האגודה למען הלא־חייל

מרכבה סימן 2, הטנק ששירת בצה"ל 39 שנה, סיים באחרונה את חייו בשירות צה"ל. למדתי על כך מכתבה מלאת כבוד וגעגוע מאת ליאור אוחנה, שפורסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות". ראיתי לא מזמן חלק מהטנקים, חונים בקצה בסיס פלוגות, מחכים לגריטה. זה גורלם של טנקים שעבר זמנם: פעם היו מזמינים את חיים חפר לכתוב עליהם שיר מהדהד ואת אריק לביא לשיר אותו בכל הרגש. היום מסתפקים בכתבה בעיתון.

האלוף בדימוס עמוס חורב, אחד האלופים הבולטים מדור הזהב של קצונת צה"ל, נשיא הטכניון בעבר, פירסם בשנה שעברה ספר אוטוביוגרפי, תחת השם "זה מה שהיה" (הוצאת כרמל). למדתי מהספר לא מעט. חורב מספר בו, בין השאר, על המאבק שניטש בינו לבין האלוף ישראל טל המנוח, אבי פרויקט המרכבה. חורב סבר שהטנק לא נבנה נכון וחשוף מדי לאש. טענותיו נהדפו: טל היה עקשן גדול.

אף אחד לא שואל, על כל פנים לא בפומבי, האם ההחלטה ללכת על ייצור עצמי של טנקים הצדיקה את עצמה לאורך השנים. חשוב יותר, האם יש הצדקה היום להמשך ייצורו ופיתוחו של טנק מרכבה סימן 4, שמשמש את חטיבות השריון מזה 17 שנה. ב־1987 החליטה ממשלת שמיר לבטל את פרויקט הלביא, המטוס העתידי של חיל האוויר, ולרכוש במקומו אף־16 מאמריקה. ההחלטה התקבלה באיחור, לאחר מאבק מר ויקר. יצחק רבין, כשר הביטחון בממשלת האחדות, נחשב למי שנושא בעיקר האחריות. ביטול הלביא היה מהגורמים שהעבירו את עובדי התעשייה האווירית ומשפחותיהם, ציבור גדול ומשפיע, ממפלגת העבודה לליכוד.

ההחלטה קיבעה את התפיסה שאסור לתעשיית הנשק הישראלית לייצר פלטפורמות: הייצור בארץ יקר והיצוא קשה עד בלתי אפשרי. מוטב לה, לישראל, לפתח ולייצר מערכות שמשביחות פלטפורמות קיימות. הן טובות לצה"ל ונוחות ליצוא. משום מה, ההחלטה דילגה על תעשיית הטנקים של משרד הביטחון.

סיפור המרכבה הוא רק מרכיב אחד, קטן יחסית, בשאלה שצצה מדי פעם, בדרך כלל ערב אישור תקציב: האם ישראל היא מדינה שיש לה צבא או שהיא צבא שיש לו מדינה. בשבועות הקרובים יאושר סוף־סוף תקציב מדינה, לאחר שלוש וחצי שנים של אנרכיה על פי גחמות נתניהו. ההנחה הייתה שהמצוקה הכלכלית בזמן הקורונה תגרום לצמצום, או לפחות להקפאת, תקציב הביטחון. קרה ההפך: שר האוצר, שר הביטחון והרמטכ"ל הגיעו להסכם שמגדיל את תקציב הביטחון. הכללים שנקבעו בוועדת ברודט, בהסכמת צה"ל, נשברו ללא שוב.

הנימוק המוצהר הוא איראן: צה"ל זקוק למיליארדים כדי להיערך, הגנתית והתקפית. ימים יגידו עד כמה ההשקעה הזאת מוצדקת. מה שמטריד יותר הוא המהלכים שעושה צה"ל על הדרך: הם מלמדים על קושי בהבנת הצרכים האמיתיים של החברה הישראלית. הרמטכ"ל אביב כוכבי ניחן בכושר שכנוע יוצא דופן. לפעמים כושר השכנוע שלו חוזר אליו כמו בומרנג.

על הפרק עומדות ההטבות לגמלאים ולפורשים מצה"ל. שוחחתי עליהן לא מזמן עם ראש אכ"א, האלוף יניב עשור. עשור הוא בוגר גולני, קצין קרבי למופת. הוא מגייס את כל תעצומות הרגש שלו כדי להגן על הטבות לאזרחים, כל מיני לשעברים, שלא תורמים דבר לביטחון המדינה. הוא לא משכנע.

הצבא נכנס ללחץ משום שחיילים סדירים, שהעלאת שכרם נדחתה בשנה, פתחו בקמפיין מחאה ברשת החברתית. הקמפיין צד את עינם של חברי הכנסת. חברי הכנסת אמורים לקבוע את גורל חוק התקציב וחוק ההסדרים. אין קשר בין שני הדברים, מתפתל צה"ל, ומייד יוצר קשר: על פי ידיעה ב"דה מרקר" אתמול הצבא מציע להעלות את שכר החיילים מינואר, ובלבד שרוב הכסף לא יבוא מתקציבו.

צה"ל צריך להשקיע מאמץ גדול בהמשך השירות של אנשים מוכשרים בקבע, במערך הלוחם, בתומכי הלחימה וביחידות המודיעין למיניהן. לרוב האנשים האלה אין עניין בפנסיה: הם בשלב אחר בחייהם. תוספות הרמטכ"ל צריכות לזרום אליהם, לא אל הגמלאים.

אשר לחיילים הסדירים, אני מציע לא להסתבך שוב בתסמונת הילדים של כולנו. מדובר בדמי כיס, בהוצאות לצורכי פנאי, לא במשכורת. דרישות שכר מצד חיילים היו באימפריה הרומית, לא בצה"ל, וכולם יודעים איך זה נגמר.