ושחור.
היא אהבה לקחת לבית הספר כריך עם נוטלה, ולזלול עוגת תפוזים תוצרת בית. אבל ביום שני האחרון, באופן כל כך בלתי נתפס לגילה, התקבצו בבית הקברות המקומי בני משפחתה הקטנה ותלמידי שכבת י"ב בתיכון עתידים באור־עקיבא, מלווים במחנכת שלהם, והאזינו בדממה לשלמה, המורה לתושב"ע שליטל־יעל כל־כך אהבה, מקריא קדיש על תלולית קברה הטרי. אי־אפשר היה להתחמק מהמחשבה שבדיוק לבור כזה הכניס אותה הרוצח. ייתכן שהיא הייתה עדיין בחיים, ככל הנראה מעורפלת חושים, עד שמתה מחנק, זרועותיה מבצבצות מהבור.
"אני לא מצליחה להבין שזהו", אומרת רות כמה שעות לאחר האזכרה, כשבכי מתפרץ ממנה מדי פעם. "לא מצליחה להבין שאחותי הקטנה נמצאת שם, מתחת לאדמה. אני כל הזמן חושבת על השעות האחרונות שלה, מה היא אמרה, מה היא חשבה ומה בעצם קרה כשהתקשרנו אליה ולא השגנו אותה".
שתי האחיות ששנה אחת בלבד מפרידה ביניהן ומעכשיו – נצח, נולדו למציאות לא פשוטה. אביהן, ואדים, עלה לארץ מאוקראינה עם הוריו לודמילה, כלכלנית במקצועה, ובוגדן, שוער בליגה הראשונה באוקראינה. בתחילת שנות האלפיים נסעה המשפחה לביקור באנטוורפן שבבלגיה, שם פגש את מרינה. הם התאהבו, נישאו ונולדו שתי הבנות. אלא שהיחסים התערערו וכאשר רות וליטל־יעל היו בנות שלוש ושנתיים, החליטו ההורים להיפרד ולשלוח אותן למסגרת יציבה יותר – לסבא וסבתא מצד האבא באור־עקיבא.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי הביתה", משחזרת רות. "סבא וסבתא הראו לנו חדר שהיה צבוע בוורוד, עם מנורת חיפושית, ואמרו: 'זה החדר שלכן'" ("מה חדר", מעירה לודמילה בחיוך קטן, "סוויטה הייתה להן"). היא מודעת לעובדה שבישראל מסגרת כזו נחשבת לחריגה, אבל מסבירה שכך חיו אחותה והיא מאז שהן זוכרות את עצמן. "היינו ממש קטנות, זה לא אמצע החיים שצריך להתרגל למציאות אחרת", אומרת רות בלי שמץ של רחמים עצמיים. "גדלנו לזה שסבא וסבתא הם אמא ואבא שלנו. כל מי שמקיף אותי עד היום זה ילדים שאיתי מגיל קטן ומכירים את הסיפור שלי".
לדבריה, היא ואחותה לא דיברו עם אמן מאז הפרידה, ולא התגעגעו. עם האב שמרו על קשר מסוים. בפעם האחרונה ראו אותו כשביקר בארץ כשהן היו בנות עשר ותשע. כשנודע על האסון האם רצתה לבוא להלוויה, אבל לא הורשתה להיכנס בגלל הקורונה, ועכשיו מסתמן שלא תבוא כלל.
רות בכל אופן לא רצתה לדבר השבוע איתה או עליה. בזיכרונה חקוקה ילדות רגילה, מאושרת, שכללה הרבה חוגים. רות ניגנה ועודנה מנגנת בפסנתר, שתיהן נשלחו לבלט, פיסול ואמנות, אבל רק ליטל־יעל המשיכה והצטיינה בציור. "היה לה כישרון מדהים בציור", מעידה סבתה, "היא אהבה לשבת שעות לצייר ולצבוע, אהבה מאוד את ההתעסקות עם הרישום המדויק".
"היינו נוסעים לאילת, לחופשות, טיולים", מפרטת רות. "סבא וסבתא נתנו לנו מעל ומעבר. כמו כל אחיות היו לנו את הריבים על בגדים ונעליים. היא הייתה זו שלוקחת לי. אני ילדה של בית, היא הייתה מרדנית, אהבה להסתובב. היינו הולכות מלא לים, מדברות. היא אהבה את הסדרה 'חברים' וחרשה על הנטפליקס. היו הרבה פעמים שהיא הייתה בוגרת ממני. למדתי ממנה המון. אהבתי את זה שהיא לא דופקת חשבון לאף אחד, שהייתה מצחיקה ומדחיקה את הכל. היו הרבה תקופות שלימודים דיברו אליה ופתאום לא. סבתא תמיד הייתה דואגת לה, מגוננת עליה".
בוגדן ולודמילה הם היום אנשים מבוגרים, כבר בני 75 ו־70 בהתאמה, וגם הילדות הפכו לנערות, אך הדאגה להן לא ירדה במילימטר. "סבא, שעבד 15 שנה במחוז בינוי במשטרה ולאחר מכן בתחזוקה בבתי אבות, היה מכין לנו כריכים כל בוקר", משחזרת רות. "הוא היה מסיע אותנו לבית הספר, גם כשכבר היינו גדולות והייתה הסעה".
בסוף שנת הלימודים הקודמת סיימה רות את תיכון "עתידים" במגמת תקשורת ומדעי החברה. לפני שנה אפילו התנסתה קצת בדוגמנות, כשהופיעה בטלוויזיה לצד הקומיקאית הדר לוי, בפרסומת לחברת בי־גוד, שבה היא עובדת כמוכרת בחנות, עד שתתגייס בעוד חודשיים. בשל הנסיבות לא ברור לאיזה חיל, אבל כבר ידוע שתיחשב חיילת בודדה ותקבל תנאי שירות מיוחדים.
במקומות לא טובים
ליטל־יעל התחילה את התיכון במגמה הביולוגית, ואחר כך עברה גם היא למדעי החברה. לימודים לא היו ממש בראש מעייניה. אם מנסים לאתר את תחילת השבר הרי שבמשפחה מסמנים על הלוח את מארס 2020, פרוץ הקורונה. "כיתה י' היא סיימה בסדר", משחזרת רות, "את י"א כבר לא התחילה כמו שצריך. היא לא הייתה מתעוררת לזום, הסתובבה עם חברים מהשכונה שגררו אותה למקומות לא טובים".
הסבים והאחות צפו בבת הצעירה הולכת ומידרדרת, מבלי שיהיו להם כלים אמיתיים לעזור לה. בעקבות אירוע חריג הוחלט בתחילת החורף בשנה שעברה לאשפזה במחלקת ילדים ונוער במוסד הפסיכיאטרי "מעלה הכרמל" שבטירת־כרמל. המשפחה ממעטת לדבר על פרטי המקרה ורות מסכימה להגיד ש"היא הייתה במשבר, והוחלט שתאושפז. ליטל־יעל לא חששה להיכנס לבית החולים וגם אנחנו לא. אף אחד מאותם אנשים שהמליצו על זה לא ידע שזה מקום מסוכן".
כל השהות של ליטל־יעל בבית החולים הפסיכיאטרי הסתכמה בשלושה חודשים. בפעם הראשונה אושפזה לחודש ושוחררה הביתה. "מהאשפוז הראשון שלה אני לא זוכרת הרבה", אומרת רות. "סבא וסבתא נסעו אליה פעם בשבוע. לי, בגלל שאני קטינה, אסור היה לבקר, אבל כשהם חזרו הם אמרו שהיא נראית שמחה. בכל פעם שהם נסעו הייתי מכינה לה עוגת שמרים שאהבה, ובין לבין היינו מדברות בטלפון של המחלקה. סבתא הייתה קונה לה טלכרטים כי לקחו לה את הסלולרי, כמו לכולם. היו לנו שיחות של 'מה קורה ומה שלומך'. היא סיפרה שילדה גנבה לה את כל הגרביים, שהן רואות סרטים ושלא נותנים לה לראות טלוויזיה. למרות התלונות הרגשתי שהיא שמחה ושאלתי: 'למה את לא באה הביתה? בואי'".
אבל עם החזרה הביתה, חזרו גם הבעיות. ליטל־יעל לא הצליחה להתאקלם מחדש בביתה ואושפזה בשנית, מינואר עד מארס. אז, כך חושדים בני משפחתה, הכירה את קצ'ורה, החשוד כעת ברציחתה.
אחרי האשפוז השני היה ברור שליטל־יעל זקוקה למסגרת הדוקה יותר. "בית הספר פחות התאים לה", אומרת רות. "רצינו שהיא תלך לפנימייה ושתהיה לה מסגרת, וגם להרחיק אותה ממנו. כי לנו היא לא רצתה להקשיב".
אחרי בחינה של כמה פנימיות, הוחלט שאת שנת הלימודים הנוכחית תתחיל בכרמיה, פנימייה ליד אשקלון, לשם הגיעה מיד לאחר החגים. "בלילה לפני היא התארגנה בשקט שלה, סידרה בגדים ונעליים. סבתא דיברה איתה. השיחה האחרונה בינינו הייתה באותו הערב. זו לא הייתה שיחת פרידה. רק חיבוק ונשיקה ובדיעבד, חבל שלא היה יותר ארוך".
שלושה ימים אחר כך החל הסיוט. "בשישי היא דיברה עם סבתא שהיא בדרך הביתה ויוצאת לכיוון תל־אביב. סבתא עשתה לה סינבון, שבלולי קינמון שהיא כל כך אהבה. פתאום ב־־11:40 היא שולחת לסבתא הודעה: 'יש לי עצירה קטנה, אני מגיעה. אוהבת אותך'. ואז מתקשרים מהפנימייה וכשהם מבינים שהיא לא הגיעה הביתה, הם אומרים לנו: 'אם היא לא מגיעה עד שעה כזו וכזו תתקשרו למשטרה'.
"בינתיים אנחנו מנסים לחייג אליה והיא לא עונה, הטלפון סגור. אבל זה היה שגרתי אצלה, כי היא הייתה נעלמת. כשנהיה יותר מדי לחץ בבית, אמרתי לסבתא שאני הולכת לחבר שלי, עידו. בכל פעם שליטל־יעל לא חזרה הביתה, תמיד היה לי חשש שהאיש הזה יעשה לה משהו. אז לעצמי אני אומרת: 'תירגעי, היא תחזור עוד מעט'. בתשע בערב סבתא התקשרה למשטרה. בשעה הזו היא עדיין הייתה בחיים".
לפי החשד, קצ'ורה הגיע עם ליטל־יעל לאזור החי־כיף בקריית מוצקין בשעה ארבע לפנות בוקר. "בשבת בסביבות חמש אחרי הצהריים קפצה לי התראה מאתר חמ"ל ואני מזהה שזה הסיפור שלנו, רק בלי שם. היה כתוב 'ילדה בת 17 נמצאה קבורה חלקית במוצקין, סבתא שלה התקשרה למשטרה ערב לפני להגיד שהיא נעדרת'. ישר חיברתי. התחלתי לרעוד ומיד ביקשתי מעידו שייקח אותי הביתה.
"שלחתי לסבתא הודעה אם היא הגיעה והיא ענתה שלא. ואז אני מגיעה הביתה, הדלת סגורה, ואני יורדת למטה ושואלת: איפה סבתא שלי, ואיפה אחותי? ואז אישרו לי שזו היא, ושלקחו את סבתא לזהות את הגופה. ואני עומדת שם, מזהה את סבתא יורדת מרכב, כולה בוכה והבנתי שזה זה. הרגשתי חור בלב. אני עדיין מרגישה את זה. לא מעכלת שאני מדברת על אחותי. מרגישה כאילו אני מדברת על מישהי אחרת".
תמונות על הפסנתר
אור־עקיבא מקום קטן. עם היוודע האסון התגייסו כולם לסייע, והקימו סוכת אבלים עבור המנחמים בבניין ברחוב שז"ר. השכנים הביאו מקרר ופינת קפה שעדיין קיימים על אף שהשבעה הסתיימה. הסביבה קשוחה, בתי רכבת שמחכים לפרויקט פינוי־בינוי והרבה בטון חשוף.
בבית הספר עשו השבוע פינת הנצחה לליטל־יעל. שולחן עם מפה כחולה ושלט גדול: "נזכור אותך תמיד" ותמונה שלה מחייכת. גם בבית יש פינת הנצחה. על הפסנתר ניצבות תמונות, ביניהן צילום מתוק של שתי האחיות בנות חמש וארבע, עם פוני ושיער חלק, תמונות שיש כמותן לכל ילדה באלבום. על המקרר מגנטים ממסיבות משפחתיות, וגם מבת המצווה שחגגה ליטל־יעל במסגרת לימודית שכונתית. ניגוד מוחלט למוות האלים שחוותה.
לשבעה, מספרת רות, הגיעו חברים מכל התקופות, כולל כאלו שהיו איתה בצופים וחניכות שלה מהמש"צים – מדריכים צעירים לשכבות צעירות מהם. "עכשיו", מספרת רות בהתרגשות, "רוצים לקרוא לחדר המש"צים בבית הספר על שמה, ולהקדיש לה מסע לים. אני שמחה שנותנים לה את הכבוד הראוי לה. אחותי הייתה ילדה נורמטיבית, מלאת שמחת חיים שחוותה רגע של משבר שמישהו ניצל. היא אהבה את בני גילה, ומעולם לא חיפשה 'דמות אבא'".
ביחידה המרכזית של מחוז חוף חוקרים עכשיו את אחד מתיקי הרצח המזעזעים שאירעו באזור בשנים באחרונות. "החשד הסביר ביחס לחשוד מתחזק עם התקדמות החקירה", אומרים גורמים במשטרה, "ועולה שהחשוד ביצע את המיוחס לו לכאורה בצורה קרת רוח ומניפולטיבית". קצ'ורה חשוד ברצח, בעילה אסורה בהסכמה של קטין בין 16־18 תוך ניצול יחסי תלות והשגחה, שיבוש הליכי חקירה והפרת צו שנועד להגן על אדם. "צו ההרחקה ניתן בהליך אזרחי שהמשטרה אינה צד לו למעט מסירתו לחשוד", נאמר בתגובה הרשמית לטענותיה של רות. "באירוע ההיעדרות שדווח אותרה המנוחה בבית חברתה, על כן לא עלה כל חשד להפרת הוראה חוקית".
בוריס שרמן, פרקליטו של קצ'ורה מטעם הסניגוריה הציבורית, מסר בתגובה לחשדות: "מרשי מכחיש שגרם למותה. הוא מסר גרסה מפורטת לאירועים, ואנו מקווים שהמשטרה תבדוק בצורה הוגנת את הראיות ותוכיח את חפותו".
הזיכרון המשפחתי השמח האחרון אירע לפני חודשיים, כשרות חגגה יום הולדת 18. "היא בירכה אותי, איחלה לי המשך הנאה בחיים, לכייף, להיות ביחד תמיד וחברות טובה. אמרה שהיא מעריצה שאני עומדת על שלי ושאם אני רוצה משהו, אני משיגה ושיש בי חוכמת חיים. איחלה לעצמה שתעבור כבר את התקופה הקשה והודתה לי על התמיכה כאחותה הגדולה שתמיד הייתה לצידה. וכשהיא סיימה היא בכתה, וגם אני. התחבקנו חזק וזה היה רגע מרגש. נזכרתי בזה בלילה שבו כתבתי את ההספד. רציתי לשים לה את ההספד על הקבר, אבל בסוף הקראתי קצת ולא הצלחתי הכל. מישהי מחברה קדישא השלימה אותו".
"קטנה שלי, אחותי הקטנה", כתבה רות לאחותה. "...מלאת שמחת חיים, לא דופקת חשבון לאף אחד, תמיד עשית הכל בלי לחשוב 'מה יגידו'. תמיד אזכור את הייחודיות הזו וזה החותם שלך. אני כל כך גאה בך על זה.
"לו היית מקשיבה לנו ומאמינה לנו שאנחנו רוצים רק בטובתך. רצינו להגן עלייך מהאכזריות ומהרוע שקיים בעולם הזה. את לא מבינה כמה אני רוצה לחבק אותך עכשיו, כמה אני רוצה להיות בין הזרועות שלך ושהחיבוק לא ייגמר לעולם… אני מחכה שתיכנסי בדלת, שתשמעי את השירים שלך שהיו מתנגנים בלופ, שאני אשמע את הצחוק המתגלגל והמשוגע שלך מהסלון כי ראית איזה משהו מצחיק בטלוויזיה, שתיקחי מזלג ותאכלי מהסיר כדי לעצבן אותי. אני רק רוצה שתחזרי. את פרח קטן, יפה שלי, שמישהו קטף ואני מבטיחה שאני לא אפסיק להילחם בשביל שהצדק ייעשה בשבילך".
קצ'ורה כיסה את פניו בבית המשפט. את ראית אותו מתישהו?
"עד היום אני לא יודעת איך הוא נראה, ולא יודעת אם אני בכלל מסוגלת לראות את הפרצוף שלו. אני רוצה שהוא ימות, אבל אין עונש כזה בישראל. לכן המטרה שלי עכשיו שהוא יירקב בכלא. אני לא יודעת אם אהיה בדיונים במשפט, אבל כן אהיה עם סבתא ואתמוך בה לאורך כל הדרך".
