ההזדמנות שפוספסה

שלא כצפוי, שני המשברים הכלכליים הגדולים של המאה ה־21 לא ממש חיזקו את השמאל הפוליטי. בשיאו של המשבר הפיננסי ב־2008 בישרו שערי המגזינים בארצות־הברית ובאירופה "כולנו סוציאליסטים עכשיו". זו הייתה הערכה שגויה שלא התממשה בשטח. במשבר הקורונה ב־2020 ניתנה הוכחה חד־משמעית לצורך בממשלות גדולות המוכנות להזרים כסף למשק ובמערכות בריאות ממלכתיות חזקות. ושוב, בשוך המגפה (לפחות זמנית) לא ניכרת הצלחה אלקטורלית מסחררת של השמאל. מפלגות דמוקרטיות עם נטייה קלה שמאלה אמנם ניצחו בכמה מערכות בחירות על חודם של אחוזים ושברי אחוזים, אבל רק אחרי שהציבו בראשן מנהיגים מתונים, מרכזיים. השמאל היותר רדיקלי כמעט שנמחק מהמפות הפוליטיות, במקביל לזינוק בהשפעתו על השיח התקשורתי, האמנותי והאוניברסיטאי. זינוק הרסני, מסתבר.

המחפש אחר הסיבות לכישלון זה יוכל למצוא אותן בספר ובסרט. אתחיל בספר. "אינכם מבינים את האנשים שאתם פונים אליהם", מטיח בשמאל המערבי הרדיקלי פרופ' דניאל כהן, מבכירי הכלכלנים הפוליטיים של צרפת, בספר שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בפריז ב־2018 והמהדורה המעודכנת שלו באנגלית הופיעה זה עתה בארצות־הברית תחת הכותרת "השנים הלא־מזהירות". הספר המקורי לא חסך בביקורת על השמאל המנותק, לתפיסת כהן, מהשכבות שאותן הוא מתיימר לייצג; במהדורה האנגלית ניכרים מספר סימנים מדאיגים של תקינות פוליטית.

הספר די מעצבן בקריאה: יש בו גודש ועומס של ציטוטים בלתי פוסקים מפי הוגי דעות ידועים יותר וידועים פחות בתחום מדעי החברה, הרוח, המדיניות והטכנולוגיה. בכל זאת, הניחוח הצרפתי המקורי נשאר בקטעים הבולטים, בהם פרופ' כהן מאשים את האליטות השמאלניות המכונסות בעצמן בשאיפה "לברוא עולם בדמות הסופר־אגו שלהן". הן מציבות בראש סדר היום, הוא כותב, את הנושאים המטרידים אותן ולא את המצוקות של המעמדות הלא מבוססים, ובכך דוחפות אותם לזרועות הפופוליזם המודרני שהוא תערובת של שנאת זרים (ולא משנה איזה זרים) עם שנאת אליטות (ולא משנה איזה אליטות). האנשים נוטשים את השמאל הרדיקלי, מסכם כהן, משום שהם "רוצים להיות אהובים כמות שהם ולא כמות שהם צריכים להיות בעיני האליטות".

ספרו של כהן מתכתב עם ומתחבר לסרטו של הבמאי הישראלי נדב לפיד "הברך", שזכה לשבחים ופרסים. "הברך", למרות שמו, אינו סרט על הברך הפצועה של נערה פלסטינית; תפקיד הברך מוגבל לדקות ספורות ומשמש קולר בלבד כדי לתלות עליו את העיקר. והעיקר הוא דיוקן - קריקטורה ארסית מאין כמותה - של שמאלן תל־אביבי מצוי, המתיימר (גם) ליצור סרטים "חתרניים" נגד "המשטר". בסרט הוא אגואיסט, מנופח מחשיבות עצמית, מזויף במחאותיו ומתנשא באופן מקומם במיוחד על אנשים בפריפריה שאינם משתייכים לחוגי מעריציו. הוא מנפנף כאחוז דיבוק באיזה טופס מנהלי שלא היה ולא נברא של משרד התרבות הישראלי, כאילו מדובר בדרישה לגינוי עצמי של המשטרה החשאית הסטליניסטית האכזרית. במהלך הסרט, שלא חסר מגרעות - ביניהן חזרות מיותרות על קטעים דומים והיעדר עלילה - צועק גיבורו מהמסך על הצופים סיסמאות המצויות בשפע במאמרי הגות בעיתונים וכתבי עת ישראליים כאלה ואחרים.

כשהופיע בצרפת ב־2018, וכעת בארצות־הברית, עורר הספר של כהן פולמוסים בחוגי השמאל, כולל חשבונות נפש. ניתן היה לצפות שסרטו של לפיד יצית דיונים דומים בארץ, אולי אפילו ניצוץ של חשבון נפש בקהילה שאותה הוא מתאר. הדבר לא קרה, אף שהשמאל בכנסת הנוכחית חבול ומוכה. "הברך" הועלה בשמאל על נס כיצירה החושפת את משטר האימים של נתניהו ומציגה את גיבורו כקורבן רדיפות המשטר. להד"ם; נדב לפיד חושף בסרטו בלי רחמים את הזייפנות המאפיינת - לדעתו - את השמאלנות הישראלית המתיימרת להיות מה שאיננה. זו אותה הונאה עצמית השולטת גם, טוען בספרו כהן, בשמאל הרדיקלי הצרפתי והאמריקאי. ¿