"עמוק בפנים אני רוצה להיות בת 16 כי לא מרדתי מספיק"
החיים מחייכים אל השחקנית אורטל בן שושן: היא אוחזת בתפקיד בסדרה המדוברת "שבאבניקים", לא מפחדת להתבגר בתעשייה שמקדשת את הנעורים, וקופצת לגיחות בקנדה לצילומים של בן זוגה הלוהט, השחקן תומר קאפון. רק אל תשאלו אותה על חתונה וילדים: "תומר ואני כמו שני ג'יפסיס שקופצים על טרמפולינות בלב המדבר, ובאמת מג'נגלים ומנסים פשוט תוך כדי תנועה לעשות רוקנרול"
אחרי כמעט שעתיים של שיחה, אמרתי לשחקנית אורטל בן שושן, שנדמה לי שעמוק בפנים נחבאת בתוכה סבתא מרוקאית חכמה־אש, שמתבלת את השיחה שלנו בתובנות שמתחשק לי למרקר, שמכינה קציצות ועוף בתנור ודגים חריפים, ושיש לה חתיכת פרספקטיבה על החיים.
"זה נכון", היא צוחקת. ובכלל, היא צוחקת הרבה מאוד לאורך השיחה, צחוק חם כזה, מתפתח. "לגמרי קיימת בתוכי סבתא בת 80. אני גם מבשלת מצוין, ואת זה ממש חשוב לי שתכתבי. אני גם לא פוחדת לבשל חריף. בסגרים במהלך הקורונה תומר ואני בישלנו המון, כי גם תומר מבשל פגז. פיצות כוסמין זה אנחנו. אבל הסבתא הזאת שבתוכי היא מגניבה כזאת, נמצאת בכושר טוב ויכולה לעשות הכל. כי כשיוצאים מהגבולות של המיינד, הגיל ממש לא משנה - 70, 80, זה רק מספר, ואני מאחלת לעצמי להתבגר ולהיות כזו ולא להגיד, 'פרשתי והתחלתי לעשות גובלנים'".
אבל בן שושן, 34, שיושבת מולי במכנסי ג'ינס בהירים, גופייה גברית שחורה שחושפת זרועות ספורטיביות ("אני מדריכת פילאטיס") ועיניים סקרניות - רחוקה מפרישה ורחוקה מלרקום גובלנים. במקום זה, היא לגמרי רוקמת חלומות מקצועיים כאביגיל ב"שבאבניקים" וגם אישיים יחד עם בן הזוג הלוהט שלה, השחקן תומר קאפון. בזכות ההשתתפות של קאפון בסדרה המדוברת והמצליחה "דה בויז" שמשודרת באמזון פריים, השניים מבלים כמעט חצי מהשנה בקנדה, שם הוא מצטלם – מה שמוסיף לממד החלום.
"ועד עכשיו זה הסתדר לי מצוין, כי בכל פעם שתומר היה צריך לנסוע, אני בדיוק סיימתי פרויקט, וככה יצא שהיו לי חופשות מדהימות בקנדה. אנחנו מטיילים שם המון וצוברים חוויות. נטלי פורטמן אמרה שככל שאת חיה חיים יותר מעניינים, את גם שחקנית מעניינת יותר. אז אני מנסה שיהיה לי מעניין".
חוויה חוץ־גופית
ומעניין לה, אוהו איך שמעניין לה, בתוך מה שהיא מכנה לא אחת במהלך השיחה "התעשייה". היא בוגרת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, משחקת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, ואוהבת מאוד לעשות אודישנים, שעליהם היא אומרת: "אודישן זה סוג של חדר כושר וחשוב לעשות עוד ועוד". והיא גם לא מפסיקה ללמוד משחקנים נחשבים ומנוסים, שאחריהם היא עוקבת באדיקות.
"אני פריקית של קולנוע. זה חלום חיי - היה ונשאר. למרות שהטלוויזיה הפכה להיות הסקרין־סילבר החדש, לקולנוע יש את הקסם שלו. קולנוע זה קלינט איסטווד, זה האחים כהן, זה מריל סטריפ, פרנסס מקדורמנד, ג'וליה רוברטס וכמובן ג'ים קארי שצפיתי בו בלופ עוד בנעוריי, ותמיד החזקתי ממנו שחקן רגשי לפני שהוא קומיקאי. אני גם צופה אדוקה בפרויקט השולחנות העגולים של ה'הוליווד ריפורטר' ולומדת המון. מרתק לראות את הלן מירן וקייט בלנשט וג'ניפר לורנס וג'יין פונדה יושבות סביב שולחן אחד ומדברות על פחדים וחרדות וכישלון ותפקידים והתבגרות ועל כך שיש גיל מסוים שבו הדלתות של הוליווד סוגרות עליך ומשאירות אותך מהעבר השני שלהן, וכמה זה קשה".
את רחוקה מהגיל הזה, והעניין מטריד אותך.
"כי אנחנו חיים בחברה שסוגדת לנעורים. אני דווקא מרגישה שככל שאישה צוברת קילומטראז' נפשי ורגשי, יש בה עוד כל כך הרבה צבעים לתת והיא רק הופכת עשירה יותר. כמו יין שיושב בחביות ומשתבח. עצוב שלפעמים החברה מתייחסת לזה בדיוק הפוך".
את פוחדת להתבגר במקצוע?
"אני יותר נהנית ממנו ככל שאני גדלה ומסתכלת פנימה ולא החוצה. למקצוע הזה נכנסים עם המון התעסקות בחוץ. לעשות אודישן זה לא דבר טבעי, זה חוויה חוץ־גופית, אבל למדתי ליהנות ממנה, כי אני מבינה שזו העבודה. אני באה לתת למשהו את הפרשנות שלי, ואני יכולה להיות מאוד בכיוון ומאוד לא בכיוון וזה ממש בסדר".
ובכל זאת, איך זה מרגיש לא לעבור אודישן?
"חרא. הכי פשוט. כשאת רוצה תפקיד זה תמיד מבאס לא לקבל אותו, יש בזה משהו קשה. היה למשל משהו מאוד גדול שהיה צריך לקרות מעבר לים ולא קיבלתי אותו. היה לי שבוע וחצי שהתבאסתי, ודווקא היה חשוב לי להיות בתוך האכזבה, כי חייבים לתת לזה להיות", היא אומרת והתובנות שלה שוב מתכתבות עם הלך המחשבה של מי שמבוגרים ממנה בעשור לפחות.
"כשאת מגיעה לאודישן, אז בהתחלה את רק רוצה שיקבלו אותך, את רוצה לעבוד, וזה לגיטימי. ואת לא מבינה שמה שחשוב זה להיות בהווה ולהגיד, 'בואנה, עשית אודישנים והגעת ואת מוערכת וקוראים לך שוב'. לפעמים זה נשכח וחבל - כי זה המון. נכון שאנחנו מחכים שיגידו לנו כל הזמן 'כן', אבל אי־אפשר להישאר במקצוע הזה אם את לא באמת אוהבת אותו, וחלק מזה זה גם לאהוב את ה'לא'. הלא הוא חלק ממני".
את בטוחה שאת בת 34? או שזו שוב הסבתא שבפנים מדברת?
"זו נקודה רגישה, נו, כי עמוק בפנים אני רוצה להיות בת 16 כי לא מרדתי מספיק. בא לי למרוד עוד".
למה לא מרדת?
"צריך בהכרח למרוד? אני לא הרגשתי צורך למרוד. אין לי סיפור קורע לב. תמיד לפני ראיונות, ואני לא מרבה להתראיין..."
אני יודעת. היה ממש קשה למצוא עלייך חומרים.
צוחקת: "נכון, אני לא מזינה את הרעב של התקשורת. מצד שני, אני לא רוצה לשאת את הדגל של 'אני שחקנית איכותית', כי אני מבינה שגם הצהוב מעניין. גם אני קוראת 'פיפל מגזין'. אבל אני כן שמחה שאין עליי יותר מדי חומרים ברשת, כי זה אומר שאני מתמקדת בעבודה ובמה שחשוב לי", היא מבהירה, ולאחר מחשבה קצרה מוסיפה: "את יודעת מה? אני מורדת בזה שאני עושה את מה שנעים לי. זה המרד שלי".
מחכה ל"ארץ נהדרת"
בגיל הנעורים אנחנו בדרך כלל מורדים בהורים ולבן שושן באמת לא הייתה סיבה למרוד. היא גדלה ברעננה, הצעירה מבין שלוש אחיות, לאבא חשמלאי וזכיין של ניקוי יבש ולאמא אמנית ומעצבת. הורים ליברלים שתמכו בכל צעד שלה.
"גדלתי בבית שוחר תרבות וסרטים, הגשש החיוור, שייקה אופיר, אריק איינשטיין, אורי זוהר, אדם ברוך. למרות שהוריי לא ילידי הארץ ועלו ממרוקו, אני חייבת להם על כך שחשפו אותי לכל כך הרבה תחומים. גדלתי במשפחה חמה, טובה ותומכת, שאני מאוד מחוברת אליה ולמסורת ובכל מקום שאהיה בו בעולם, בשישי בערב חשוב לי לעצור הכל ולהדליק נרות שבת עם אמא שלי בסקייפ. ההורים שלי תמיד שם בשבילנו, הם מעולם לא שאלו אותי למה משחק ולא משהו אחר, או למה אין מספיק אודישנים. הם הארד וורקרס, כמו שאני מנסה לעבוד קשה".
למרות שמוצאים אותה בעיקר בתפקידים דרמטיים, יש לבן שושן גם משיכה אל הקומי. "ששי סמוכה, השחקן המעולה מ'מנאייכ', שהיה המורה שלי למשחק ואני חולה עליו - כי המורה שגורם לך לבכות אותו את הכי אוהבת - תמיד אמר לי, 'אורטל, עם כל המורכבות שלך את צריכה להצחיק'".
ואת אוהבת להצחיק.
"כן. מאוד. אני מחכה שמולי שגב (העורך הראשי של 'ארץ נהדרת') יתקשר, אבל הוא לא מתקשר. אני חושבת שגם בשחקניות הדרמטיות שאני אוהבת, כמו מריל סטריפ או קייט בלנשט או פרנסס מקדורמנד, יש צד קומי מפותח. בכלל, האחים כהן ו'פארגו' זה חלום חיי. אם האחים כהן מרימים טלפון לסוכנת שלי ואומרים 'יש תפקיד של עציץ אם היא רוצה', אני באה בחינם. יא גאונים, רק קחו אותי להיות עציץ אצלכם. גם 'סיינפלד' ו'חברים' אני אוהבת. ל'חברים' אני מכורה מגיל 15, הם הצילו לי את הנעורים. את הבדיחות ב'סיינפלד' את מתחילה להבין בגיל 30, והם אדירים, יורים את הכל בפרצוף. גם לארי דיוויד גאון, 'תרגיע' זה ענק".
אז את ותומר עושים בינג'ים יחד? כבר הבנתי שאת מאוד קנאית לפרטיות שלך. ובכל זאת, תני הצצה לסלון שלכם.
"את רצינית? אני מאוד פרטית, אני מודה, אל תיקחי את זה אישית. התפקיד שלי הוא לא להזין את התקשורת בסיפורים על החיים האישיים שלי. התפקיד שלי הוא לשחק ולכן מה שמגדיר אותי זה לא מה שכותבים או לא כותבים עליי. ובכלל, חשוב לי לא להיות מוגדרת, ואולי בגלל זה קצת קשה ללעוס אותי, כי אנחנו אוהבים להכניס אנשים לתבניות", היא אומרת וכל גופה הדקיק והגמיש מדבר יחד איתה, כחלק מהתנועה הרגשית. ולאחר מחשבה היא מוסיפה: "אני רק יכולה להגיד שתומר ואני, אנחנו כמו שני ג'יפסיס שקופצים על טרמפולינות בלב מדבר, ובאמת מג'נגלים ומנסים פשוט תוך כדי תנועה לעשות רוקנרול".
וואו. איזו הגדרה יפה.
"כן, כי אני גם כותבת ובזמן האחרון שומעת הרבה מאנשים בתעשייה שאומרים לי שאני צריכה להעלות בצוותא מופע קטן ומצחיק שלי. אריק קנלר, שהוא גם סוכן אמנים וגם משפחה ואיש יקר, כל הזמן אומר לי, 'את כל כך מצחיקה, אנשים לא מבינים וגם את לא יודעת כמה'. גם אלירן מלכה, הבמאי של 'שבאבניקים', כל הזמן אומר לי לכתוב. אני כותבת וצריכה להמשיך ויגיע שלב שבו אצטרך לחשוף את זה".
אחרי כל כך הרבה שנים יחד, את מרגישה שתומר הוא החבר הכי טוב שלך שמבין ומכיל?
"טפו חמסה", היא דופקת על עץ בקצב מסחרר.
לוחצים עליכם להתחתן?
"טוב די עם השאלות. את הכי נראית לי מגניבה, מה השאלות דודה האלה".
טוב. נכנעתי. "שבאבניקים".
"התפקיד של אביגיל ב'שבאבניקים' הגיע אחרי תהליך ארוך מאוד של אודישנים", היא לא מחכה ומיד לוקחת את המושכות. "בכלל נבחנתי לתפקיד אחר בסדרה, לקח להם המון זמן לחזור אליי, אבל כשחזרו, ביקשו אותי לתפקיד של אביגיל. לשמחתי אלירן הוא במאי נהדר שנותן יד חופשית ומרחב עבודה ואני מאחלת אותו לכל שחקן".
משהו קורה בגוף
בזמן האודישן לתפקיד של אביגיל, גרושה חרדית ואמא לילד שמגלה שבעלה בגד בה עם המזכירה שלו, ומתאהבת בלייזר שהוא בחור ישיבה צעיר, אורטל מספרת שהקפידה להיות בתוך עומקו של הרגע. אבל יש לה עוד סוד קטן שפיתחה בעצמה: "אודישן זה דבר מלחיץ, וחוץ מאשר ההומור שהוא כלי נהדר לפוגג מתח, למדתי שצריך לבוא לא מאוד מוכנה".
תסבירי.
"כששחקן בא מוכן מדי זה פחות משרת אותו, כי הדברים יוצאים על אוטומט. שחקן צריך להשאיר לעצמו מקום, כי חפירה ונבירה ולהבין כל דבר זה הורס. אני מכבדת את מי שצריך לבוא מוכן על המילימטר, אבל אני לא שחקנית כזו. אני מעדיפה את הבטן ואת התשוקה ושלא יהיה לי מסודר מדי ולא יהיה מקובע מדי, כי בסוף חייבים להעיף הכל ולעוף, צריך לתת חופש לדמות".
כדי לגלם את אביגיל, התיידדה עם צעירה חרדית שמזכירה את הדמות בסדרה, ליוותה אותה בחייה, פגשה את בנה, ולמדה עליה כל מה שאפשר. "היה לי חשוב לייצר הזדהות, ולכן עשיתי עבודת מחקר מעמיקה, והתגובות הטובות שאני מקבלת הן לא עליי אלא על התפקיד, שמעורר הזדהות. בסופו של יום אני הצינור. חובשת את הפאה, לובשת את הבגדים, ומשהו קורה בגוף. אני גם יודעת שבקהילה החרדית צופים בסדרה ומאוד אוהבים".
זה קצת מפתיע, לא?
"ברור. הופתעתי. ישבתי עם אותה בחורה ושאלתי, 'אתם רואים טלוויזיה?' וכן. הם רואים. בסופו של דבר, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, צריך רק לפקוח עיניים ולראות", היא אומרת ומציצה בשעון העגול שעל פרק כף ידה.
רגע, לפני שאת זזה, אני חייבת לדעת, מה עם חתונה? ילדים?
"אוף את חייבת להיות דודה? איך אומרים הרולינג סטונס, שזו הלהקה האהובה עליי? 'הזמן בצד שלי'. אז זו התשובה. הייתי נשארת, אבל אני חייבת לעוף", והיא מחייכת וקושרת סביב מותניה הדקיקים את חולצת הג'ינס הבהירה שנראית עכשיו כמו זוג כנפיים, ואני נשארת ליד שולחן בית הקפה, חושבת על הצעירה הזאת, שחכמה הרבה יותר מכפי שאני זוכרת את עצמי בגילה. *
לפנייה לכתב/ת 
