אז מה שלומך

אז מה שלומך?

תמיד כששואלים "מה שלומך" אני תוהה מה הכוונה הנסתרת, והאם שלומי באמת מעניין מישהו, או שהדרך הנימוסית בין בני האדם מחייבת אותנו לשאול. כאילו ברור שאני יכולה פשוט לענות "בסדר" ולאפשר לשנינו להמשיך בחיים, לא ככה? אבל אולי לי זה לא ככה. אולי כששואלים אותי מה שלומי אני מרגישה שזו שאלה ממש מורכבת, ואני אף פעם לא יודעת איך לענות, כי אני חושבת שאני אמורה להביא תשובה מפוצצת או לפחות מעניינת או מפתיעה.

פעם שמעתי את השחקנית אסי לוי עונה לשאלה הזאת: "הרוב טוב והרוב קובע", וזה מצא חן בעיניי. ככה הייתי עונה שנים עד שנמאס לי. כי מה שלומנו בעצם? לפעמים מדהים, לפעמים באמת יש ימים שהם חבל על הזמן וכיפיים, ולפעמים יש ימים שאני בפחד כל כך גדול שאני מפחדת ללכת לישון כי אני יכולה להישבע שאני שומעת את הלב שלי מתפקע.

שלומי טוב, באמת. יחסית. שלומי נע לו ונד ואני בין רגעי אושר צרופים לפחד אימים, לפעמים באותו יום. לפעמים אני יכולה לחשוב מחשבות שבכלל לא קשורות לחיים שלי ולדון בתסריטים היפותטיים שבועות. לפעמים אני כל כך נבוכה מהמחשבות האלה, שאני לא מוצאת את המילים לספר עליהן. מרגישה שאני פשוט אשעמם את מי שעומד מולי או אייגע אותו באיזו אנקדוטה מטומטמת, שיכולה להיות חסרת ביסוס לחלוטין, אבל אצלי זה חי וקיים ונמצא ונוכח כמו השמש והרוח והחושך והלילה.

ביום שבת נסענו כל המשפחה ואני נהגתי. זה כמעט אף פעם לא קורה. אני נוהגת רק כשאני לבד. עם הילדים אני מפחדת לנהוג. כולם ישנו באוטו ואני נהגתי, ושמחתי שהיו פקקים כי חשבתי שככה הסיכון לתאונה פוחת. וכשאני איתם בגינה אני ממש בחרדה. רואה אמהות עם שלושה וארבעה ילדים וגם חבר, ובליבי אני מקנאה וכועסת על עצמי שאני לא רגועה בסיטואציה. גם בלילה, כשהם ישנים, אני בודקת אותם מאתיים פעם.

אז מה שלומי? אני רוצה להגיד סבבה ומרגישה שזו תשובה לגיטימית, אבל בלב אני מרגישה שזה שקר גס. הרי אני הכי לא סבבה בעולם. אני אולי ההפך מסבבה, אם לסבבה הייתה מילה הופכית. אני קלילה וזורמת אבל מרגישה שהקלילות והזרימה מורכבת מחוטי ברזל, ואני שומעת את החריקות.

למה אני לא מצליחה להגיד פשוט סבבה ולזרום כמו בן־אדם רגיל ששואלים אותו "מה שלומך". בכל פעם שאני אומרת "טוב", אני מרגישה כמו צל כזה על הכתף שלי. כאילו סתם טוב זה לא מספיק. את צריכה להיות גם בתקופה טובה וגם לזרום וגם סבבה. למרות שאני באמת סבבה. אז למה כל המיינד־גיים הזה בראש שלי? זה החורף? זה הגיל? זו הקורונה? בלילה היו לי ממש כאבים בחזה. "זה סתם לחץ", אבל לחץ ממה? ואז הכתבה הזאת על האנשים שחיים בתאילנד על אי. כן, וואו. כן? לא יודעת. פעם שעברה שהייתי בתאילנד הייתי בחצי התקף חרדה וחצי אובר־דוז של מנגו סטיקי רייס. אולי מיינדפולנס? או שפשוט אקנה משהו. זה תמיד משחרר. זארה או משהו.

אז מה שלומי? סבבה האמת, הכל טוב, יחסית.