לוחמות בחלוק לבן

בר לפני עשור יצאו המתמחים למאבק על תנאי העסקתם, כבר לפני עשור נשמעו אותן הטענות – על הסכנה בשעות ערות מרובות, על המחיר הלא־הגיוני שמשלמים הרופאים בגופם ובנפשם. המחאה אז לא הצליחה, וכעת חזרה לגל נוסף. מה השתנה? בעיקר הפנים בחזית המאבק. לא מתמחים – אלא מתמחות. תראו אותן מתראיינות, נואמות, מפגינות ומתעקשות. ככה זה כש־50% מהרופאים החדשים מדי שנה הן רופאות. המקצוע השתנה.

בראשם של המתמחים והמתמחות עומדת ד"ר ריי ביטון, ראש ארגון "מרשם". עם תינוקת בת חודשיים על הידיים, ובאמצע חופשת לידה, היא החליטה שהיא הולכת על כל הקופה. זה כמובן הוציא מיד את כל המקטרגים מהחורים, ובעיקר את הרופאים המומחים. ביטון היא אישה שלא עוברת בגרון לדור הקודם של הרופאים. בשונה מחלקם הגדול, היא לא קיבלה את תקן הד"ר בירושה, היא לא בת של רופא ולא נכדה של רופאה, אלא צמחה מלמטה, בעשר אצבעות. בשונה מהמסלול הסלול של מי שגדלו במקומות הנכונים, אצל ביטון ההצלחה היא פרי של התעקשות ומאבק. היא שיפרה בגרויות שוב ושוב, לא היססה לצאת כנגד צה"ל על ציון הקב"א המביש שקיבלה, ניגשה שוב ושוב לפסיכומטרי והחליטה לבסוף ללמוד רפואה בהונגריה. בולדוזרית. את כל האיכויות הללו היא מביאה גם למאבק הנוכחי. את האמונה השלמה שהמציאות היא לא גזירת גורל, ושניתן לנצח גם מערכות חזקות וותיקות.

התנופה של נשים במקצוע הרפואה הפכה את המקצוע ל"צווארון ורוד" ויש לכך השלכות: כשגיל הפריון הוא בדיוק בשנות ההתמחות, רופאות משלמות מחירים כבדים פי כמה. תורנות של 26 שעות בהיריון היא כבר בגדר התעללות, תורנות של 26 שעות פעמיים בשבוע כשיש בבית תינוק יונק היא עוול. והרופאות האלו, הפייטריות, בסך הכל לא מוכנות לוותר. לא עבור עצמן, ולא עבור חבריהם הגברים, שעד היום נאלצו לשאת עם גבם את אתוס הרופא המסור שחייו האישיים ומשפחתו לנצח יהיו במקום הרביעי או החמישי. ומאחורי כל רופא כזה עמדה אישה בבית, שאירגנה וסידרה וטיפלה וויתרה על קריירה. מודל "הרופא הטוב" הוא למעשה כלי ריק. מצג שווא שאיפשר למדינה לחסוך על גבם של הרופאים ושל החולים.

זה בדיוק מה שמוציא מהכלים את הרופאים הבכירים, שמתדרכים נגד ביטון בעילום שם. המתקפה השוביניסטית שלהם, שמציגה את ביטון כחוליה החלשה, כאישה לא רצינית שמזריקה בוטוקס, מיועדת לאוזניים שוביניסטיות. ביטון היא ייצוג של העולם החדש, עולם שבו המושג "הרופא הטוב" מוטען במשמעות אחרת. לא רופא שהופך את בית החולים לקודש, ושמתמסר לאתוס צבאי של פז"ם וותק, אלא רופאים ורופאות שהם בני אדם, עם בית ומשפחה ואחריות. ומתוך המקום הזה הם מבקשים תנאים הוגנים יותר – שייטיבו גם איתם וגם עם החולים.

שוק התעסוקה משתנה. דברים שהיו בעבר גזירת גורל מתחלפים. כמו כל נורמה חברתית קלוקלת, הגיע הזמן לשים סימני שאלה על הרגלים רעים גם בעולם העבודה. השינוי הזה קורם עור וגידים בין היתר בזכות האוכלוסיות הנוספות שנכנסות למעגלי ההשפעה ומשמיעות את קולם. ריי ביטון וחברותיה בסך הכל לא מוכנות לקבל את העיוות ולפיו הגיוני לעבוד 26 שעות ברצף. והן מבינות שהבקשה שלהן היא בסיסית והגיונית, לכן הן לא יתייאשו. הטלת הדופי במניעים ובכוונות שלהן בעיקר מעידה עד כמה הן צודקות. אין לנו יכולת לשנות את גוורדיית הרופאים מהעולם הישן, אבל כציבור ראוי שנשים לב מתי נאבקים במאבק לגיטימי בכלים לא לגיטימיים. אם ביטון וחברותיה יצליחו, זו תהיה הצלחה כפולה: גם למען רפואה טובה יותר ותנאי העסקה הוגנים יותר, וגם למען הצלחה חברתית – שמוקיעה ביקורת לא עניינית.